הערות שוליים לאפלטון

(רשומה זו נכתבה בשלהי מלחמת לבנון השנייה, והיא מובאת לפרסום באיחור. כמובן, שהניתוח העקרוני, ולמצער, גם המציאות המדינית-בטחונית באזורנו לא השתנתה הרבה מאז, ולכן הדברים ודאי עדיין רלוונטיים).

בעוד התותחים עדיין רועמים, ופרטי ההסכמים שייחתמו ומניין ההרוגים עדיין לוטים בערפל, אנסה במאמר זה לעשות משהו לא מקובל, ולהסתכל על מאורעות הימים הסוערים הללו בפרספקטיבה רחבה יותר ולנסות, אם אוכל, אפילו ללמוד משהו.
הלהג התקשורתי האינסופי סביב הלחימה בצפון צורם כמעט כמו תמונות ההרוגים וממראות ההרס בלבנון. החצייה של ישראל לאזור שנמצא תחת מלחמה ולאזור שנהנה משגרה כמעט רגילה, הביא חלק גדול מהעם (לא זה שממש עסוק כעת בלחימה או בעשייה אמיתית, ואין לו פנאי לשפוך את תלונותיו במגוון אמצעי התקשורת) לפתח מנטאליות של אוהדים ביציע: הם משיאים עצות למאמן, צורחים על השחקנים, מחווים דעה על משלח ידה של אימו של השופט, ומתמירים את תפיסת עולמם ומצב רוחם לפי כול שער או החמצה. המדהים מכול הוא הרגשת ההפתעה המלאה מכול מה שמתרחש. לאו דווקא מהמלחמה הזו ספציפית, אלא מכול הסיטואציה של מלחמה בכלל, כאילו אינם חיים במדינה שעברה כל כך הרבה מלחמות ושפך דם, וכאילו אין ההיסטוריה האנושית כולה (אם תרשו לי להפליג מעט בהקשר) אלא שרשרת של עימותים, משברים, טעויות וכאב. בועת העולם המודרני הנוח, החף (יחסית) ממלחמות ומחלות אינה מובנת מאליה והוקמה אחרי אלפי שנים של תרבות אנושית ומאמציהם וגאונותם של אלפי אנשים שהקולות הצווחניים נוטים להתעלם מהם, ולזעוק כמו תינוק שהצעצוע נלקח ממנו. בפרספקטיבה הסטורית, שום דבר דרמטי או יוצא דופן לא מתרחש כעת במזרח התיכון, רק עוד חצי שורה בדברי ימי העולם. אפילו מבחינת מדינת ישראל, אין המשבר הזה בדבר סכנה קיומית (לפחות כרגע, כל עוד עוד אין לאיראן פצצה גרעינית). אך האם זה אומר שעלינו לקבל על עצמנו גורל אכזר זה כמו שהטיפו לנו חכמי הסטואה? לא ולא! כל אותו מאמץ להקים את התרבות האנושית שאוזכר לעיל היה מתוך אי-קבלה של גורל של קושי, חולי והרס. הסדר החברתי המודרני, הרפואה והכלכלה המודרנית המושמצת כל כך, הם הישגים שיש להכיר בהם ולהודות עליהם יום יום, אך יחד עם זאת להבין את משמעותם והבעייתיות שלהם.

זהות פוליטית

מבין צווחות האוהדים אפשר להבחין בכמה סיסמאות החוזרות על עצמן, סיסמאות שבאופן עקבי ממשיכות לשמר תבניות חשיבה פשוטות בקשר לדרכי הפעולה הרצויות העומדות כעת לפני המדינה. מדהים לראות באיזו קלות ההתלהמות הטוקבקיסטית מוכנה בהינף יד להקריב את בניהם של משפחות אחרות, שלא לדבר על כל צלם של אנושיות בו מתגאה המדינה הזו לטובת מתקפה רבתי (כנסו בהם!) שלא ברור אם תוצאותיה אכן ישפרו את המצב, ולעומתם, המתפקדים אוטומטית בצידו השני של המתרס הפוליטי המסורתי, אינם מבינים מדוע בכלל אנו נלחמים, אם אנו יכולים פשוט להפסיק ולדבר, לא כן? למותר לציין שאף אחד מהצדדים אינו תופס את מורכבות המצב, ומנסה פשוט למשוך את העגלה בכיוון איזושהי תדמית מציאות פשטנית שיש לו. על אנשים חושבים, לא כל שכן על אנשים הנמצאים בצמתים של קבלת החלטות מוטל לחשוב מעט מעבר לססמאות הללו.
כאן המקום לעצור ולשאול שאלה מוזרה משהו. מדוע בעצם אנשים מגדירים עצמם פוליטית? מהי בעצם זהות פוליטית. בישראל אתה מוגדר פוליטית באופן חד כימני או שמאלני בדיוק כפי שאתה מוגדר מגדרית. ישנם, כמובן, מדרגים של אפור (”קיצוני” או “מתון”), אבל בסך הכל. הדבר כל כך מאפיין את החברה, עד שזה נראה כמעט כמובן מאליו, אך זה ממש לא כך, שכן זהות פוליטית, בבסיסה, היא אמונה באסטרטגיה מסויימת של התנהגות ובסדר עדיפויות ערכי. סדר העדיפויות הערכי יכול לקבוע את האסטרטגיה, כמו במקרה של אנשים המאמינים באל, אבל במקרה של הבדלי זהויות פוליטיות בין אנשים מרקע דומה, חילוניים, בעיקר, סולם הערכים דווקא נגזר מאסטרגיית ההתנהגות העדיפה בעיני בעל הדעה. בניתוח גס, אנשי ימין, הרואים את העולם החיצוני כמקום מסוכן שלא ניתן לתת בו אמון, ימהרו להוריד בדרגה את קדושת החיים בעוד אנשי שמאל השמים את מבטחם באסטרגייה של שיתוף פעולה ישמרו על ערך קדושת החיים בראש הסולם כל העת. בהכללה גסה, שני צידי המתרס ישתדלו להצדיק את ראיית עולמם תוך שימוש בהכללות גסות (”ערבים מבינים רק כוח” מחד או “כולנו בני אדם, כולנו דומים ורוצים לחיות” מאידך). אך למרות שמובן לכל שהמציאות מורכבת יותר, הם אינם טורחים לנתח ולשנות את דעותיהם כלפי דרך הפעולה המומלצת לקבוצה, אלא עושים זאת מתוך ביצורי הזהות הפוליטית שלהם, מבליטים תמיד את העובדות התומכות בעמדתם לצידוק חוזר ונשנה של תפיסת העולם המונוליטית שלהם, למרות שבחייהם הפרטיים הם יכולים לפתח אופני התנהגות מורכבים בהרבה מדעתם הפוליטית המורכבת מאוסף סיסמאות חבוטות שקיבלו בהשאלה מהמחנה אליו הם משתייכים. הרוכל בשוק, (וסלחו לי על ההכללות הסטריאוטיפיות כשלעצמן בדוגמא זו), יכול לפתח התנהגות מורכבת מאוד בניהול העסק שלו. הוא יודע שיש אנשים שניתן לתת בהם אמון ויש כאלה שלא, הוא יודע שיש סיכונים שצריכים לקחת, ושמחירי הירקות משתנים כל העת ויש להסתגל לכך ולשנות את טקטיקות השיווק שלו (על ידי מציאת חרוזים חדשים לירקות הרלוונטיים עבור קריאותיו לבאי השוק ברמקול), אך למרות זאת, בעולמו הפוליטי, הכול פשוט. כל הערבים הם אותם ערבים, והים, ידידיי, הוא אותו הים.
לעומתו, עורך דין צעיר מצפון העיר יכול גם הוא לחוות גם את מורכבותו של העולם דרך משלח ידו. הוא יודע שיש אנשים כנים וישרים כסרגל, עד לרמה בלתי שפויה ממש, ויש נוכלים שיתקעו סכין בגב היד שהאכילה אותם ברגע שניתנת להם הזדמנות. למרות זאת, יכולה להכתיב לו הזהות הפוליטית שלו ראייה פשטנית למדיי של המציאות, הניזונה מחלומות פסטיגליים כמעט בדבר שלום אזורי בר קיימא הנמנע מעימנו רק בגלל קומץ קיצוניים שמפריעים לכולנו לשתות את הקפה שלנו במסעדה האופנתית סמוך לחוף הים.
מדוע, אם כן, אנשים מאמצים לעצמם זהויות פוליטיות פשטניות בשעה שהם יכולים לתפקד בסביבה כל כך מורכבת בהצלחה? לשאלה זו שתי תשובות. התשובה הראשונה טמונה כבר בגוף הדוגמא שהובאה לעיל, ונובעת בעצם מכל הטיעון שלי עד עתה, שהיה, כפי ששמתם לב, סטריאוטיפי כשלעצמו, והשתמש בהכללות, פשוט מכיוון שלא הייתה לי ברירה. הניסיון לתאר מציאות מורכבת בצורה מדוייקת לפרטים אינו אפשרי (במקרה הזה, את תופעת הזהות הפוליטית), והשימוש בהכללות מושכלות הוא כלי מקובל על מנת להתחיל ולתפוס את העולם. מכאן אפשר לחתור להכללות מפורטות יותר, תוך נסיון למצוא הגיון במערכת ולטעון טיעון. צביעה זו של העולם תוך “יציאה מהקווים” כל העת אינה רק מנת חלקם של מדעי החברה, היא הגישה המקובלת של המדעים כלפי העולם, גם של אלה המתקראים “מדוייקים”, שם הכללה גסה נקראת “קירוב מסדר ראשון” (first order approximation).

