הערות שוליים לאפלטון

לפעמים נשאלת השאלה “מה נשמע”, לא כמחווה נימוסית רטורית, אלה כהתעניינות כנה מצד חבר קרוב, שמצפה לפירוט מעבר ל”בסדר” הסטנדרטי. אבל למען האמת, תשובה אמיתית על השאלה הזו אינה בנמצא, כי אם אני מנסה באמת להסביר את המצב לאשורו, ולפרט מה קורה ומה העניינים, אני מוצא את עצמי מנסה לתאר ערפל: לא מוגדר, משתנה בזמן. והמתעניין נראה לי כמישהו שאומר לי, “תאר לי את הערפל של חייך. תאר לי ערפל אחד בצורה שאוכל להבחין בינו לערפל אחר.”

והערפל, הוא ערפילי, זה הכול. לא נולדה השפה שתתאר בצורה מוצלחת ערפל. ובכלל, אין לכל אחד ערפל אחר. כי לערפל איו גבולות. ו”המצב” של כולנו הוא חלק מערפל אחד אדיר ובלתי נגמר. אז “הכל בסדר”. ו”יהיה בסדר”. וזה הכול.

כבני תרבות אנחנו עושים בחירות רבות, ולרבות מהן יש משמעויות שאנו נמנעים מלחשוב עליהם. אז כשאנחנו נוהגים ברכב ממונע, אוכלים בשר או קונים תוצרת סינית, אנחנו יכולים להגיד שזו לא ממש בחירה, אנחנו חלק מקולקטיב, קורבן להחלטות שאיננו יכולים לשנות, אבל חלק מהבחירות התרבותיות שלנו הן חופשיות כמעט לחלוטין, והן הזדמנות הפז שלנו להשתמש ביכולת שלנו להשפיע על התרבות שאנחנו חלק ממנה ולא רק להיות מושפעים על ידה.
אחת מהבחירות הללו היא מתן השם לילדינו. לכאורה מדובר בהחלטה אסטטית גרידא, אך למעשה זוהי אחת מהצהרות הכוונות הערכיות המשמעותיות ביותר שאנו עושים, ויש בכוחה להגדיר את זהותנו ואף להטות באופן ישיר מגמות חברתיות. בישראל, להבדיל ממדינות רבות אחרות שנהנות מיציבות תרבותית גדולה יותר, מייצגים השינויים המהירים יחסית בשמות הניתנים לילדינו את התמורות המפליגות שחלות בחברה המתהווה.
הדוגמאות הברורות הן כמובן משפחות השמות המזוהים באופן מובהק עם קבוצות שונות בחברה. בין השמות התנ”כיים הקלאסיים (משה, שמות האבות), לשמות העבריים המודרניים חוצץ מסך האמונה, וחקירה מדוקדקת יותר תחשוף הבדלים דקים יותר בין דורות, חצרות ואופנות. בחירה בשם מאחת הקבוצות היא הצהרת זהות ברורה, ולמרות מעט חריגות בשוליים, הקו בשתי הקבוצות מתיישר לכאן או לכאן. בצד האמוני הקיצוני של החרדים, תתפרש כל חריגה מסט השמות המצומצם כמרד בהגמוניה הרבנית, בעוד שבצד החילוני מסתמנות יוזמות מקוריות שחוגגות את חופש הביטוי וההגדרה העצמית. אך מעבר למקוריות, נושאות הבחירות החדשניות הללו הצהרות תרבותיות נוספות, שלא תמיד שמים אליהן לב. חלק מהשמות מרמזים על נטייה “ניו-אייג’יסטית” או חזרה לטבע (”דולפין”, “ים”), חלק מנצלים דמיון פונטי לשמות אנגלוסקסים כדי לשוות נופך לועזי לצאצא (ליאם, תום). מנגד מצויים חלק מיוצאי חבר העמים שמקריבים את כינויים הסלאבי יחד עם עורלתם כדי לרכוש לעצמם שם עברי גאה. כל אלה הן הצהרות תרבותיות לגיטימיות כשלעצמן, הבעיה טמונה כשהן נעשות בלי שום מודעות למשמעות שלהן, כנהירה אחרי מגמה או אופנה. אחת האופנות הנרחבות בקרב חילוניים הם שמות היוניסקס, או יותר נכון, ייבוא כמעט חד כיווני מן השמות הזכריים לצד הנקבי, יש אף שמות שה”עברו צד” והפכו באופן רשמי נפוצים יותר אצל בנות מאשר אצל בנים, כמו השם “יובל”. בלי לתת על כך הרבה מחשבה, תומכים ההורים הללו במגמה תרבותית רחבת היקף של טשטוש ההבדל בין המינים ובעצם החלת הסממנים הגבריים (לבוש, שם, תנועה) על נשים. בפרספקטיבה של מאה נראה כאילו האסטרטגיה העיקרית של התנועה הפמיניסטית היא “אם אינכן יכולות לנצח אותם הצטרפנה אליהם”.
אינני חורץ משפט על אף אחת מהבחירות הללו, אך אני חושב שזה הוגן דיו לדרוש מההורים להיות מודעים למשמעות ההצהרתית והפרקטית של הבחירה התרבותית שהם עושים. להבדיל מצבע הצעיף או גובה העקב, שם הוא משהו שלא משנים חדשות לבקרים. מעמד מתן השם הוא עיתוי מצוין להתחיל לקחת אחריות על הבחירות התרבותיות שלנו, ולהגדיר לעצמנו את הזהות המשפחתית, החברתית והאסטטית. מכאן, אפשר להתחיל לחשוב על הבחירות התרבותיות האחרות שלנו, ולקחת אחריות על השפעותיהן ומשמעותן.