הסיבה הראשונה, אם כן, שאנשים מחזיקים בדעות פוליטיות דוגמטיות היא פשוט כי המציאות הפוליטית המקיפה אותם, אך הם אינם מעורבים בה באופן יום-יומי וגם אינם מתעמקים בה, היא פשוט מורכבת מכדי שיקדישו אליה מחשבה, לא כל שכן יעדכנו אותה שוב ושוב עם המציאות המשתנה.
כמובן שישנם עריקות מצד לצד, “יציאות מהארון” של שמאלנים לאחר אירועים קשים (”אתם צודקים, אי אפשר לסמוך עליהם”), או התמתנות של איש ימין לאחר פריחה מדינית (”אולי אתם צודקים, נמאס מן המלחמות”), אך תמיד היא נתפסת כמעבר פאזה חד-כיווני בין שתי הדעות היחידות שמוצעות לנו במרחב, אולי זאת מכיוון שכל כך הרבה מן הזהות האישית והחברתית של כל אחד מאיתנו נגזרת מן הזהות הפוליטית שלנו (אז מה, עכשיו אני ימני/שמאלני? מה זה אומר עליי? אני צריך להתלבש אחרת? להחליף חברים?).
הסיבה השנייה היא שכפרטים בחברה אנו חלק מגוף גדול מאיתנו, ואין משמעות לדעה מורכבת או משתנה. באופן רשמי אנו נדרשים להכריע רק פעם בארבע שנים, ולכן אין משמעות לשינויי דעה קצרי מועד, ובכל מקרה אנו מנסים למשוך את העגלה בכיוון כלשהו, גם אם דעתנו לא שלמה עם הכיוון הזה.

תורת המשחקים במרחב המזרח תיכוני

KRISIS ביוונית היא החלטה, ומעניין שמילה זו התגלגלה באנגלית להורות על משבר. משבר הוא הזמן בו צריך לקבל החלטות, בו אין ברירה אלא להחליט מכיוון שגם לחוסר החלטה משמעות הרת גורל. מלחמה היא משבר שכזה, נקודת זמן בה כל שרשרת הנסיבות וההשפעות על מציאות חיינו במכלול הרבדים האישיים והפרטיים יכולים להיות מוכרעים ולהצטמצם לתוצאותיה של החלטה אחת. אולי בגלל עובדה זו, כה משכנעת היא האשליה שהזהות הפוליטית הפשטנית שלנו היא כלי נכון להתמודד עם הכרעות קשות שנתבעות מאיתנו בעת משבר שכזו.
תורת המשחקים היא תורה מתמטית שעשויה להעניק לנו זווית ראייה שונה דרך ניתוח כמותי של טקטיקות התנהגות וקבלת החלטות בסביבה משתנה. גם כאן עלינו לפשט את המצב המורכב לכדי מודל פשוט, אבל הרווח יהיה מבט מושכל מעט יותר על מצב העניינים.
אחד המשחקים הבסיסיים והמפורסמים שמשמש כמודל בתורת המשחקים הוא “דילמת האסיר“. במשחק זה יושבים היריבים זה מול זה, וכל אחד מהם יכול להחליט לשתף פעולה עם היריב או לבגוד בו (למשל על ידי הורדת קלפים של שיתוף פעולה או בגידה). זה אינו משחק שיכול לספק הנאה באופן מעשי - אל תנסו זאת בבית! זהו רק מודל של תהליך קבלת החלטות הדדי. במודל שכזה, שיתוף פעולה ייתן נקודות לשני הצדדים, ובגידה הדדית תזיק לשניהם. אם זה היה סוף הסיפור, אפשר היה להסיק שמודל זה מנבא שלום עולמי מיידי בכל העולם. אך ישנה אפשרות נוספת. שמישהו מהשחקנים יחליט לבגוד במשתף פעולה. כאן המקום לציין שהשחקנים אינם יודעים את מהלך הצד השני עד לחשיפת ההחלטות שלהם. במקרה של בגידה צורמת שכזו, ירוויח הבוגד יותר משהיה מרוויח במקרה שהיה משתף פעולה, ומשתף הפעולה הנבגד נפגע קשות. חרף פשטותו, למשחק ווריאציות וניתוחים אינספור, ופרשנויות שונות מאמצות אותו כמודל למערכות יחסים בתחומים רבים כמו כלכלה, אבולוציה ומדעי החברה.
הנמשל הפוליטי הפשוט והמיידי הוא מאבק בין שני עמים על שטח, כמו זה שמתרחש באזורינו. שיתוף פעולה הדדי יכול להועיל לשני הצדדים, אך שיתוף פעולה מצד אחד (למשל ויתור על שטח) ובגידה מהצד השני יכול להניב תוצאות דומות לאלו המתוארות לעיל. בגידה הדדית (עימות), ימשיך להביא, סיבוב אחר סיבוב, להפסד לשני הצדדים, אך לא כזה גדול כמו שתניב בגידה במשתף פעולה.
המודל הפשוט של דילמת האסיר אפשר לנסות לבחון באופן נסיוני מהן אסטרטגיות משחק העדיפות יותר או פחות. בטווח הארוך. אסרטגיית משחק מזכירה קצת עמדה פוליטית. היא יכולה להיות דוגמטית (אני לא סומך על אף אחד, ולכן תמיד אשחק “בגידה”), או פרגמאטיות, כאלו התלויות גם במעשיו של היריב בסיבובים קודמים (למשל “מידה כנגד מידה” המפורסמת, שמנסה לשתף פעולה עד שהיריב בוגד, ואז משיבה לו כגמולו). ריצה עיוורת של אסטרטגיות שונות כאלו זו כנגד זו באלפי סיבובי משחק, הניבה יתרון ברור לאסטרטגיות הפרגמאטיות, ולא במפתיע. משתפי הפעולה התמידיים נופלים קורבן כל העת לבגידות, והחשדניים הנצחיים מחמיצים את היתרון שגלום בשיתופי פעולה. פתרון מורכב זה הניב, כפי הנראה, את המערכות האקולוגיות המורכבות שאנו מוצאים בטבע ובחברה האנושית, שמתבססות על שיתופי פעולה וסימביוזה ולא רק על מאבק.
הנמשל, אם כן, ברור, וכמעט מובן מאליו. עמדה דוגמאטית היא גרועה להישרדותה ורווחתה של אומה, כמו שהיא גרועה לאדם הפשוט. עוצמתה של מדינה דמוקראטית לא נובעת רק מאיזו צדקה מוסרית של שיתוף האזרח הפשוט בקבלת ההחלטות, אלא בסתגלנותה, ביכולתה להשתנות ולפרוח בסביבה דינאמית ומורכבת.

מה שלא הורג מחשל, ומה שהורג - מחזק את אבו-מאזן.

האולימפיאדה היא אירוע שמושך תשומת לב כה רבה, עד שהיא מאפילה אפילו על מלחמה אמיתית שמאיימת להתדרדר לעימות גלובלי ד”ר סטריינג’לבי אמיתי. נראה שהאימפריה הצהובה עמדה בציפיות העצומות שתלו בה תאגידי הפרסום וחובבי הספורט, ונראה אף שטקס הפתיחה המרהיב כמעט כיפר על עליית מחירי הברזל בשנים האחרונות, שתורצה תמיד בהכנות הסיניות לאירוע הענק. אגב, אכן תהיתי להיכן הולך כל אותו ברזל שצרכו הסינים בשקיקה, עד שציפיתי שאירוע הפתיחה יכלול פשוט קוביית ברזל עצומה ואילמת במרכז האצטדיון, קובייה שתכלול את כל אותם גרוטאות שנקנו, נאספו ונבזזו על ידי סוחרים ופוחזים במשאיות וטנדרים שאחוריהם שוקעים עד להתפקע, ומצאו דרכם לענק הסיני, שמשך אליו ברזל כמו מגנט עצום. אחרי הכול נראה שהקובייה העצומה הזו הייתה שם בעצם, בצורת האצטדיון הראוותני “קן הציפור”, שאירח את טקס הפתיחה, כמעט חמישים אלף טון של פלדה. לרגעים יכולתי לדמות מבצבצים מתוך זרדי המתכת העצומים של ה”קן” ששזרה ציפור הענק הסינית, שאריות של מצבות בזוזות, תמרורים, רמזורים, מכל רחבי העולם, כלואים אילמים, כזבובים בענבר, זכר למקומות וזמנים אחרים, יחד עם אותם עובדים שנהרגו בהקמתו (בין שלושה לעשרה, הדעות חלוקות). למי שמחפש עוד אותות מההיסטוריה, נאחז בעובדה שהכפר אולימפי תוכנן ע”י שפר הצעיר, בנו של האדריכל ושר החימוש של הרייך השלישי. אבל מי מחפש? הנה נשבר עוד שיא מ-ד-ה-י-ם בבריכה או על משטח הריצה.
אך מעבר לפולמוסים הפוליטיים והחרמות שהשתפנו, מעבר לתחרויות המרתקות, לשיאים הנשברים, מעבר לדרמות האישיות והלאומיות, לדמעות ואגלי הזיעה, מעבר לשערוריות הסמים והשיפוט ומחירי הברזל המאמירים, האולימפיאדה מספקת לנו מבט על הגוף האנושי, על שלל צורותיו ושימושיו, ויחד עם זה, איך לא, כמה תובנות.
הגוף הגברי הוא שריד אבולוציוני לזמנים אחרים ופעולות שפעם היו בעלות חשיבות מכרעת. מן הציד והקרב, נותרו, לרוב דרי הפלנטה, רק משחקים. הגוף הנשי נותר פונקציונאלי במשימתו מקדמת דנא, הבאת צאצאים, וכמה מהאיברים הרלוונטיים לפעולה עתיקה זו אף נותרו שימושיים באמת, עד שהטכנולוגיה תייתר גם אותם. למזלנו, אין כיום מנגנון אבולוציוני שיעלים את גפינו ויהפוך אותנו לחזון בלהות רוטט וחסר איברים כמו אותם חייזרים בספרו הקלאסי של ווילס, וכך נותרנו, מאובנים חיים, בעלי גוף שממשיך להכין עצמו לפעילויות שהיו כה חשובות אי שם בעידן הקרח האחרון.
שריד נוסף שנותר מאובן, כמו טביעת רגלו של דינוזאור בבוץ, הוא טעמנו וחוש הפרופורציה שלנו, שעבר התפתחות ארוכה ממש כמו הגוף עצמו. אנשי הפסיכולוגיה האבולוציונית נהנים לחזור ולהזכיר לנו שהתאוות והכמיהות הקמאיות שלנו, אינם אלא הד לשיקולים שחלפו כבר מזמן מן העולם. עיני הנשים ננעלות על הגבר השרירי שיגן עליהן ושבטן, וכמובן יוליד להן בנים חזקים כמוהו. הפרופורציה הגברתנית מורכבת משרירים שלא רלוונטיים הרבה היום, בעידן הנשק החם והגרעיני, כמו שהכמיהה הבלתי יודעת שובע של החיך למתוק ולשמן מעידה על עידנים עתיקים של מחסור ודלות. באולימפיאדה משתתפות כמובן גם נשים, אך עם חתירתן הבלתי נלאית להישגים, הן קונות להן גוף שאינו אלא צל, הד של הגוף הגברי, הן אונסות את גופן להידמות לכלי הייעודי של הטבע לציד והרג. על חוסר טבעיות זה יעידו הישגיהן המשניים לספורטאים הגברים (גם אם טובים יותר משל רוב בטטות הכורסא הזכרים), אבל אפילו יותר מכל, דחייתם של רוב הגברים מפרופורציות אלו. כמובן שישנם קולות שיימחו, ויאמרו שמדובר בתוצר של דיכוי תרבותי מאוחר: אך הגוף אינו משקר, הוא חושל בכבשנים האכזריים של הברירה הטבעית, ולא נברא מדיונים מלומדים בחוג למגדר. וגם הטעם וחוש הפרופורציה שלנו, למרות גלגולים תרבותיים ואבולוציה ממטית ענפה, הותיר לנו שלד מאובן מהימן שמעיד על ההליכות המקוריות של גזענו.
נתמקד, אם כן בגוף הגברי, ובאותה פרופורציה שמגדירה אותו, במיוחד זו שנעשית על ידי העין הנשית, שכאמור, מעידה ככמוסת זמן על טעמן של אמות-אימותינו בעידן הקרח. כן, בסופו של דבר, נראה שהמתוחכמת בין הנשים המודרניות תימשך לגברים דומים לאלה שנמשכה אליהן אשת המערות.
למרות שהאמור לעיל מכוון לכאורה לאידיאל גופני אחד, אנחנו נחשפים לסוגי גוף שונים שמתחרים בענפי הספורט השונים באולימפיאדה. למרות חשיבות האימונים והטכניקה, דרוש גוף מתאים על מנת להצטיין בענף מסוים. כך נוכל לראות את אנשי האתלטיקה הכבדה (יידוי פטיש והדיפת כדור ברזל), כשהם עבי צוואר ובשר, מתעמלי הקרקע קומפקטים אך שריריים בדחיסות, הקופצים לגובה גבוהים ומרימי המשקולות נמוכים. אך מהו האידיאל? מהו הגוף הגברי המאוזן והמושלם? נראה שהפרופורציות הנכונות שייכות לאנשי האתלטיקה הקלה. ולא פלא הוא: הם משחזרים את הפעולות להן הותאם גופנו במקור: ריצה, קפיצה, הטלה. אלה הן פעולותיו של הצייד הקדמוני.
אך רגע, יזדעקו הנשים בקהל, מה לגבי השחיינים? כמובן, השחיינים. באופן כללי, נשים מבכרות גוף של ספורטאי, אך השחיין עולה על כולם, והוא יעביר רטט במורד שדרתה של המאובקת בספרניות, כשהוא מניף עצמו מן הבריכה, מים נוטפים משריריו החלקים, עיניו תרות אחר לוח התוצאות. כשהוא צועד, מתנגב, בגד הים הנמוך שלו חושף איכות “דוד של מיכלאנג’לו-ית”. זהו הדגם שהשרירנים המקצועיים מנסים לחקות, אולם כקריקטורה מוגזמת. אבל יש בשחיין משהו לא נכון: גופו הוא ווריאציה על גופו המאוזן של האתלט, אך כתפיו מעט רחבות מדי, ומפותחות קצת יותר מגופו התחתון. אפילו אלופי השחיינים לא מצטיינים בפעילויות קרקעיות. הם נולדו לשחות, ולא נראה ששחייה הייתה אף פעם קלף אבולוציוני חזק. למרות הרומן הארוך של האנושות עם המים והים, נראה שהיבשה היא המקום שם נקבעו הגורלות אי שם בהסתעפות האבולוציונית האחרונה. ואף על פי כן, למרות שנשים לא יתנגדו לחלוק את יצוען עם גופו של אתלט (במיוחד כשהוא מהווה שיפור לכרסתן הממוצע), נראה שהאידיאל שלהן נח במקום אחר, במקום שהורס את התיאוריה היפה שבנינו עד עתה.
קבענו שהגוף, כמו התאווה אליו, אינם משקרים. על מה מעידה אותה כמיהה? זוגתי ניסתה לתרגם לי את תחושתה הפנימית להרגשת הביטחון הפיזי שנוסכים בה אותם כתפיים רחבות של גברברי הבריכה. זו כמובן טעות. לא צריך הרבה דמיון כדי לקבוע מה תהיה תוצאתו של עימות פיזי בין שחיין שכזה לבין מתאבק או הודף כדור ברזל מכוער ושעיר. נסיע אותם בזמן עשרת אלפים שנה לאחור ונניח ביניהם נקבה דשנה או שרידי ציד לריב עליהם, ולא קשה להעריך ראשו של מי יעטר את חניתו של מי.
ובכל זאת, הרגשתן הפנימית, הקמאית של הנשים, מושכת אותן דווקא לאותם דולפינים אנושיים. מה זה אומר? אולי זה נובע מזיכרון עמוק יותר, קדם-אנושי, בכלל, מהעידנים בהם בילינו בים?
ואולי יש כאן משהו אחר. אולי יש סדק במושג השלמות עצמו. כלום יתכן שאנו נרתעים דווקא ממה שמציג עצמו כמושלם, מואסים במה שהוא מסודר מדי, מידתי מדי, נכון להפליא? גם הגברים פוזלים אל מעבר לגוף המושלם (90-60-90), אל הדדים הקצת יותר גדולים והרגליים הקצת יותר ארוכות. מהו החזה המושלם? החזה המושלם ועוד קצת… אפילו הברירה הטבעית עצמה מבכרת להשאיר את הקצוות פתוחים לעוד אפשרות פיתוח ושינוי: המוטאציה תמיד אורבת מעבר לפינה כדי להפוך את כל מה שהתקרא מושלם עד עתה לנחלת העבר. כך, יתכן שטעמן של הנשים מהדהד בכלל את העתיד, עתיד של חזרה למים כמו שעשו הדולפינים והלווייתנים לפני עידנים מסיבה מסתורית.
ואולי כל ההסברים המלומדים הללו רק מחפים על אמת אחרת: שהטענה אודות האמת הבלתי מעורערת של הגוף, והביטחון המוחלט בשיפוטה של אם השבט הקדמונית יסודם בטעות, ואנחנו כאן בשל אוסף של שגיאות, שקרים, שיבושים, ואולי הקיום כולו אינו אלא אי הבנה אחת גדולה.

שוב חזרנו לפינת המלצות הוידאו שמוכיחה שהרשת היא לא רק קליפים חובבניים ופורנו. גם הפעם רוב ההמלצות מהאתר המעולה של TED.

ההמלצה הראשונה היא מסויגת, והייתי מגביל אותה לגיקים וחובבי מחשב בלבד. ג’ורג’ דייסון מספר על לידתו של המחשב הדיגיטלי, הסיפורים האנושיים והחזון שבנו מכונה שכל מעבד שלנו היום אינו אלא העתקה ושדרוג של העיצוב שלה.

אם ההמלצה הקודמת הייתה מוגבלת, הרי שההרצאה הבאה כלל אינה בגדר המלצה, אלא חובה לכולם ללא תירוצים. ג’ימי ווילס, האבא של ויקיפדיה, הדבר החשוב והמרתק ביותר באינטרנט מאז האינטרנט עצמו, מדבר קצת על אחורי הקלעים של ויקיפדיה, האנציקלופדיה בהקמה מתמדת, האנציקלופדיה של העם למען העם. ההרצאה היא משנת 2005, ונראה שהיום ווילס לא היה צריך להשוות אותה לאתר של ה”ניו-יורק טיימס” מבחינת כמות הכניסות. ויקיפדיה הפכה בשביל רבים להיות המרכז של האינטרנט מנקודת המבט של כריית-מידע, לצד גוגל כמובן. הרצאה זו היא חובה משום שראשית היא מפגישה אותנו עם מי שהוא, תרצו או לא תרצו, אחד האנשים המשפיעים ובעלי החזון של דורנו, ושנית, משום שהיא חושפת טפח מהסודות של אחד הכלים המרכזיים היום בחיינו. האמנם האנציקלופדיה פתוחה לחלוטין, או שהיא שבויה בידיה של קבוצה קטנה? ולמי יש את המילה האחרונה? מעבר לתוכן האנציקלופדי עצמו, ההקמה, הצמיחה, והקיום של ויקיפדיה מדגימים קימום של חברה בזעיר אנפין ובהילוך מהיר, ואולי מעניקים לנו צוהר דק לאפשרויות שצופן העתיד בתחום של ניהול ואף שלטון מבוזר. כאמור, ההרצאה מעט ישנה, אבל נראה שעם השנים, עם הפיכת ויקיפדיה לגורם תרבותי עולמי, החשיבות של כל מילה ומילה של ווילס (שכבר עזב מאז את ויקיפדיה שממשיכה לחיות ולצמוח כמו גוף חי ועצמאי) מתעצמת. חתיכת היסטוריה.