נתחיל בכך: “לך אל גופותיך הפזורים” מאת פיליפ חוזה פרמר הוא אחד מיצירות המדע הבדיוני המרשימות, הסוחפות ומציתות הדמיון ביותר שאי פעם קמו לז’אנר. בקצרה, פרמר מתאר באופן משכנע ביותר את תחיית המתים. האנושות כולה, יותר משלושים מיליארד הנפשות שחיו מתקופת האבן ועד שנות האלפיים קמים, עירומים כביום היוולדם, בעמק נהר ארוך-מני חקר. זה כולל את כולם: מנפוליון ופרעה ועד היטלר ואיינשטיין, יחד עם מיליארדי נפשות אנונימיות מכל האומות והגזעים והלשונות שחיו אי פעם. פרמר משכיל לנצל את הרעיון האדיר הזה בכמה ממדים. ראשית הוא משתמש באירוע ההיפותטי על מנת להציג את ההיסטוריה האנושית באופן חדש, בצורה מקבילית, אל-זמנית: כעת אפשר להפגיש בין אמריקאים מהמאה העשרים לאצטקים, או לשאול האם עבדים שחורים מהמאה התשע עשרה יעדיפו לחבור לשחורים משוחררים ונאורים מהמאה העשרים, או שימצאו אותם דומים מדי למדכאיהם? הפוטנציאל העלילתי והרעיוני כאן הוא אינסופי, וברור שפרמר מנצל רק שבריר ממנו, לפחות בספר הראשון. מעבר לכך, פרמר משתמש בגלגול ההיפותטי של האנושות כדי לשאול כמה שאלות גדולות מאוד, יסודיות, על טבע האדם. האם האדם יכול להשתנות? כיצד הוא מוגדר, בנפרד מתרבותו, משפתו ואמונותיו, שעומדות במבחן השינוי האדיר של התחייה? אחד הדברים המעניינים ביותר שעולים מספרו של פרמר הוא שהאדם לעולם לא יוכל לשקוט על שמריו, לטוב ולרע. פרמר היה מסכים עם שופנהאואר שגרס שהאדם - ובעצם המציאות כולה - מושתתים על רצון שלעולם לא יכול להיות מסופק ונידון להמשיך לנוע לנצח. לכאורה, הגיעה האנושות לגן-עדן. בעולם הנהר כולם חזרו לחיים כצעירים, אין מחלות, מזיקים או זקנה והמזון מסופק בחינם מדי יום על ידי מתקנים משונים. האם ימצאו בני האדם בני כל התקופות את המנוחה והנחלה, ויחיו בשלום ובשלווה? אליבא דפרמר, לא ולא. עד מהרה מתארגנות קבוצות, מדינות. אנשים חוזרים לשעבד ולנצל זה את זה, למרות שלכאורה לאיש לא אמור להיות חסר דבר. פרמר טוען, ולדעתי בצדק, שהמחסור והסבל בעולם לא רק יצרו את הרוע האנושי, הם במידה גדולה נוצרים על ידו. פרמר מציג כאן אנושות שקיבלה הזדמנות שנייה, בעולם נוח מאין כמותו, והנה היא חוזרת על אותן התבניות עצמן. אך מעבר לרוע ולסבל, יש דבר נוסף שבני האדם הביאו עמם אל העולם הבא: יצר הסקרנות והגילוי. גיבור הספר הוא סר ריצ’רד פרנסיס ברטון, מגלה מקורות הנילוס, מתרגם אלף לילה ולילה, הרפתקן ובלשן בריטי בן המאה התשע עשרה. הוא נחוש לגלות את המסתורין העומד מאחורי העולם, ומתחיל באודיסיאה אדירה למקורות הנהר, ולסוד שעומד מאחורי התחייה.

“האם איזה חידה נפתרת על ידי כך שאחיה לתמיד? האין חיים נצחיים אלה חידתיים ממש כמו חיינו עכשיו?” (ויטגנשטיין, מאמר לוגי-פילוסופי)

לפיכך, האנושות לא יכולה להסתפק בלחם ושעשועים, וקיומה הוא מסע אין סופי, נצחי, אחרי אמת בלתי מושגת. בהתאם לכך, התעלומה של ‘עולם הנהר’ לא נפתרת לחלוטין ב”לך אל גופותיך הפזורים”, וברטון מושלך חזרה אל גן-העדן/הגיהנום ללא תשובה מספקת. הסיפור היה יכול להסתיים כך, אך כאן מגיעה הבעיה, ועימה חציה השני של כותרת הרשומה.
אפשר היה להסתפק בספר המבריק הזה, שזכה להצלחה ומיטב הפרסים, והוא ראש וראשון ליצירתו הפורה של פרמר (אתם יכולים לעיין גם בספרי “עולם המדרגות” ו”עולמיום”, יחד עם עוד ספרים רבים). אך פרמר לא עצר כאן, והמשיך אותו לכדי סדרה, כמו סופרי מדע בדיוני ופנטסיה רבים אחרים, שנכנעו ללחצי הקהל או לפיתויים כלכליים, או שמא חשבו בכנות שיהיה ערך ספרותי בהמשך הנבירה הכפייתית בעולם שהגו או בהולכת גיבוריהם בהרפתקה שמסרבת להסתיים, כמו אופרת סבון אמריקאית.
בתחילה, ספרי ההמשך שמרכיבים את סאגת ‘עולם הנהר’, לא נראים כל כך רע. “ספינת הנהר המופלאה” מרתק וסוחף, ונראה כמו המשך ראוי למופת של הספר הראשון. בנוסף, הוא מונהג על ידי גיבור חדש ומקסים, הלוא הוא סמואל לנגהורן קלמנס, הידוע יותר כמארק טוויין, שפרמר מצליח לפרקים להפוך אותו לשנון כמו המקור. אך הספרים הבאים נראים כממשיכים עד אין קץ, ומאבדים לחלוטין את התנופה העלילתית בשעה שפרמר שוקע בעלילות משנה מיותרות והרצאות פטפטניות. הוא מעמיס עוד ועוד גיבורים, בשעה שהמטרה (פתרון תעלומת תחיית-המתים) נדחית שוב ושוב, ובסופו של דבר, מגיעה לפתרון מאכזב למדי. (שימו לב: בעברית תורגמו ארבעה כרכים, אך יש כרך נוסף, למרות שפרמר הבטיח שהרביעי יהיה האחרון, הוא הוסיף חטא על פשע וכתב כרך נוסף לסדרה המתמשכת ממילא, בשם “האלים של עולם הנהר”. מעבר לכך הוא הניח לסופרים אחרים לנסות את כוחם בעלילות במסגרת עולם הנהר, מה שהוליך לעוד כמה כרכי סיפורים של עולם הנהר שגם לא תורגמו עדיין).
כמובן, אפשר לטעון שהאכזבה הזו הייתה בלתי נמנעת, משום שאיכותו של כל סיפור (כמו חזותה של אשה) גלומה במתח שבין המוסתר לנגלה. הסקרנות היא מה שגורם לקהל להמשיך להאזין, אך כל מילה בסיפור המובילה את הקורא או המאזין הסקרן בדרך לפתרון הורגת את הקסם שבתעלומה, תהה היא תולדותיה של משפחה, פרשיית רצח או סודו של יקום שלם.
הפרדוכס הזה לא עומד רק לפתחם של סופרי המדע הבדיוני, אבל אולי מכיוון שהסוגה מרבה לפרוש עולמות חדשים שהם כר לתעלומות רבות, ונוטה להשתמש בטכניקות של סיפורת ליניארית, עלילות פעולה קלאסיות וסיפורי מסע, נופלים רבים וטובים בפח של המשכונים (sequels) וקדימונים (prequels) מיותרים. ספרים מופתיים ונושאי פרסים, שעומדים לגמרי בזכות עצמם כמו “חולית” או “המשחק של אנדר“, זכו להפוך לסדרות, לא בהכרח בצדק. גדולי הסופרים כמו ארתור סי. קלארק ופרדריק פול פשוט לא יכלו להתאפק מלהפוך את יצירות המופת שלהם לסדרות, תוך הקרבת התעלומה שהייתה סוד הקסם של ספרם מלכתחילה.
גם ב”אודיסאה בחלל” וגם ב”מפגש עם ראמה” מפגיש קלארק את האנושות עם נוכחות חייזרית שהיא מעבר לתפיסתו. כל הקסם בספרים הללו הוא בעומק המסתורין שמדגיש עבורנו את חידת הקיום עצמו. אין צורך במונוליתים אילמים וספינות חלל חוצניות: עצם קיומנו בעולם הוא פלאי כשלעצמו, וקלארק עוזר לנו להיזכר בכך. הוא עשה מלאכה יוצאת מן הכלל, עד שהחליט להפוך את שני הספרים לסדרות שחותרות תחת אותו המסתורין ב’הסברת’ כל אותם פלאות. קהל המעריצים, מונע על ידי אותה סקרנות שמוליכה את ברטון, גיבורו של פרמר, לא יכול להתאפק מלהתחקות אחרי הפתרונות שמציע הסופר למסתורין שכה היטיב לתאר, אך כמו דורותי שמגלה שהקוסם מארץ עוץ אינו אלא מתחזה, נידונים כל הניסיונות הללו לאכזבה.
פרדריק פול עשה מהלך דומה מאוד עם סדרת “שער” שלו. הספר הראשון מתאר בריאליזם נוקב כיצד האנושות מנסה לנצל צי חלליות שהותרו על ידי גזע חייזרי קדום וטמיר. הרבה מהעוצמה של הספר טמונה בתחושת הקסם שמהלכת הטכנולוגיה החוצנית על הקורא, ובשפע השאלות שמעוררת התגלית לגבי ייעוד האנושות וגורלם של ה’היצ’י’, כפי שמכונים אותם חוצנים מסתוריים. תחושת הקסם פגה כשפונים לקרוא את ספרי ההמשך שכתב פול, ספרים לא רעים, אך מאכזבים באורח בלתי נמנע. אולי היה רצוי שפול, כמו גם קלארק, היו לוקחים דוגמא מהאשף הגדול שהקדים את שניהם עם רעיון דומה - סטניסלב לם ב”סולאריס” - ומותירים את המסתורין הגדול בעינו.