סטיבן לויט מספר על חוסר ההגיון שבתעשיית מושבי הבטיחות לילדים, ומלמד אותנו שיעור בסטטיסטיקה, אינטרסים כלכליים, וגם על הצורה המרתקת והמסקרנת בה אפשר להציג נושא יבש לכאורה אך חשוב מאין כמוהו.

ולאניגמה אחרת, רבת השפעה ברבדים אחרים: ישעיהו ליבוביץ’. ירון לונדון מנסה לדובב, לא ממש בהצלחה, את הפרופסור הישיש, בתכנית שבעים פנים אודות פרשת הבריאה. ממש כמו הקיום עצמו, ליבוביץ לא בדיוק משתף פעולה עם חוקריו, והתוצאה מעט מביכה, אך מהפנטת ומעוררת מחשבה. (מעט הפרעות בהתחלה, אך זה יותר מוצלח מכל נסיון אחר לתקשר עם הפרופסור המנוח).

ולראיון טלוויזיוני מוזר אחר, אשר חוצה למעשה את גבולות השפיות: ד”ר משה קרוי, פילוסוף, גורו, ימים ספורים לפני התאבדותו (המסתורית?), מגולל בפני רם עברון את משנתו הטרופה ברהיטות מפחידה. חבל שברשת מצויה רק ראשיתו של הראיון.

ובחזרה ל - TED, ולמה שהוא לדעתי הדובדבן שבקצפת: איש מחשבים בעל השם המוזר גבר טאלי מספר על קייטנת החלומות שהוא עורך לילדים, ועל החזון שלו בענייני חינוך מודרני, שמנסה לפרק את אינספור ההגנות, הפיזיות והנפשיות, בהן אנחנו מקיפים ומגדרים את ילדנו. טאלי הוא טיפוס מקסים, שדבריו משלבים עומק לא נפוח עם פיכחון ארצי ותושייתי, כמו פירסיג בימיו הטובים. שימו לב להתעלמות הגורפת שלו מההבדלים בין המינים, והביטחון המוחלט שיש לו ביכולת של ילדים לגלות את עצמם וסביבבתם באופן טבעי ובטוח, בניגוד להיסטריה המאורגנת שנבנתה סביבם (בין השאר בנושא הגלישה ברשת, אך טאלי מתמקד בדברים גשמיים יותר). הוא קנה אותי סופית שאמר שמתן האפשרות לילד להיות בעל סכין מאפשר לו לפתח “an extended sense of self”. אז מי ירים את הכפפה ויארגן קייטנה כזו בארץ?

לסיכום, ברור שמדובר פה בדגימה חלקית מאוד שאמורה לעורר לכם את התאבון ולמצוא עוד קטעים כאלה בעצמכם. המלצה כללית אחרת: מי שהוא סטודנט של אוניברסיטת תל אביב או שיש לו חבר כזה, יכול להרשות לעצמו לצפות במאגר הולך ותופח של עשרות קורסים שתועדו באוניברסיטה, בכל הפקולטות. המלצה חמה לדוגמא: “מבוא לתרבות המערב” - הנרי אונגר בפקולטה לאומנויות. נפוח משהו, אבל מעשיר ומבדר.

גבריות זו נקבה.