מדוע גם סופרי המדע הבדיוני הדגולים נופלים בפח הזה שוב ושוב? הלוא קפקא לא כתב מעולם את “המשפט 2 - הנקמה” ודוסטויבסקי לא התפתה לכתוב את “האחים קרמזוב מכים שנית”.
כמובן שישנם סייגים. חלק מהסדרות לא רעות בכלל, גם כשלפעמים הן מתארכות (ראו את סדרת הפנטזיה “שיר של אש ושל קרח“, רצוי במקור האנגלי כי התרגום בינוני למדי). הבעיה מתעוררת כשלוקחים רעיון מוצלח, ולאחר השימוש הראשוני ממשיכים את הסיפור על חשבון אותו רעיון, כמו ספינת קיטור שמתחילה להזין את כבשנה בקרשי הסיפון על מנת להמשיך לנוע.
כנראה שצריך להשלים עם העובדה שגם הסופרים הגדולים הם אחרי הכל בני אדם, עם שיקולי פרנסה, בעיות אגו וחולשות אחרות. בסך הכול, אפילו התנ”ך נמשך קצת יותר מדי, אתם לא חושבים?

עידן המדיה המקוונת מספק לנו הרבה הזדמנויות של התרפקות נוסטלגית, אך לעיתים המפגש עם העבר נושא עמו משהו מעבר לשחזור מענג של רגע מהילדות, כמו שגורמים חלק מהקטעים מסדרות הטלוויזיה הישנות אותם אפשר לצוד ביוטיוב. לעיתים יוצר מפגש כזה הבנה עמוקה של העצמי, תובנה מן הסוג שמושג בשיאו של תהליך פסיכואנליטי ארוך על ספת המטפל.

ציר תפיסתי את עצמי מורכב ממגוון של דעות וגישות כלפי הקיום שאספתי וסיגלתי לעצמי לאורך השנים. ברי לי שרובן ככולן מקורו בבני משפחה, חברים, ספרים וסרטים אליהם נחשפתי לאורך השנים. חלק מההשפעות האלה ברורות לי במפורש, במיוחד אלה שאני מודע להם, ואליהם חזרתי שוב ושוב לאורך השנים. סופרים כמו קלוינו, בורחס, פירסיג ובסטר, פילוסופים כמו שפינוזה וויטגנשטיין, הם דוגמאות בולטות וידועות מתוך מבחר גדול בארגז הכלים של מוחי. אני משתדל להביא דברים בשם אומרם, לא מתוך התרברבות בידע, אלא מתוך מה שנראה לי (אני מקווה) כיושר ושמירה על “זכויות היוצרים” של הרעיונות. העובדה, אם כן, שאני מורכב מפסיפס מגוון, נהירה לי ואני חי איתה בשלום.

בכל זאת, יש מן ההלם כשאתה נתקל ביצירה שהייתה לה השפעה כל כך יסודית על ישותך, בשלב מוקדם של גיבוש הזהות, ולא נחשפת אליה מאז. יש משהו מצמרר בהרמת המסך הזו מאחורי ההתהוות של האני, אפילו עבורי.

אחת ההיתקלויות הראשונות שלי בתופעה הייתה באמצעות ספר, ולאו דווקא באמצעות האינטרנט. מזה שנים נעדרה מספרייתי נוכחותו של הספר “איש איש וכלבו” מאת האתולוג האוסטרי קונרד לורנץ. לאחרונה השגתי אותו בחנות לספרים משומשים, שכן כבר מזמן נפקד מקומו מן המדפים. כמובן שזכרתי את קיומו, ואת השפעתו הגדולה עליי (במיוחד את אחריותו לחלומי רב השנים לגדל יום אחד כלב ניו-פאונלנד ענק). אבל רק כשקראתי את ההקדמה שלו שוב, אחרי כל כך הרבה שנים, הבנתי עד כמה רבה הייתה השפעתו עליי. דברים שאני מרגיש שהם חלק מהווייתי, מגישתי הבסיסית לטבע, לחיות, שלא נובעת מאהבה מצועצעת אלא מתוך כבוד עמוק ודרישה לענווה מהאדם, היו כתובים שם מילה במילה, כפי שאני הייתי כותב אותם. זה היה כמו לשוטט ברחוב ולפתע לפגוש באביך האמיתי, ולהבין שאינך אלא הבן המאומץ של עצמך. דווקא השכחה הזו לאורך השנים, גרמה לדברים לשקוע עמוק לתוככי התת-מודע, ולהפוך לחלק ממני שחשבתי שהוא לגמרי ‘אני’.

מפגש מטלטל יותר היה עם הפתיח של סדרת הטלוויזיה המופתית “קוסמוס” של קרל סייגן. שוב, זכרתי את קיומה של הסדרה, ואפילו ידעתי לספר תמיד שזו הייתה אחת מאבני הפינה של משיכתי למדע ופילוסופיה. אבל רק כששיטוט אקראי ביוטיוב הפגיש אותי פנים אל פנים עם הדקות הראשונות, הפותחות את הסדרה, עם מוזיקת הפתיחה, עם קולו של המדען על רקע גלי האוקיינוס המתנפצים, הבנתי שאני חוזה, ובמידה מסוימת חווה מחדש, את רגע לידתי. באותם רגעים, כשחזיתי במראות הללו אי שם כשהייתי בן שש או שבע, באתי לעולם. הייתי שם לפני כן, אבל הייתי כחיה, אוסף של תחושות ומלמולים אקראיים. באותו אחר-צהריים גורלי מול מסך הטלוויזיה הלימודית של תחילת שנות השמונים הפכתי לאדם. קולו של סייגן היה הקול מהסנה הבוער בשבילי, הוא היה הקול שאמר לי “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”, הוא הפנה אותי אל הארץ המובטחת של הידע המדעי, של האמיתות הגדולות לעברן אני עדיין צועד כיום. כשראיתי את סייגן כיום, אחרי כל כך הרבה שנים, הבנתי, נזכרתי, מי אני במקור. מה אני מחפש. איך הגעתי עד לכאן ומדוע יצאתי לדרכי. כמובן שאני חושב על כך רוב הזמן, אדרבא, אני חושב על כך כל הזמן, המחשבה הזו היא אני. הגישה הבסיסית הזו לעולם ולמדע, התשוקה לידע, הסקרנות והפליאה הבלתי נגמרת כלפי היקום, תוך זהירות וחשדנות כלפי קיצורי דרך מיסטיים, כל כך מאפיינת את ישותי, כל כך מובנת מאליה בשבילי, עד ששכחתי שהייתה לה ראשית בזמן. והראשית הזו היא אותו אחר-צהריים גורלי מול המרקע - “ויאמר קרל סייגן:”

כמובן שלא הבנתי אז את הכל - אך כמה שהתאוותי להבין! ובהמשך הסדרה נחשפתי לראשונה לכבירותו של הקוסמוס, והזרעים שעתידים לצמוח לאפיקי חיי נזרעו. הדברים של סייגן נשמעים מעט נאיביים היום, ומאז אותו עיצוב ראשוני של ישותי נפערו המון סדקים וספקות והסתייגויות מורכבות בתפיסתי זו: אך הסדקים האלה הם סדקים בי. לא יהיה יותר שום אדם או ספר או יצירה שתהיה לה השפעה כזו עליי, פשוט משום שבאותה תקופה הייתי כחומר ביד היוצר, הייתי נוזלי, הייתי חומר היולי, ובכל זאת, משהו ריתק אותי למרקע באותו אחר-צהריים גורלי, והמשהו הזה הגיע ממני.

שוב חוזר פה ושם הטיעון ההסתברותי שגורס שהסיכוי להיווצרות חיים/העולם הוא אפסי ולכן בורא וגו’ (ע”ע מנחם בן), וכדאי לקבור את זה אחת ולתמיד.

קביעת ההסתברות למשהו, כשלא מבינים את המנגנון שמייצר את המאורעות, היא תמיד בדיעבד, באמצעות סטטיסטיקה. במקרה של עולמנו הסטטיסטיקה היא פשוטה: העולם קיים, החיים קיימים, ובזה נגמר הסיפור. אם ההסתברות קטנה או גדולה, זה לא משנה, הם פה. לגבי החיים המורכבים, כנראה שההיווצרות שלהם ברמה הקוסמית היא לא גדולה, אבל כשמכפילים את זה במיליארדי שנות קיום היקום וריבוא רבבות העולמות, אז זה מסתדר בהחלט.

לגבי היקום עצמו, הדיון על הסתברות קיומו הן חסרות משמעות. אפשר לדבר על סיכוי גבוה או נמוך למאורע רק במסגרת של הקשר מובן. למשל: אני יכול לומר שההסתברות להיתקל בסיני בטיול של שעה ברחובות תל אביב נמוך מהסיכוי להיתקל בסיני בטיול של שעה ברחובות בייג’ינג. מכאן אני יכול להסיק משהו לגבי ההבדל בין תל אביב לבייג’ינג (מעט סינים לעומת הרבה סינים). במקרה של היקום עצמו וטבעו, אין לנו יקומים אחרים שאנחנו יכולים להשוות עמם ולהחליט עד כמה הוא מסתבר. מעבר לכך, אין לנו שום מושג ירוק לגבי טבעו של אותו על-יקום שם שורה ייקומנו, ואם הוא נחשב יקום “רגיל” או “מיוחד”. אם אני הולך ברחובה של עיר ופוגש באותה שעה אמורה מאה סינים בלתי תלויים בזה אחר זה, אני, יכול להסיק שיש יותר סיכוי שאני בביג’ינג מאשר בתל אביב, וזה רק על סמך מדידות קודמות. על היקום בכללותו, אי אפשר להגיד שום דבר, פשוט כלום.

מעבר לכל הניתוח הזה, האמירה על קיומו של בורא היא חסרת משמעות, כשאיננו יכולים להגיד דבר על טבעו, או יחסו אלינו. זה כמו להגיד קיים X

אני סובייקט מיני.

שנה עברה מאז הביאה לנו החסידה את יורש העצר, והגיעה הזמן לבחינה מחודשת של המסקנות הקודמות, כמו גם, אולי, הסקה של כמה חדשות.

1. התמונה הכללית לא השתנתה. גן העדן האבוד של הילדות עדיין נראה מוגזם ברובו. המבטים המזוגגים התחלפו בעיני עגל חקרניות הממיסות לב כל סבתא, והגלגולים המאומצים התחלפו בזחילה מהירה ואף בצעדים מהוססים בתמיכת רהיטי הבית, אך הלילות עדיין מופרעים תדיר על ידי זעקות שבר, עם חלוף ה”גזים” החלו להצטמח להן השיניים, התירוץ החדש לכל בכי בלתי מוסבר. ההסתגלות הבקטריולוגית משאירה את הילד שוב ושוב בבית למרות התועפות שמושקעות בפעוטון.

2. חזרה חטופה לאחור: את הימים שלאחר הלידה בילינו בפגייה, לא בשל לידה בטרם עת אלא בשל חשש לזיהום. הפגייה היא באמת פלא טכנולוגי, והקירות מלאים במכתבי תודה המעוטרים בתמונותיהם של כל אותם ילדים שניצלו הודות למסירותו של הצוות הרפואי. גם בציבור יש איזו האדרה של צוותים רפואיים מהסוג, אשר מקדישים ממרצם להצלת חיים, ועל אחת כמה וכמה התמונה מבהיקה כשהמדובר בעוללים בני יומם. כמובן שכולם שוכחים את המערכת האדירה שמאפשרת את עבודתם, ואת כל אותם עושים במלאכה שבלעדיהם היו הרופאים, הרופאות והאחיות חסרי אונים: החוקרים הספונים במעבדותיהם והיצורים האילמים שמתו בכלוביהם כדי לייצר את התרופות שמשמשות שם, והפועלים הסינים שבזכות עבודתם הזולה אפשר להשתמש בכלים חד פעמיים בלי גבול כמעט בפגייה, על מנת לשמור על הסטריליות הקדושה. ויש אפילו תורמים מפתיעים יותר: כל אותם מתמטיקאים (”אי אפשר ללכת עם זה למכולת”) ואלגוריתמאים שבזכות פיתוחיהם יכולים מכשירים אוטומטיים לנתר את הפגים, ולהפוך אותות אנלוגיים רועשים מגופו של הרך הנולד לקצב לב ונשימות על המסך הדיגיטאלי. וכמובן שהרשימה ממשיכה עוד ועוד, והיא כוללת בעצם כמעט את כולנו, שמרצון או שלא, מקיימים את המערכת האדירה הזו שהפגייה היא בסך הכול חוד החנית שלה, והסגל המהולל שלה אינו אלא קצה הקרחון הנגלה של הציוויליזציה המופלאה והאכזרית שלנו.

3. מהי המטרה של הורות? לאוסף הפעולות המתמשך, הסיזיפי, ונעדר הכרת הטובה הזה חייבת להיות תכלית מוגדרת, איזה עקרון מנחה שלאורו צריך לקבל את ההחלטות הגדולות. למרבה הפלא, מעטים ההורים שעוצרים לחשוב על העניין, לנסות לנסח לעצמם איזה עקרון על שכזה. מצד אחד, זה אמור להיות מובן מאליו, כמו לנשום. זה לא פרויקט חיצוני (למשל: ‘מטרת העבודה שלי היא פרנסה’), הצאצא הוא חלק מהחיים שלנו. ובכל זאת, מכיוון שמדובר במשהו חדש בחיים שלנו, משהו שאפשר להגדיר ולהבדיל אותו כמו היה פרויקט חיצוני, ומורכב מהחלטות רבות שעלינו לקבל, אפשר וצריך לנסות להגדיר את מטרתו. אולי צריך לעשות זאת כי ברקע מרחפות להן כל מיני מטרות מוטעות, לדעתי, כמו שמטרת ההורות היא להפוך את הילד למאושר ככל היותר.