מזמן (אולי אף פעם) לא חולל ספר אחד שערורייה כזו בביצה האינטלקטואלית העולמית או המקומית (אריאנה מלמד האנינה השליכה אותו אף מבלי לסיים אותו), סקנדל כזה שאף גלש אל מעבר לירכתי מוספי התרבות או קתדרות גבוהות-מצח. כאוהב ספרים, רק העובדה הזו כשלעצמה הספיקה על מנת למלא אותי חדווה וסיפוק והספר כתופעה, ניצח, כפי שניצח בשעתו, להבדיל, “הארי פוטר”, כששינה את כל רוחות הזמן והחזיר את ההמונים, קטנים כגדולים, אל המילה הכתובה, לא רק זו הקצרצרה, המסרונית, אלא לזו ששוכנת בצפיפות בין חברות רבות בכרכים עבי כרס. ג’ונתן ליטל השכיל לפצח איזה מנגנון תרבותי שעורר את כל אותם הדים, ולו רק מסיבה זו, אף מבלי להציץ בתוכן ספרו, הוא ראוי לתהילה. אפשר היה לחשוב שכבר ראינו הכול, אפשר היה לחשוב שבעולמנו שטוף הזימה והאלימות המוסרטת והמקוונת אף אחד כבר לא יתרגש מדבר. ליטל עשה דבר גדול: הוא לא ברא יצירה מוערכת, שזוכה רק למחיאות כפיים וקוראים נאמנים, הוא הצליח לצלוף לאיזשהו תפר תרבותי עדין, כזה שחשבנו שכבר התאחה מזמן, וחצה את קהל הקוראים והמבקרים בדיוק באמצע, מטיל אותם לתגובות קיצוניות מצד זה או אחר. כמו בעולם המדע, דווקא כשצץ ניסוי שתוצאותיו מוזרות, בלתי מובנות, זהו הסימן שעלינו על משהו משמעותי. מה הטעם בלאשש שוב ושוב את התיאוריות הישנות? החכמה היא לאתגר אותן. רבים האשימו את ליטל בהיותו פרובוקאטור, כאילו בעולמנו המטורף יכול עדיין מישהו למשוך תשומת לב רק עם קצת מין ודם. השערורייה סביב הספר לבטח לא הייתה מתוכננת. אם תקראו על הדרך שבא הגיע ליטל לכתיבת הספר, תבינו שזאת ממש לא הייתה הכוונה (הספר היה אמור להיות חלק מיצירה “פרעונית בממדיה” בת עשרה כרכים, ואואה אמור היה להיות חייל ולא קצין ס.ס.). מצד שני, כמובן שתשע מאות עמודים רווי פרטים ומחקר היסטורי דקדקני ומרשים (אם כי כנראה לא חף משגיאות, על פי מומחים), לא באים לעולם כך במקרה, יודע כל כותב. בין אם אנחנו מהצד המתלהב או המתעב, ראוי שנתייחס ליצירה הזו בכובד ראש שמגיע לה. יש שטוענים שהצרפתים התפעלו מהספר בעיקר משום שמדובר באנגלו-סקסי שבחר ליילד את יצירת המופת שלו דווקא בלינגווה-פרנקה-לשעבר שלהן. זה אולי נכון, אבל ודאי רק חלק מהעניין.
אם כן, בהגידנו כל זאת, אפשר לגשת לדון בספר עצמו.
אי אפשר להתעלם מהעובדה שליטל בחר נושא טעון ומורכב, וככזה, הוא נשפט ביתר חומרה. כמו קופץ אולימפי שבחר להרהיב בקפיצה התלת-בורגית-לאחור, ברי לו שהוא צפוי לזהב או לאובדן גמור. כך עשו בהצלחה דוסטויבסקי, נבוקוב וקונרד בשעתם, וזכו לתהילת עולם, האומנם הצליח ליטל בקפיצה המורכבת? האם צריך לשמור לו מקום לצד החבורה המכובדת הזו, או שהוא יתפוגג כנפיחה? תשובה מוחצת לשאלה זו תוכל לבוא רק עם חלוף השנים, כמובן, אבל אפשר לנסות ולחוות דעה האם הוא ראוי להיחשב לפחות כמועמד ראוי.
הביקורות שהוטחו בליטל באות משני כיוונים מנוגדים: אחת גורסת שהספר הוא בלתי מוסרי, והשני שהוא שאינו מקורי ופשוט גרוע, שאינו מחדש דבר באמת.
נתחיל דווקא מהטענה השנייה. לדעתי לספר צדדים חזקים וחלשים, אבל דווקא באספקטים בלתי צפויים. לגבי המקוריות, הספר אכן מהדהד יצירות אחרות, לא רק כאלו שמנסות לתת פתחון פה לרוע (הזכרנו כבר את קונרד ודוסטויבסקי, אפשר להציע גם את אליס עם “פסיכופט אמריקאי” וברג’ס עם “תפוז מכאני”), אלא כאלה שפונות ממש לאותו נושא הטעון של השואה מזווית זו. עולים על הדעת “ע”ע אהבה” המופתי של גרוסמן מיודענו, “המחברת הגדולה” המריר, עוכר השלווה של אגוטה כריסטוף, ואולי יותר מכולם, בעיניי לפחות, “רקוויאם גרמני” התמציתי והמצמרר של בורחס. זה, האחרון, נראה ממש כמו “נוטות החסד” בזעיר אנפין. גם הוא מונולוג בדיוני של קצין ס.ס. לאחר המלחמה, מעין כתב הסברה לא אפולוגטי, שפורסם חודשים ספורים לאחר תום המלחמה (למי שמחפש את הפנינה הזו, ניתן לקראה בעברית בקובץ הסיפורים “האלף”). כמובן שההשפעות נוספות ניכרות, מעבר לספרות מהסוג הזה, אני חשבתי על הנרי מילר, בעבור הציניות האדישה, חוסר הבושה וגלריית הדמויות הססגונית, ואפילו קפקא, על הנגיעות הסוריאליסטיות שלו, על תיאורו אדם שבסופו של דבר כלוא בתוך מערכת רצחנית שאינו מבינה, אך אצל ליטל, בהיפוך מרתק, הוא התליין ולא הנרדף. (הוא הופך גם לנרדף במהלך הספר, במיטב המסורת הקפקאית). ההשפעות על ליטל רבות, אך לבטח אי אפשר לשפוט אותו בחוסר מקוריות. האם הנושא נדוש? יש כאלה שקובלים על הבנאליות של הבנאליות של הרוע, אך התגובות הנזעמות על הרומן מגלות שהגישה הפוסט-מודרנית שמנסה לעשות מעין טריוויאליזציה לזוועות הנאציות אינה ממש נחלת הכלל. למעשה, זו גם לא בדיוק הגישה של ליטל בספר הזה. ייאמר לזכותו הוא שלמרות שאפשר להבחין בו בגישות פילוסופיות ידועות (ארנדט, קאנט) הוא אינו נוקט גישה אחידה שניתן לתמצתה במשפט אחד (הנאצים עשו מה שעשו בגלל ש…), אלא רווי רמזים, סתירות וסמלים, מעבר לשחזור היסטורי דקדקני.
הטענה השנייה, אודות היות ספרו של ליטל בלתי מוסרי, ממש בלתי מובנת לי. לו היה ספרו של ליטל מכחיש את קיומה של השואה ומתקבל בצורה שבה התקבל, היה יכול להיות הדבר בעייתי במיוחד בשבילנו, אבל ספרו של ליטל מנציח את השואה ומתאר אותה, אמנם מנקודת מבט לא שגרתית, אבל בסופו של דבר, בדיוק בהתאם לתפיסה המקובלת. בחלק מהטוקבקים שליוו את הביקורות של הספר בעברית, הועלתה אווירת מיאוס מהגישה הפוסט-מודרנית לכאורה של הספר, וגעגועים לעולם “נורמאלי” בו ברור לכולם מה טוב ומה רע. אך מיהן אותן חברות ומשטרים בהם לכולם כל כך ברור מהו “טוב” ומהו “רע”? והיכן הושמו האנשים שחשבו אחרת?
לכאורה, האתגר של ליטל הוא להראות לנו כיצד האדם הרגיל (דהיינו, אנחנו), הופך מאזרח סביר לרוצח אכזרי בשירות מדינתו. אך דמותו של אואה המוצגת בספר מתבררת עם התקדמות סיפור המעשה כרחוקה מלהיות ברת הזדהות לרובנו. גילוי עריות, רצח (לאו דווקא פוליטי ובפקודה) והומוסקסואליות, הם לא בדיוק המרקם שיהפוך את אואה למלכודת הזדהות קונסנזואלית, כמו שמתרעמים מבקרים רבים (בעיקר כאלה שלא קראו את הספר), שמוחים על הפיכת קצין ס.ס. לבר-הזדהות. למרבה הפלא, נראה לי שהקריאה החושפנית אודות הומוסקסואליות הבוטה של אואה מטרידה אנשים יותר ממתן ידו לרצח עם, וזה אומר הרבה עליהם וכך מופעלת המלכודת המתוחכמת של ליטל. מצד אחד אואה הוא דמות משכנעת, מפוכחת ופיקחית, כך הוא מצטייר בפתיחה המבריקה של הספר, ששמה על השולחן את האמת הנצחית, שהצדק נמצא תמיד אצל המנצחים, ושמלחמה היא עסק מלוכלך. אך עם התקדמות הסיפור, הופך אואה יותר ויותר לנושא של סמלים, ארכיטיפים ואמירות מסתוריות. גרמניה המופצצת, חסרת האלוהים, הופכת לאזור דמדומים מוסרי, מכונת הזמן של היטלר שניסתה להחזיר את “מוסר האדונים” האבוד שנרמס תחת המוסר היהודו-נוצרי הפחדני יצאה מכלל שליטה, נראה כאילו היא המשיכה במרוצתה והביאה את גרמניה לימים טרום-תרבותיים, היוליים, ימים של אנשי מערות, של קין והבל. חבורות ילדים אכזריות מתרוצצות ברחבי הרייך השוקע, רוצחות בוגדים בכוח, בוזזות ואונסות. נראה כאילו היה הנאציזם כולו מן ניסוי של הציוויליזציה, ניסיון ריאקציה של התרבות כנגד עצמה, רפלקס הקאה קוסמי, פצעון בגרות שהתפוצץ בפרצופה המזדקן של אירופה.
אחת ההתייחסויות הרווחות לנאציזם ולשואה הן כאל סוג של מסתורין. “איך זה קרה?”, “איך אנשים משכילים ותרבותיים נתנו לזה יד?” וכן הלאה והלאה. לא מדובר רק בהיתממויות צבועות. האדם השבע והמפונק מתקשה באמת להבין מעשים כאלה. אבל ראוי להעיר שתי הערות:
ראשית, אנחנו לא באמת מבינים פעולתן של מערכות ביורוקרטיות גדולות. תהליך קבלת ההחלטות וביצוען, אם תהיה זה החלטה על בניית גשר או מחלף ואם יהיה זה רצח עם, הוא עצום ועלום. יש להודות שהמדינה מתנהלת סביבנו כמעשה קסם, כמו מטבח הארי-פוטרי, ומבוך המסדרונות הביורוקראטיים כבר מזמן צמח מעבר להשגתו של בן אנוש.
שנית: נקל לראות באיזו מהירות נוטה הכף לדה-הומניזציה ואימוץ זריז של פתרונות מיליטאריסטיים גורפים אפילו כנגד הפרעה קלה יחסית בעולמו של האדם השבע והמיושב, כמו הפיגועים והרקטות שטורדים את שלוותנו. הכניסו למשוואה הזו קריסה טוטאלית כמו המפלה ההשפלה והמשבר שעברה גרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה והמשוואה נפתרת בקלות.
כמובן שהנושא הזה נפתח לאינספור ענפים שמתפצלים בתורם לעוד ועוד דיונים, אותם נשאיר לעת אחרת, או נמשיכם בהתאם לתגובות הקוראים. מעבר לניתוחים המלומדים וניסיונות הפרשנות, אני מצאתי את “נוטות החסד” כספר מרתק מאין כמוהו, עשיר בפרטים היסטוריים, בלשניים, גיאופוליטיים וגלריית דמויות ססגונית. הוא אינו חף משגיאות סיפוריות, לדעתי (למשל השימוש המופלג מדי, לטעמי, בתיאורי חלומות), אך ניחן בתנופה סיפורית נדירה שנשמרת כמעט לאורך כל תשע מאות עמודיו. הוא משכנע ומטלטל ויחד עם זאת בועט ומטריד. ליטל מפליא לתאר את נבכי המערכת הרקובה של גרמניה הנאצית, שהתיימרה להיות מואצלת בערכים מיתולוגיים, אך בוססה בבוץ המציאותי של המאה העשרים חסרת הרחמים.
אם אדבק בקריטריון השיפוט עליו הצהרתי לעיל, שאומר שספר כדוגמת זה יכול להיות רק יצירת מופת או כישלון, אז יתכן ופגמיו יפריעו לו מלזכות בתואר הנכסף ויותירו אותו באפשרות השנייה. אך איזה כישלון מפואר הוא זה! כישלון שעולם הספרות יכול רק להתברך בו.

נישואים וזנות הם סוגי מערכות היחסים הנפוצים בעולם, ולא בכדי, מכיוון שבשניהם היחסים בין בני הזוג מוגדרים בצורה הברורה ביותר, ובאחרון אף יותר מבראשון. מבחינה מקרו-סוציו-אקולוגית, המערכת היציבה ביותר היא מונוגמיה+בגידות, בשני רבדים, גלוי ונסתר. הזנות עתיקה, אך השקר, הבגידה והבטחות השווא עתיקים ויסודיים ממנה.

ה”חדש של גרוסמן” כפי שהוא מכונה בימינו, הוא אחד הספרים המדוברים והמבוקרים בימינו, ולמרות ואולי בגלל ריבוי המלל סביבו, מצאתי לנכון לומר כמה מילים עליו ועל חווית הקריאה בו.
המפגש הראשוני עם הספר בא בד ובד עם הסיפור האישי/לאומי שאופף אותו, ספר שנכתב על הפחד משכול על ידי סופר ששכל את בנו עם סיומו של הספר, סופר שמדבר על הניסיון לשאת ולתת עם הגורל עצמו והוכה שוק על ירך באותה מטבע, ספר שמנסה לתאר את התקווה שהמילים יכולות לשמש כמגן, ומדגים את כישלון אותה תקווה בתוכו ומחוצה לו. המציאות הדרמטית בה נולד הספר יוצרת ציפייה עצומה ביחס לתוכנו, והשאלה הנשאלת כמובן היא: האם הטקסט עומד ברף הגבוה שמציבות נסיבות לידתו?
שאלות אלו ליוו אותי עם תחילת קריאת הספר, וכשאני מלא חששות מפני אכזבה, מהולה בתקווה לשחזור ההישג המונומנטאלי של “ע”ע אהבה”, התחלתי להפוך בדפים.
בתחילה היה נדמה לי שמדובר במפח נפש. חששתי שהאווירה שנוצרה סביב הספר עקב נסיבות יציאתו הדרמטיות מסתירה טקסט מהוקצע אך לא מטלטל, כקורא גרוסמן וותיק, היה נדמה לי שאני מזהה את התבניות המוכרות, פה ושם היה נדמה לי שאני יכול להבחין בפיגומים שתומכים בטיעונים שחוקים הנבנים והולכים. משהו בטון הגרוסמני התחיל קצת לעצבן אותי. “גרוסמן איש טוב מדי” חשבתי לי. “הוא מבין את כולם, הוא אינו נוקט עמדה אמיתית”. המשכתי בקריאה בתחושה צורמת משהו, אך עם תקווה ואמונה ברב-אומן שלא אכזב בעבר.
והתקווה לא הכזיבה. עם חלוף המילים והפסקאות, אחרי שכבר נדמה לך שאתה בטוח שאתה יודע איך המבנה בנוי, כבמעשה קסם, אתה מוצא את עצמך כלוא. אתה מביט לאחור, ואינך יודע איפה אתה נמצא: ואין לך ברירה אלא להתקדם, ועכשיו כבר נפלת ברשתו של רב האומן. החל מרגע שאי אפשר להגדירו, כמו רגע נפילת התרדמה, הדמויות שאתה קורא עליהן הן בשר ודם, ולא סתם, אלא כאלו שממש אכפת לך מהן. וכנראה שזהו הנושא האמיתי של הספר: האכפתיות, הדאגה, זו שהיידגר ראה אותה כתשתית הקיום האנושי, ובעיקר הדאגה ההורית, שגרוסמן מנתח אותה לפרטי פרטים, עד לעומק קווארקי ממש.
ברור שההתחלה הצורמת היא רק התזמורת הגרוסמנית שמכוונת את כליה.
היכולת יוצאת הדופן של דויד גרוסמן לפרק את המציאות הישראלית, האישית, המשפחתית, כל אותם מרכיבים שנראים כבר שחוקים ומאוסים, ולהרכיב אותם מחדש למציאות שהיא בדיונית אך חיה וקיימת, יוצרת מודל מושלם של חיינו אך כזה שדרכו אנו יכולים להסתכל על קיומנו בעיניים רעננות. המבנה הזה שגרוסמן טווה הוא מסובך ומורכב, אך אבני הבניין שמרכיבות אותו הן יומיומיות ומוכרות: צלקות קטנות, שתיקות גדולות, ושגרה שמתגלה כמבורכת רק תחת איום או אחרי אסון. כמו תחת מתקן אופטי בלתי אפשרי שמשלב מיקרוסקופ, טלסקופ ומכונת זמן, מנכיח גרוסמן את העכשיו המקומי והאישי, האינטימי כל כך, בעת ובעונה אחת עם המשפחתי, הלאומי, האנושי והנצחי. הוא מציג בדייקנות את הבלבול של הישראלי העכשווי, שמייצג את הבלבול של בן המערב המודרני אך עם הצבעים הייחודיים שלו: הוא מיואש מהתקווה לראות שלום באזור אך מואס במלחמה, הוא מבין את הערבים אך שונא אותם, הוא אינו מאמין בכוח עליון אך מתייסר מול התבניות שהמציאות רוקמת סביבו, נלחם עד חורמה באינסטינקט הקמאי של האמונה התפלה והמשא ומתן עם הגורל. הוא אינו מאמין בשטן הגורל אך מפחד ממנו פחד מוות, משביע אותו, מגרש אותו במיני מתנות עמוק בלבבו שלא ירים את ראשו מאי-קיומו הנוח כל כך.
גרוסמן מדייק עד קוצו של תו בתארו עולם רדוף שדים זה שלנו, שמתחזה לחברה נורמאלית, נאורה ושקופה. בכמה מילים מסוגל גרוסמן לקומם רגשות ואופני קיום שלא יציגו אלף תמונות.
המארג הנטווה והולך של הספר, נדמה שנשזר וגולש אל המציאות שסביבו, ואולי אף המציאות גולשת אל תוכו, והוא אינו רק טקסט, אלא סוג של עדשה, מערה, קרחת יער…אך המציאות הנוראה שהתדפקה על דלתה של משפחת גרוסמן באישון לילה חשבה אחרת. השזירה הצפופה כל כך של מארג חיינו הופכת לרקמה חונקת, לקורי עכביש, הסבך הגורדי הבלתי ניתן להתרה של הסכסוך הישראלי ערבי, הגברי-נשי, העצמי-עצמי…יש שרואים איזו משמעות מיסטית בהדהוד הזה של המציאות והטקסט הנבואי עם נפילת בנו של הסופר, אך לי זה נראה כמו ההיפך הגמור. המקריות הנוראה מהדהדת את טענתו של הטקסט לגבי אזלת כוחו וחוסר משמעותו שלו עצמו - ובכך כוחו ובכך משמעותו. המילים אינן המציאות, הטקסט הוא רק להטוט, אשליה, אפילו תהיה מוצלחת כל כך בבואה מרב אומן כמו גרוסמן. הקוסם אינו מכשף, ובטח אינו אל. בסוף היום הוא מקפל את מקטורנו ומחזיר את השפנים לכלוביהם. המילים, במקרה הטוב ביותר, מייצגות מציאות, ולא יכולות לאלף אותה. והשד הגדול, חסר הכתובת, אינו שועה להשבעות, הוא רק מבקש קורבן.