4. אני הייתי מציע את המטרה הבאה: מטרת ההורות היא לאיין את עצמה. המטרה הסופית של ההורה היא להפוך את עצמו למיותר. רוצה לומר: מטרת ההורות היא לייצר אדם עצמאי, בפעולתו ובמחשבתו. אם תחשבו על כך, העצמאות היא מושג כולל יותר, ואפשר לגזור ממנו גם את הבריאות, שכן אדם חולה יהיה עצמאי פחות, בסופו של דבר (הוא יהיה תלוי בתרופות ובאנשים אחרים). יש שיגידו שזו מטרת החינוך, ולא ההורות בכללותה, אך אני גורס כי גם החינוך אינה אלא אוסף של פעולות והחלטות שנמצא תחת המצב הקיומי של הורות, יחד עם הפרנסה והטיפול, וכולם אינם אלא מסע אחד שיעדו הוא האדם וחירותו.

5. מכאן שבלב ההורות טמון פרדוקס, שהוא זה שגורם לכל כך הרבה תסכול אצל הורים צעירים. כי בדרך למטרה הנכספת אנחנו צריכים לעשות כל כך הרבה פניות לאחור, כבמבוך. כדי לייצר בסופו של דבר את האדם החופשי אנחנו זקוקים לכל כך הרבה הגבלות לאורך הדרך, אם זה על ידי איסורים וחוקים, ועד ללחץ פיזי ממש, כשאתה מנסה לשכנע פעוט סרבן לבלוע תרופה חיונית. אך המטרה הסופית נשארת זהה, וממנה נגזר גם שאנחנו חייבים להתגבר על התשוקה להיות מוערכים, לקבל קצת בחזרה על כל ההקרבה, הגופנית והנפשית, שעשינו. נכון, אנחנו יכולים לשמוח כשהוא מחייך אלינו או מביע אלינו אהבה בחיבוק או בציור, אך אלה יהיו רגעים קטנים שיחלפו. מעבר לכך אנחנו צריכים לשאוב סיפוק כשיתחיל ללכת בעצמו, לפעול פעולות ולהחליט החלטות, גם אם הם לא ייראו לנו. לעניות דעתי, הויתור הענק, הבלתי אפשרי, שכל הורה צריך לעשות, הוא לראות את בובת העץ החמודה שלו הופכת לילד אמיתי ולהניח לו. לכן גם הגדרתי את הפרויקט הפרדוכסלי של ההורות כמו שהגדרתי, כמשהו שצריך בסופו של דבר לפרק את עצמו. מתי קורה הרגע הזה, בו אתה יכול לשחרר, בו אתה יכול להניח לכבלים שהנחת על הילד להפוך לכנפיים? זוהי כמובן שאלת השאלות, והנחמה היחידה היא שהשאלה העצומה הזו מפורקת לאלף החלטות קטנות לאורך הדרך, כל פעם אפשר ליטול מעט סיכון ולהתקדם באופן מבוקר.

6. בדרך אל העצמאות אורבות שתי מכשלות נפוצות. אחת היא הורים שמתמכרים לתפקידם כמגניו של הילד, ומתוך פחד אדיר לשלומו או מתוך רצון לשמור אותו קרוב, מגדלים אותו קרוב קרוב תחת כנפיהם, מונעים ממנו חיי עצמאות עד כמה שהם מסוגלים. התוצאה היא מרד קוצף ושבר, או גדילה לחיים של תלות ופאסיביות. המכשלה השנייה היא הרצון של ההורים לייצר העתקים של עצמם, במנהג ובמחשבה. אנחנו רגילים לשמוע איומים בדמות “מה אם הבן שלך יאמר שהוא חוזר בשאלה/בתשובה, שהוא הומו או ימני/שמאלני?” בעיניי, היום שאשמע את בני מביע דעה המנוגדת לשלי, אם זו תהיה עצמאית ומנומקת, יהיה היום שאדע שהצלחתי כהורה. מישהו אמר שזה הולך להיות קל?

7. בינתיים אנחנו מנסים להתרגל למעמדנו החדש כהורים. החיים הישנים נותרו הרחק מאחור, וצריך המון כוח רצון לקבל את המצב החדש בהבנה, ולא לנסות להילחם בו ולחיות בהתמרמרות על הקרבת החופש שלנו, התמרמרות שבקלות יכולה לעבור לילד. כמובן שאין זה אומר שצריך להיות צבועים: גידול ילד זה קשה ומתסכל. לא צריך לפתח רגשות אשם אם גם אנחנו רוצים חיים משלנו: צריך רק להשכיל לבנות אותם בהתאם למצב החדש.

8. המסקנה העיקרית שלי מהפוסט הקודם נותרה בעינה ואף התחזקה: ילדים מגדלים עם הראש. צריך לשמור על ריחוק רגשי מסוים ולפתח נהלים מחייבים ועקביים, תוך תיאום בין שני ההורים. נשמע טכני? המלאכה מורכבת ומתסכלת מדי כדי להותיר אותה לנהמות הלב. (נראה אתכם חוזרים לילד מתוך אהבה בלתי אמצעית בסופו של יום קשה, אחרי הפעם השלישית שהוא מתעורר וזורק את המוצץ על הרצפה). וזה רק הולך ומסתבך, במיוחד כשהילדים מתרבים. הרשו לעצמכם היסחפויות רגשיות פה ושם, אבל אל תגזימו עם זה.

9. ולמרות הכול, אל תטעו: ילד הוא ההשקעה הטובה בתבל. ברוב המכריע של המקרים, להביא אותו היא ההחלטה הנכונה ביותר שתעשו אי פעם (ודאי מנקודת מבטו, שתהפוך חשובה יותר ויותר עם הזמן). הוא יגדיר מחדש את הקיום שלכם. הוא יכיר לכם רגשות שלא הכרתם ויעניק משמעות לחייכם. הקושי אינו העניין פה. גם לטפס על הרים זה קשה. ובכן, זו הפסגה שממתינה לכם. בלילות חסרי השינה, בחולי ובבכי המתסכל, המסרב להתנחם, דעו: זהו מסע נעלה. המשיכו להעפיל.

10. לגדל את הדור הבא זו משימה נעלה. לכשנתבגר, הם אלה שישאו בעול הפרנסה והשמירה על גבולותינו. פעם חשבתי שזכותו של כל אדם להחליט אם הוא רוצה להביא צאצאים. היום, אני רואה זאת כחובה אזרחית. מי שמסוגל להביא ילדים ואינו עושה זאת, הוא טפיל ממש כמו זה שמביא יותר מדי ודן אותם לחיים של עוני ותלות בחברה. זוכרים את מטרת ההורות שהגדרנו למעלה?

11. תכניות טלוויזיה מסתיימות פעמים רבות במתח, וסרטים מסתיימים פעמים רבות במוות או בבריחה דרמטית. יש משהו מנחם בכך שרוב התכניות לפעוטות מסתיימות בכך שכולם הולכים לישון.

אתם ודאי מכירים את סדנאות הצחוק המביכות הללו, שם מדריך מזוקן מעודד אנשים לצחוק בצוותא, וכולם מסבירים כמה הדבר בריא לגוף ולנפש ושצחוק הוא פעולה טבעית שמתרחשת כל הזמן בשיחה, גם כשאין באמת גורם הומוריסטי נראה לעין. לפיכך, סדנאות הצחוק הללו מיותרות. לכל אדם בעל חיי חברה סבירים יש מספיק הזדמנויות לצחוק, ולאדם ללא חברים לא דרושה סדנת צחוק אלא פעילות שתעזור לו לרכוש חוג חברתי. חוץ מזה: יש עוד אינסוף הזדמנויות לצחוק צחוק אמיתי ומנומק, ולא צחוק זן מביך וחסר סיבה בצוותא ניו-אייג’יסטית. עולם התוכן התרבותי שלנו שוקק אנשים שמנסים להצחיק אותנו באינספור דרכים שונות: בהופעות, ברדיו ובטלוויזיה, בהומור גבוה או נמוך, בציניות, סאטירה ובסלפסטיק. כל אחד יכול למצוא מישהו או משהו שיצחיק אותו, ורובנו אכן עושים כך.

בצחוק יש משהו משחרר, אך מה לגבי אחיו התאום, ההפוך, הבכי? נכון, גם סביב האפקט המשחרר של הבכי יש קונצנזוס, אבל דווקא בו אין הכרה כפעילות חברתית. זה מביך לבכות לפרהסיה, ולא רק עבור גברים. הבכי לא צץ בספונטאניות בשיחות חולין, ויש בו משהו אמיתי, עמוק יותר. אחרי הכול, כתינוקות, אנחנו בוכים לפני שאנחנו צוחקים, אנחנו בוכים לפני שאנחנו מדברים או בעצם עושים כל דבר. זעקת הבכי היא הדבר הבסיסי והקמאי ביותר שאנחנו מפיקים בבואנו במגע עם העולם, ואין היא פוסקת, היא רק מופגת במגע פטמה, נבלעת מתשישות, מודחקת ונקברת. וכשלעיתים רחוקות בא הבכי לביקור, באירועי משבר קיצוניים, זה כמו אותו בכי ישן שהדחקנו חוזר, אותו חוסר צדק המתין לנו כל העת בגרון.

“רחוק מהבית קיבלתי מכות

מילד חזק והתחלתי לבכות

הלכתי הביתה, הבכי נחלש

ראיתי את אימא, התחיל מחדש”

(יהודה אטלס, ,”הילד הזה הוא אני”)

בכי אינו פעילות חברתית לגיטימית, אולי מכיוון שבכי הוא פעילות מאוד אנוכית, כשם שהיא מאוד אישית וחושפנית. בכי הוא הפעולה של התינוק שחושב שהוא מרכז העולם, ולו תמיד נמען אחד ויחיד: אימא. יש הרבה פחות סדרות טלוויזיה או סרטים שמנסים לעזור לנו לשחרר את אותה יבבה תקועה מאשר כאלה שמעודדים את הגיחוך שכבר ממילא שם, וגם המעטים שכבר מנסים לא עושים זאת בהצלחה יתרה. אפילו אירועי המשבר האמיתיים כבר לא מצליחים לפתוח את ברזי הדמעות הקבורים תחת כל כך הרבה שכבות של הדחקה והתחשבות, לפחות במקרה שלי. דווקא בטרגדיות הגדולות שחוויתי, לצערי, נותרו עיניי יבשות. בלוויות ובאזכרות של האנשים היקרים לי עמדתי כמעט אדיש, נבוך נוכח גילויי הצער של האחרים. להבדיל מהצחוק, החברה הסובבת, קרובה וחמה ככל שתהיה, מנעה ממני כל יכולת של ביטוי הצער.

אך כמובן שהצער מצטבר. אך כיצד הוא נפרק? אך ורק בתיווך אמנותי. קטע מוזיקלי או סרט, לכאורה ללא הקשר ברור, יכולים לסחוט את אותה דמעה, ואם אני בגפי, אפילו יותר מכך. עם השנים צברתי לי כמה טריגרים כאלה, ובחשאיות גדולה, אני מתייחד עימם ופורק מעט מהאוקיאנוס האפל שנצבר בנפש. לכאורה אין קשר בין אירועי הצער בהם אני נזכר לבין המתווך האמנותי שמשמש כטריגר. כמה תווים של באך יכולים בזמן הנכון לפתוח את הנשמה כמו קוד של כספת. אבל לעיתים החיבור אפילו מוזר יותר. למשל: הסרט “ציפורים נודדות” גורם לי לבכות, פעם אחר פעם, ולא דווקא בקטעים הקשים שם ניצוד אחד האווזים או שוקע בביצה, בעוד חבריו ממריאים אל על. כמובן, קטעים אלה הכרחיים כדי ליצור את התמונה השלמה, את האמת הבלתי מתפשרת שהופכת את הסרט הזה לכה רב עוצמה עבורי. אבל יותר מכך חזקה ההשלמה שמקרין הסרט שכך הם פני הדברים, ולעולם לא תהיה לכך תקנה: אין טעם לכעוס על ציד או על בעל המפעל המזהם כמו שאין לכעוס על הסרטן שטורף את הציפור האומללה, שבורת הכנף, שנותרה מאחור. אך הצער האמיתי לופת את גרוני דווקא נוכח היפעה המרהיבה של ראשי החץ הנודדים שצולמו כנף אל כנף מדאון, הדבקות האינסופית של הציפורים הנודדות הלאה והלאה, והכיתוב שמצהיר בלאקוניות על מספר אלפי הקילומטרים שהקטנים האלה גומעים ללא תלונה או שאלה מדי שנה בשנה. כשאני חוזה בזה אני חש תחושת התגלות עמוקה שמזכירה, כנראה, את רגשותיו של מאמין האמת. אך אני, האתאיסט, איני מאמין באל, לא באבא שינחם אותי, רק בריק אכזרי ומסתורין שלעולם לא ייפתר. אך בתוך היפעה, בין ההרים הנשגבים אני חש בנוכחותה של אמא, אמא אדמה, והבכי מתחיל מחדש.

בהתחשב במשמעות המקראית של השורש י.ד.ע, האין האוננות פשוט מילוי של הציווי העתיק “דע את עצמך!”?