הנה כי כן, הפאסיביות אינה זוכה לעדנה רבה בעידן זה שמקדש את האקטיביות והיוזמה. אולי בשל אופייה הסביל, אינה מרבה לגונן על עצמה, וזקוקה לאחרים שיפרסמו בשבחיה: בחפץ לב נטל עבדכם על עצמו שמץ מן המשימה. אולי יסבו עיקרי הדברים על טיבה של אותה פאסיביות המוזכרת לעיל, מכיוון שנראה שחלק גדול משמה המפוקפק נובע מאי הבנה של גדרה וטיבה, או ליתר דיוק, מחוסר ההבחנה הברורה בינה לבין סוגים קרובים של אי-עשייה הראויים, אולי, לגינוי, כמו הבטלה וההתעלמות.
ההתגלמות הקלאסית של הפאסיביות האמורה, הבלתי מובנת כהלכה, היא במה שמיוחס באופן מקובל לנשיות. כה גדולה אי ההבנה, וכה מגונה הוא שמה של הפאסיביות, עד שהפמיניזם המודרני מנסה לשרש כל זכר לקישור של הנשיות לצד הסביל של החיים, הזוגיים ובכלל. נמנע מלהיכנס לפולמוס לגבי טבען של הנשים, מכיוון שתפקידה של האפולוגיה הנוכחית הוא לגונן על הפאסיביות ולא לגונן או לתקוף את הנשים או הפמיניזם. נאמר, בכל מקרה, שהגדרת הנשיות כסבילה באופן טבעי בשל אופי פעולתה בעת קיום יחסי מין הוא מגוחך, מכיוון שבאותה מידה שאפשר לדבר על צד חודר ונחדר, אפשר לדבר על צד עוטף ונעטף, מכיל ומוכל, וכן הלאה והלאה. אך ההתנערות של הנשים מהמאפיינים הפאסיביים לכאורה של קיומן היא בעוכריהן, ואינה עושה שירות טוב גם לפאסיביות עצמה, שנראית כלפי חוץ כסחורה שאיש לא רוצה בה.
במשחק החיזור הקלאסי שני צדדים, הצד הבוחר והנבחר, הרודף והנרדף. אך האומנם אפשר להגדיר במדויק מיהו מי? האם האישה שמתאפרת, מבלה שעות בחיטוב הגוף, מפתחת טעם, בוחרת בגדים, נעליים, מפזרת חיוכים מדודים, קריצות, רמזים, התעלמויות מתוכננות וניחוחות שנבחרו בקפידה, מסמנת מטרות וטווה סביבם רשת בלתי נראית, מעמידה מחזרים במבחנים אינספור עד להסכמה המיוחלת של מי שסבור שבחר מרצונו החופשי את מושא אהבתו האקטיבית - יכולה להיחשב סבילה? דוגמנית חכמה העירה פעם: “לוקח לי שעה להיראות יפה, אך זה לוקח ארבע שעות להיראות טבעית”. וזהו סודה של פאסיביות זו: שהיא פעולה בתחפושת של אי עשייה, כמו מלכודת אדירים שכוחה בסבלנותה. “Build it and they will come” - נאמר בסרט “שדה החלומות”, וזו גם סיסמתה של הפאסיביות הזו, המחוזרת, המושכת וכורכת בחבלים בלתי נראים את הגיבורים האקטיביים לכאורה של החיים. ואולי משפט זה הוא גם סיסמתם של בלוגרים רבים, ואמנים בכלל, שלא זוכים לחסדי שיווק אגרסיבי ונאלצים לשים את מבטחם באיכות יצירתם, רחמנא ליצלן, ובאורך נשימתו של הנצח, שיזמן להם קהל ואף מעריצים.
אך יאמר מי שיאמר מן הקוראים: הלא כל מה שתואר כאן אינה פאסיביות, אלא פעולה לכל דבר - אמנם מתוחכמת, סבלנית, ונחבאת אל הצללים - אך פעולה אחרי הכול. ואמנם כך נשמע הדבר, וחוזר אני לטעון שמעשי אנוש נחים על ספקטרום מסובך ונפתל, וכל מה שעושה אני ברשימה זו הוא רק להסתובב סחור סחור סביב רעיונות שלא ניתן לגדור אותם בשם. אך נראה שגם אם לא צנחנו ישירות על נקודת האיסוף, נפלנו אי שם בסביבה, וכדאי לקפל את מצנחנו, לשנס את מותנו, ולהמשיך במסע החלזוני, המעגלי, ולהתקרב עוד ועוד לסודו של אי-המעשה האמיתי, הסוד שסופנים העצים והאבנים ואולי אף התבל עצמה.
חישבו על רוכב אופניי-שטח הרוכב בנתיב משובש בין גבעות ואבנים. מהלכו הוא רצף של מהמורות ובורות חסר קצב או תבנית, וגופו צריף לספוג את כל אלה לאורך זמן, וגם לשלוט בכיוון הנסיעה. אם יאנוס את השטח להחלטותיו השרירותיות, יחטוף מנה אחת אפיים מן השורשים הבולטים והסלעים. אם ייכנע לגמרי למשטרם, ייאלץ לעצור לחלוטין. כך, רכיבה מקצועית בשטח בר, שנראית כמו זרימה שוטפת, אינה אלא סדרה אינסופית של משאים ומתנים קטנים, רצופה במאות פשרות קטנות לתוואי המשתנה. חלק מההחלטות הגדולות נעשות באופן מודע, כמו עקיפה של סלע בולט הנראה למרחוק או הימנעות מבור גדול, אך רוב ההתנהלות מתבצעת במהירות גדולה מכדי שניתן לחשוב עליה במפורש, והעסקאות נחתמות הרבה מתחת לסף החשיבה, בין האבן לרגל, ליד האוחזת בכידון, או לגב המתקמר להרף עין. אלה הם שיחות בדרג נמוך, אך יעילות והכרחיות. ועם חלוף הרגעים, ואולי השנים בניסיונו של הרוכב, הופך הגוף, דרך האופניים, לאחד עם האדמה ממנה בא, והם מכבדים זה את זה, דרך התיווך הטכנולוגי הדו-גלגלי.
כך, רכיבת השטח, שמאפיינת, לבטח בהבדלים מסוימים, גם רכיבה על אופנוע או על סוס, יסודה אינו רק באוסף פעולות זריזות, אלא גם במיומנות האי-פעולה, ההקשבה והכבוד לסביבת הפעולה. המונח של “סביבה” הוא חשוב כאן מאוד, וכדאי להבדיל אותו מן המושג של “מרחב”. מרחב הוא מקום אובייקטיבי, אוסף קר של נקודות וקואורדינאטות. הוא נטול משמעות והטיה, וחף מכל סובייקט או נקודת מבט. “סביבה” מניחה מראש משהו שהיא נפרשת סביבו. היא קיימת אך ורק ביחס לסובייקט שפורש אותה, ונתונה לחלוטין לפרשנותו והעדפותיו. גודלם של הדברים ב”סביבה” תלוי בעניין ובהשפעה שיש להם על מי שפורש ומפרש אותם. יש שיאמרו (דמוקריטוס, למשל), ש”סביבה” היא המצאה אנושית שמולבשת על עולמנו שאינו אלא “מרחב”. ויש אחרים (היידגר, כנראה), שיגרסו שעולמנו הוא בראש ובראשונה “סביבה”, ודווקא המושג “מרחב”, הנטול כל משמעויות, הוא הפשטה פיקטיבית, היפותטיות שקופה לצרכים טכניים. ה”מרחב” מורכב ממיקומים, ה”סביבה” ממקומות.
תהיה אשר תהיה התשובה למקור האמיתי מבין הצמד “מרחב-סביבה”, ברור שהאיכות הסבילה אחריה אנחנו מחפשים מתקשרת לאינטראקציה שלנו עם המושג “סביבה”, בעוד שהאקטיביות בצורתה הקיצונית, הדורסנית, מתייחסת לעולם כמרחב הנתון, לפחות בכוח, למניפולציה אינסופית. אך כאן צריך להיזהר, משום שחלק גדול מהפעילות האקטיבית יכולה להיות הפיכה של סביבה עוינת לסביבה ידידותית עד שהיא הופכת לשקופה למשתמש (זהו בתמצית כל המפעל של הציוויליזציה האנושית). במקום שהאבולוציה נעצרה, והאורגניזמים הפסיקו להתאים את עצמם לסביבה בהמתנה למוטאציה הבאה, החל מהלך של הקפאת הצורה של האורגניזם וניסיון לשנות את הסביבה, בעזרת התייחסות אל העולם כמרחב גמיש וניתן לעיבוד. כך הפך היער למטבח, המערה לבית, המדורה לכיריים והאל לטלוויזיה.
המהלך של רוכב האופניים, בצאתו לחפש את מרחבי הבר הבלתי מעובדים לסביבה מודרנית, ללא שבילים כבושים ומחלפים סלולים, מרמז על איזה געגוע, חלקי אולי, לאותם מיליארד שנה שקדמו לעידן הנוחות המודרני. איזה אינסטינקט קדמון מושך אותנו למקום בו איננו כל-יכולים.
אך הפאסיביות האמורה אינה רק התייחסות לעולם כאל סביבה שיש לכבדה אלא הגישה - ואולי ההבנה - שאף אנחנו, אם נרצה ואם לאו, חלק מהסביבה של מישהו אחר. האישה המתייפה לפני צאתה אל הרחוב, אינה עושה זאת בהכרח על מנת להשיג משהו ספציפי באופן פעיל (ליבו של מחזר, למשל), בד”כ היא עושה זאת כי היא מצייתת לאותו תקתוק פנימי שגורם למרבדי הפרחים לפרוח באביב הססגוני, ולשמש לשקוע בכל ערב בין קרעי עננים מאדימים.
אותו תקתוק מסתורי שמקיים את יפעת העולם נשמע גם במקומות מפתיעים, כמו על מזרן המתאמנים באומנויות לחימה. באיקידו, האימון הוא בזוגות, כשצד אחד הוא המתקיף, לכאורה, וצד אחד הוא המגן, זה המבצע את הטכניקה. באיקידו הטכניקות הן תמיד הגנתיות. להבדיל מטכניקות הגנה אקטיביות - כמו חסימת הקארטה, למשל, שמסיטה בכוח את המכה - מתאפיין האיקידו בחתירה למציאת טכניקות רכות יותר, שמתייחסים אליהם לא כאל “חסימה” אלא כאל “הצטרפות” או “קבלה”. ה”הצטרפות” אינה פעולה אקטיבית שנועדה להסיט את תנועת היריב ממסלולה, אלא היא מקבלת את אותה תנועה כעובדה מוגמרת, אחרי שזו יצאה לה לדרכה, כמו שרוכב האופניים התייחס לתוואי השטח. “תיאום” הוא המילה, ולא ניסיון לשלוט ולנצח את היריב. שני גופים מתואמים לא יכולים להתנגח, משום שהתנגשות היא לעד תולדה של הבדלים. האם מדובר כאן בכניעה, או אולי בבריחה? לרגע קט זה נראה כך, אך טכניקת האיקידו כמכלול משתמשת בפעולה האוקסימורונית של ה”וויתור האקטיבי” הזה כדי לקדם את המגן לעמדה טובה יותר, משם יוכל להכריע את העימות. האם יש לנו שוב רק פאסיביות אד-הוק, אקטיביות בתחפושת? לא בהכרח, משום שהאידיאל של האיקידו אינו מחפש ממש הכרעה, אלא התפוגגות של הקונפליקט. זוהי אינה המטרה של הגישה החייתית (”אני מנצח”), ואף לא של המוסרית (”הטוב מנצח”), אלא של אידיאל עתיק ועמוק משניהם, האידיאל האסתטי: ההרמוניה מנצחת.
האימונים הראשוניים הם כמו הצגה שמתוזמרת מראש: ההתקפה וטכניקת הנגד מוסכמות וידועות, והכל נעשה בקצב איטי, אך עם האימונים והניסיון, האתגר גובר, התרגילים מסתבכים, הקצב עולה, ומרחב הלחימה הופך להיות חופשי ובלתי צפוי. היכולת לתכנן מהלכים בחשיבה מודעת אובדת, והתקווה היחידה היא מציאת אופן קיום שמזכיר את זה של רוכב האופניים. להניח לגוף לפעול את פעולתו, לפנות מקום ולהקשיב לגופו של היריב: לטשטש את הגבולות בינך ובינו. להניח לגוף להצמיח מחדש את משושותיו הישנות: אלה הקולטות תדרים ותנודות קלות, אלו החיות אך ורק בהווה חייתי.
הגוף יוזם ומקבל חליפות את תנועותיו של הגוף השכן, פעם דוחף ופעם נדחף, יונק מידע, מתחבר, וכשהחילוף בין האקטיביות לפאסיביות עולה לתדר גבוה, הן נמסכות למשהו חדש, כמו שני צבעים שמתהבהבים עד שהם נדמים כצבע שלישי, ודבר זה הוא הוא הרכות שאני מנסה לתאר.
בעיני רבים, מיומנויות גופניות הנרכשות על ידי פרקטיקות פיזיות כמו ספורט ואומנויות לחימה הם בראש ובראשונה כלי לשיפור הצד האקטיבי ברוחנו. בעיניי, הצד המוזנח, החשוב אף יותר, הוא דווקא אותה סבילות חמקמקה ששוכנת בין הדברים כמו הריק בין הפרודות, חשובה כמסד הקיום לא פחות מכל אותם חלקיקוני יש. אותה יכולת לשתוק, להקשיב. חישבו רגע על אחת מהמיומנויות החשובות ביותר בעולמנו המודרני: היכולת ללמוד. לרכוש תואר, השכלה, כישורים, ידע. ללמוד משמע להשתנות, ולהשתנות משמע להתמסר, להאזין, לתת כבוד למשהו או מישהו אחר. וזו אולי המילה החומקת, החשובה כל כך, שממצה את הכול: ענווה.