שאון דפיקות עזות ופרכוסים בישרו את מותה הקרב של מכונת הכביסה שלנו. ושוב ההתלבטות הישנה: לתקן או להתחדש. אביה של אשתי, טכנאי מכונות כביסה שבע קרבות בעברו הרחוק, הזדעזע: היא רק בת ארבע שנים, ממש חדשה. מכונה צריכה לחיות עשרים שנה! וזה עוד “בוש”!
כבר לא מייצרים אותם כמו פעם” - אם היה לי יורו בכל פעם ששמעתי את המשפט הזה, הייתי יכול לרכוש היום מכונת כביסה של “מילה”. וכנראה שזה נכון, כמעט בכל המוצרים שמרכיבים את עולמנו, תנורים, מכוניות, טלוויזיות. פעם הם פשוט החזיקו מעמד יותר זמן. אך כפי הנראה אין מדובר בקונספירציה עולמית, בקרטל-על של תאגידים שסיכם בחשאי לקצר את חיי המוצרים. השוק פשוט השתנה, וחשוב מכך קצב התפתחות הטכנולוגיה. מי לא שמע את האגדה על כך שאפשר לייצר היום מכונית שתחזיק מעמד עשר שנים בלי קלקול אחד, אבל יצרני הרכב מונעים את ייצורה. אפילו בתחום החלל, שם אין שיקולי שוק שכאלה, ומיליונים נשפכים על פיתוח וייצור כל רכיב כדי שבאמת יוכל לתפקד ללא רבב בסביבה נטולת טכנאים וחלפים, עדיין מתרחשות תקלות. אך אם נחזור להשוואה המציאותית יותר לאורך החיים של רכיבים ביחס לימים עברו, צריך לקחת בחשבון את המחיר הריאלי של המוצרים הללו בעבר. התשובה טמונה בהעדפה הרווחת לקנות בזול ולהחליף, מאשר לקנות יקר ולתחזק. התאגידים פשוט נענים לרוח הזמן ודרישותינו אנו.
אז אם כבר להחליף -לפחות שיהיה במשהו איכותי. אמנם, לא כמו פעם, אבל מבית טוב - אתם יודעים. כאן מגיע תורם של המותגים. כלום יכול אדם, משכיל ומוכשר ככל שיהיה, לפתוח כל מכונת כביסה, למשל, ולבחון את המנגנון שלה? כלום יכול הוא לערוך סקרים רחבי היקף, חוצי יבשות וזמן, כדי להחליט מהי העסקה המשתלמת ביותר? כמובן שלא. הוא חייב להתבסס על ניסיון העבר, הניסיון של ההמונים, וניסיון זה מתמצה בשם של חברת ייצור, שתבטיח לך כמה שיותר שנים של שקט. “טוב שם משמן טוב” ניבא כבר החכם מכל אדם את עלייתם של המותגים, אך האם הוא ידע שמאחורי כל אותם שמות: בוש, באוקנכט, אה.אה.גה., קונסטרוקטה וסימנס, יעמוד מותג על אחד, מותג עליון, מותג המותגים: “גרמניה”.
הלוא כולם כבר יודעים שכל שאר המותגים, נמכרו למרבה במחיר. בתקופה שחמי עמל על תיקון מכונות כביסה, השמות האלו אמרו משהו. השמות בוש באוקנכט אה. אה. גה. וחבריהם היו חרוטים בברזל, ואמרו דבר אחד: גרמניה. אך כיום, אם מגרדים את המדבקה, תמיד יצוצו מתחת הסתייגויות, והשקר יעלה. לא גרמניה כי אם איטליה או ספרד, ואפילו טורקיה, ואולי רחמנא ליצלן - סין. כמובן שלאף אחד מהשמות האלו אין משמעות. מה שמפחיד את כולם היום הוא ההכרה שאין שום מפעל שקוראים לו “בוש” שיושב במקום מוגדר, עם כתובת ואחריות, אלא תאגיד רב סניפים וזרועות, רשת לא מוגדרת של זכויות שנרכשו במחשכים, קורי עכביש של ייצור מבוזר ושיווק וירטואלי, בלי אבא, בלי אמא, ששדד, או אולי, השיג ברמייה את השמות היקרים שהיו שייכים למולדת, השמות שאמרו פעם משהו: כבוד, טוהר, אחריות מלאה.
איבוד התמימות המותגי הזה גורם לכולם לחפש היום בפה מלא אחר מה שהיה פעם טאבו בארצנו: גרמניה. כל מוכר בחנות חשמל יאמר היום בקול רם את מה שפעם לחש: “זה גרמני אבל מיוצר בטורקיה - אם אתם רוצים יש כאן משהו יותר יקר אבל מיוצר באמת בגרמניה”. כן, כמעט ואפשר להמשיך את קו המחשבה הזה: “…מיוצר בגרמניה על ידי כלים שיוצרו רק בגרמניה, ועל ידי גרמנים ארים טהורים שבע דורות אחורה, באחריות…”
מה יש בה, בגרמניה, שהפך אותה לגן העדן של היצור המכאני, להבטחה שמקוימת תמיד, למותג האולטימטיבי? אם היה מדובר רק בדיוק הגרמני, במסורת שיכולה להיות מועברת, אז היינו מסתפקים במפעלים בהשגחה גרמנית, בפטנטים גרמניים או בידע, אך אנו מתעקשים על ייצור בגבולות אדמת הרייך עצמו, בעיני רוחנו אנחנו רואים בית מלאכה קטן באחו הירוק של בווריה, עם ארובה קטנה ובפנים איש עמל חמור סבר וסמוק לחיים, שמייצר כל רכיב במכונת הכביסה שלנו בתשומת לב בלתי מופרעת, כמו היה מייצר את טבעת הניבלונגים בכבודה ובעצמה. כמובן שכל אותן אומות סוג ב’ שם מיוצרים היום המותגים הגרמניים תחת השגחה היו רוצות לזכות בהכרה המותגית האולטימטיבית ולהיות חלק משטחה ארץ האם, כדי שגם הם יוכלו למכור מכונות כביסה תחת ההבטחה “מיוצר בגרמניה”. כזכור: הייתה להן הזדמנות להיכלל בשטחה - הן ויתרו על התענוג.
אז מה יש בה בגרמניה, איזו נהרה מכאנית שוררת שם באוויר ובדם האנשים? איזה רז צופנות הידיים הגרמניות?
פעם זכיתי בביקורת איכות במעבדתי, ובין השאר העירו לי על תיעוד כיול המכשירים. הבוחן רצה ללמדני שיעור בעבודת מעבדה נכונה, וזימן אותי למעבדתו, הלוא היא מעבדת כיול בעצמה, ושאלתיו: אם הינך מכייל מכשירים, מי מכייל את מכשיריך שלך? חיוך דק עלה מתחת לשפמו, והוא שלף אוגדן חשוב למראה, ומתוכו הוציא בזהירות תעודה מנוילנת ושמורה כמצה, ובראשה חותמת עגולה, ועליה נשר אימתני וכיתוב: :דויצ’ה אינסטיטוט פור נורמונג” - מכון התקנים הגרמני. מכון התקנים הגרמני! המקום שם נגמרות כל השאלות, מכייל כל הכיולים. המקום שערך את בקרת האיכות לבריאה עצמה; שקבע את מאסת ומטען האלקטרון.
טביעות הרגל הגרמניות נמצאות בכל מקום שקשור לדיוק טכני, אם נרצה או לא, בשמות שגורים הלקוחים מהשפה המקצועית: שטקר ושאלטר, אייגן וקטור (וקטור עצמי) בפיזיקה, ועוד ועוד (ותודה לטל על התיקון). לא יהיה זה מוגזם לומר שהפיזיקה המודרנית של המאה העשרים, מכאניקת הקוונטים ותורת היחסות, הן יצירות גרמניות, תוצר מובהק של התרבות הגרמנית. ב”נפלאות התבונה”, הביוגרפיה של המתמטיקאי ג’ון נאש (הספר ולא הסרט), מתואר הפער העצום שהיה בין האקדמיה בארה”ב לזו שבאירופה, ובמיוחד בגרמניה, בראשית המאה. האמריקאים, למרות המשאבים האדירים שלהם, לא התעניינו כלל במדע, אלא רק ב”הנדסה”. המדע התיאורטי שפרח ביבשת האם באותו זמן, נראה להם כמו בלבול מוח פילוסופי. רק מאוחר יותר, כשהמדע החדש החל לתת פירות, ומדענים רבים נמלטו לעולם החדש, התעשתה האקדמיה האמריקנית ונתנה את המקום למדע “הגרמני” להוביל את הקדמה. מה שלא עשתה הרוח עשה הכסף.
השילוב הזה, בין רוחניות אידיאליסטית לבין מעשיות רבת כישרון, הוא שמהלך עלינו כשפים ברוח הגרמנית, אך גם מטיל עלינו אימה. יתכן שהשילוב אפשרי על ידי יכולת האידיאליזציה הגרמנית, כלומר היכולת להפריד אלמנט אחד מהמציאות ולבחון אותו ללא קשר לאחרים, עד כדי תוצאות מפלצתיות ממש. זה מה שיכול לאפשר זינוק לחשיבה מופשטת עד אין חקר, כמו במכניקת הקוונטים, וחזרה לקרקע המציאות, כדי לאשש את הרעיונות בניסוי ולבסוף ליישם אותם במכשירים. איינשטיין קרא לזה גדנקן אקספרימנט - ניסוי מחשבתי.