(קטע מרשומה זו פורסם גם כאן)

תודה לאורי קציר מאתר אפלטון שבחר בבלוג הזה לרשימה המכובדת של “הבלוגים הנבחרים לשנת 2008″, שנה אחרי שציין אותו כאחד מעשרת הבלוגים “המבטיחים”. הרשימה של “הבלוגים הנבחרים” באתר אפלטון כבר הפכה למסורת, והיא כמובן מומלצת כמדריך מצויין לבלוגים משובחים.

בהזדמנות זו אודה גם לכל האורחים, המגיבים והמתפלמסים, כמו גם לאנשי “בלוגלי” המארחים.

למרות שהבלוג לא עודכן הרבה לאחרונה, אני מבטיח רשומות חדשות ומרתקות, בשנה הקרובה יותר מתמיד.

שואות אינן קורות. הן נגרמות.

תעלומת הקיום עדיין מעסיקה אותי אבל היא כבר לא מטרידה אותי.

אני בעד חסכון, קידמה וטכנולוגיה. אני מודע לעובדה שדברים משתנים ואכן השתנו ברבות הדורות. כולי תמיכה בהדרת הנייר מהמשרדים ומרוב תחומי החיים, והחלפת הפקס והעיתון, בדוא”ל ובעתון המקוון. זו לא רק שאלה של חסכון ושמירה על העצים היקרים, אלא גם של נוחות ויעילות. במרחב שכל מילה יכולה להיות קישור למקום אחר, כל אי הבנה יכולה להיחסך באמצעות תרגום והסבר אוטומטיים, ולסלול את הדרך למחוזות ידע חדשים, פורחת נשמתו של הסקרן והצמא להשכלה. מרחב זה הוא מפרה ומענג, ויחד עם המרחב הוירטואלי שמקנה לטקסטים האלקטרוניים כנפיים, הוא יכול לקדם את האנושות באותה מידה שמהפכת הדפוס עשתה, ואף מעבר לכך. ה-KINDLE, הספר האלקטרוני של אמאזון, נראה לי מופת של טכנולוגייה, ומרמז בהחלט על העתיד לבוא. לא הייתי מתנגד לכזה, אם היה קצת יותר זול (והוא מין הסתם יהיה).

אבל,

את ספר הנייר, זה עם הריח, ועטיפת הקרטון, והאבק המצטבר עליו, ועם המרחב הפיזי שהוא מעז לתפוס ברוב חוצפתו בטריטוריה היקרה והמצומצמת של דירתי, אותה הוא חולק איתי מבלי לשלם, ומתרבה על המדף משבוע לשבוע, את ספר הנייר שנושא עימו זכרונות ומזדקן ומתרפט ממש כמוני ובכל זאת הוא נצחי, את ספר הנייר שנושא מילים ללא קישור כחלחל והזדמנות מפלט למעט נטישה, תובע התמסרות מוחלטת לטקסט הדיו הקשיח, הבלתי מתעדכן, שכל אי הבנה בקריאתו תדרוש ממני לקום ממקום מושבי פיזית, רחמנא ליצלן, כדי לברר את הדרוש בירור, את ספר הנייר הזה יקחו רק

from my cold dead hands

בעקבות גל הנוסטלגיה של השנים האחרונות, שמציף את דורנו בזכרונות שחור-לבן מילדותנו האבודה, עלה בדעתי שאפשר לומר בביטחון סביר ומבלי לחטוא בהכללה חזקה מדי שהמטרה המרכזית של הטלוויזיה הלימודית בימים ההם היתה ללמד אותנו אנגלית וזהירות בדרכים.

לפיכך, אפשר לומר, לפחות ככל שזה נוגע לי ולסובביי, שהטלוויזיה הלימודית עמדה במשימתה: לא נדרסנו ואנחנו יודעים אנגלית לא רע.

כל דור רואה את הדור הבא אחריו כנחות. למרות ההתפתחות העצומה בתרבות האנושית באלפי השנים האחרונות, מאז ומתמיד חשב כל דור שהעניינים רק הולכים מדחי אל דחי. כמובן, גם כיום אפשר לשמוע את מקהלת המודאגים שמבכים את רדידותו של הדור הצעיר, שראשו עסוק רק בריק סלולרי, הבלים טלוויזיוניים וזימה אינטרנטית. ניתן היה לחשוב שדור הורינו וסבותינו, כולם עד האחרון שבהם, הסתובבו טרודים בצעירותם מבוקר עד ערב בסוגיות תיאולוגיות ומדעיות, והתנזרו כדבעי מהבלי העולם הזה. חיטוט קל בעליית הגג המשפחתית יגלה את קלפי האספנות של שחקני הכדורגל, את עטיפות המסטיקים וחוברות הזימה. האליטה התרבותית שנשאה על גבה את עול המדע והתרבות הגבוהה הייתה מאז ומתמיד מיעוט, ואם כבר, אז למרות שהיא עדיין מוקפת באוקיאנוס של רדידות, היא התרחבה באופן מוחלט ויחסי כאחד בדורות האחרונים. כיום חיים יותר מדענים מאשר חיו אי פעם בכל הדורות יחדיו. בכל הקשור לכישורי תבונה שונים נראה שהם נמצאים בעלייה מתמדת בעולם המערבי (כ - 5 נקודות IQ בממוצע כל שנה), לפחות על פי המדד הבעייתי אמנם של מבחני אינטליגנציה. התופעה הזו אינה פשוטה, כמובן, ומעידה בעיקר על הסתגלות של הדור החדש לסביבה משתנה, יותר משהיא מעידה על שיפור בחומרה האפורה שבקודקודי הראשים החדשים. ובכל זאת, הסביבה הזו, וכך גם היצורים שחיים ומתפקדים בה, עשירה לאין ערוך מהסביבה של הדורות הקודמים. כשחושבים על הצעיר הממוצע, מיד עולה לנגד העין דמותו של עלם קופצני אך בעל מבט אטום ומזוגג, שקורא פחות ספרים, עוסק בפחות פעילות גופנית, ובאופן כללי מבשר יחד עם חבריו את קיצה של הציוויליזציה. אך בהשוואה לצעיר מימי הביניים, למשל, הוא כנראה היה נראה כמו ליאונרדו דה-וינצ’י פחות או יותר. כמות הכישורים הטכנולוגיים שלו, כמות הידע שצבר (גם אם בחלקו הגדול הוא אודות כוכבניות טלוויזיה ודגמים חדשים של פלאפונים) הוא עצום בהשוואה לאנשים שלרוב לא ידעו קרוא וכתוב, ולא תמיד ידעו לספור ליותר מעשר. עליית הממוצע הזו יכולה לדחוף את האליטה האמיתית מעלה מעלה, ומאפשרת לה, בעמידתה על כתפיהם של ענקי כל הדורות זה על גבי זה, להפליג ולראות יותר ויותר.
לצעירים של היום גישה לידע של כל הדורות, הם חיים בסביבה שמשתנה ברזולוציה של ימים ושבועות לעומת סביבה שהייתה משתנה אט אט לאורך עשרות ומאות שנים. בשעה שלפני מספר דורות היה צריך אדם ללמוד מקצוע אחד ושימוש בכמה כלים פשוטים, נדרש בן זמננו לידע מופשט נרחב, הוא לומד להפעיל כלים מורכבים ומשתנים. כיום, ילדים רכים בשנים, בעזרתם של משחקי המחשב, מטיסים מטוסים, מפקדים על גדודים וחטיבות, בונים ומחריבים ערים ווירטואליות. לא ירחק היום ומצביאי העתיד ילוקטו מתוך האלופים הצעירים של משחקי הרשת כמו ברומן המופתי של א.ס. קארד. מעל גבי הרשת הם פוגשים אנשים מכל רחבי העולם. הם משחקים, סוחרים ומסיירים במחוזות נעלמים, בזמן שבן גילם לפני חמש מאות שנה היה עסוק בחרישת השדה של האדון, וחשב שהעולם שטוח, אם בכלל עלה בדעתו להרהר בצורתו.
ובכל זאת, מקשים המבוגרים, הדור הצעיר אלים יותר ויותר, בגלל הטלוויזיה ומשחקי המחשב. האומנם? להזכירכם, הבילוי העיקרי של אנשי ימי הביניים, כולל ילדים, היה קרבות כלבים ותרנגולים חיים והוצאות להורג פומביות. כמו כן הם נהגו לשחוט את חיות הבית בעצמם. אלימות, חולי, ומוות באופן כללי היו חזיון נפרץ הרבה יותר מהיום. הרחובות ובתי הספר בעולם המערבי הם בטוחים משהיו אי פעם. גם מקרי האלימות והפשע שזוכים לכותרות הם רק הד זניח לריכוזי האלימות האמיתיים, שנשארו, כאז כן עתה, סכסוכים בין מדינות ועמים, ואין לזה קשר לטלוויזיה.
מדוע, אם כן, רואה כל דור את הדור שתחתיו כמפגר ואלים יותר? כנראה שהתופעה שאנשי הדור המזדקן מבחינים בה אינה היסטורית, כי אם אישית: הם רואים את השתקפות הזדקנותם שלהם, את מסעם היחסי בתוך האוכלוסייה הנוכחית. בכל שנה שעוברת אנו רואים יותר ויותר אנשים צעירים מאיתנו, וסכלותם הטבעית ביחס אלינו נדמית כהתדרדרות גלובלית. וכך הדבר ימשיך, והמנהגים החדשים ייראו לנו זרים יותר ויותר, עד שגם אנו ניאסף אל הנצח ונפנה מקום לעוד טבעות לצמוח בגזע התרבות המתפתח.