את הפן המפלצתי של יכולת ההפרדה הזו אני אוהב תמיד להדגים במובאה מאחד הספרים הטובים שקראתי, “טקטיקות השריון הגרמני במלחמת העולם השנייה”, מאת רודולף שטייגר. למרות שהוא נראה במבט חטוף כמחקר מעייף שיעניין רק קצינים והיסטוריונים צבאיים, עולה מתוך פסקאותיו הלאקוניות, המשובצות במבואות רבות, תמונה חדה להבהיל של רוח הזמן באותה מלחמה עצומה. עד מהרה אתה מוצא עצמך עמוק בחזית הרוסית, נלחם בשלג בבוץ ובייאוש, סביבך ננבחות פקודות בגרמנית, ריח שמן מכונות ואבק שרפה באפך. מעבר לכל אלה, באמצעות דרך פעולת הצבא הגרמני והצלחתו הפנומנאלית מלמד הספר שיעור חשוב על פעולת התרבות בכלל, ובפרט על ניהולן של מערכות גדולות, גם מנקודת מבט אבולוציונית.
והנה, בין עשרות דיווחים, פקודות ותחקירים, בעמוד 125, בפרק “דיוויזיות משוריינות ללא אספקה”, מצטט שטייגר מדוח תחזוקה מס’ 490 של אגד משוריין גודריאן, מ-2.7.40:
“מ-10 במאי עד 30 ביוני 1940 נסעו שדרות ההספקה של קורפוס משוריין 19, בפיקודו של גודריאן, 6350 קילומטרים בממוצע, שפירושם 160 קילומטרים ביום בממוצע, הכמויות ששונעו היו כדלקמן:
262 טון תחמושת;
1600 טון דלק;
160 טון מזון;
140 טון שלל;
60 טון שבויים;
ובסך הכל - 2222 טון.”
סוף ציטוט. הבחנתם בזה? הלוז של הגרמניות, הסוד הגדול שעונה על השאלות ששאלנו מסתתר במובאה מדוח לאקוני זה. החמצתם? קראו שנית.
שישים טון שבויים!
איזה עולם ומלואו מסתתר מאחורי “שישים טון שבויים”! איזו תמציתיות פואטית!
ככה כובשים את אירופה! מתעלמים מהזעקות ומהדם, מהתחינות ומהסבל, וכותבים דוחות מתומצתים וענייניים, ומגלגלים את שרשראות הזחלים הלאה והלאה, בלי בג”ץ ובלי ‘בצלם’.
והמדהים בכל הנקודה הזו, מה שהופך את העניין להדגמה המושלמת של הגרמניות הוא העובדה שהמחבר עצמו, גרמני שוויצרי, לא מתייחס לנתון הזה ולצורת כתיבתו הלאקונית, כאילו היו השבויים רק חפץ שיש לטלטלו. הוא ממשיך הלאה בטיעוניו המלומדים, שאין להם כל נגיעה לשום ממד אנושי. וכך מתנהל הספר כולו: ללא שום התייחסות או התנצלות לגבי המטרה שלשמה שונעו כל אותם משוריינים וטנקים, בלי התייחסות למשטר שעומד מאחורי החיצים שנמתחים על המפה. הספר מדבר רק על ניהול המלחמה כשלעצמה, כאילו הייתה מנותקת מכל עניין אחר, כאילו הייתה “ניסוי מחשבתי”.
ובגלל זה הוא ספר כל כך טוב, לעזאזל. וכאן נח הפרדוכס ביחס שלנו לגרמניות.
ולכן זה לא משנה לגרמנים. אם לא צלח בידם לכבוש את אירופה והעולם בשריון ותותחים, יעשו זאת במכונות כביסה ומייבשים. ואולי הפיהרר בכל זאת טעה במשהו. הוא הבטיח רייך שיעמוד לאלף שנים, ויתכן והייתה זו הבטחה גורפת מדי. אולי היה צריך להבטיח רייך עם אחריות לאלף שנים (מלאה לשנה הראשונה ועוד 999 שנה על החלקים).

ספרים אלקטרוניים זה כל-כך-אלפיים-ושתים-עשרה

אי הבנה גדולה שוררת סביב פעולת הקידה, המקובלת בקרב המתאמנים באומנויות הלחימה היפניות, והיא למעשה חלק מהתרבות היפנית הכללית (ראו רשימתי על יפן). יש ושמעתי אנשים שנרתעים ממסגרת האימונים, רק בשל אותו טכס (הנראה בעיניהם כפולחן), של קידה משותפת בתחילת האימון לא רק זה לזה, אלא גם ל”מקום” או במקרה של איקידו, לתמונתו של מייסד השיטה, או-סנסאיי. כנראה שבמקרה הזה מתעוררים מרבצם גם חוש החירות המודרני, שנרתע ממה שנראה כהוויה של כת או פולחן קבוצתי, וגם האיסור היהודי הקדמון על “פסל ותמונה”, גם אם במקרה הזה עגל הזהב לכאורה הוא תמונה דהויה של ישיש יפני חביב למראה. המשך »

בעתיד, כל אדם יזכה לחמש עשרה דקות של אנונימיות.

כמובטח, רוב החומר מהאתר הישן הועבר אחר כבוד לכאן, ומופיע בעמודים קבועים בעמודת “כתבים” משמאל. בין השאר, אתם מוזמנים לעיין בכמה עבודות פילוסופיות, מאמרים, וקטעים מהספר “הפילוסופיה הבלתי גמורה”, כולל קטע שלא פורסם.

לפני כשנה, כשגונבה השמועה לאוזניי שאסף ענברי, המסאי והאינטלקטואל המרתק והמעניין בעיניי שפועל כיום במקומותינו, הולך להוציא רומן, התחלתי לפתח ציפיות. למען האמת, הנושא, סיפורו של קיבוץ אפיקים, מכורתו של ענברי, נשמע לי קצת חבוט וצמחוני, אבל שמתי את מבטחי בענברי, שלא אכזב עד היום באף אחת מהרשימות או המסות שלו, שאסופות באתרו הרזה והצנוע. אני זוכר את הפעם הראשונה שנקלעתי לאתרו, וקראתי את “סוף עונת החילוניים” מתחילתו ועד סופו. במוחי חלף משפטו של איניגו מונטויה בסרט “הנסיכה הקסומה”, המשך »