על גן העדן האבוד שלא היה
שבת, 29 בנובמבר 2008
הנה כי כן, נולד לי בן והפכתי להורה, אב בין האבות.
תודה למברכים, ואשקיט את החוששים שיומן רשת זה יהפוך למעין יומן-הורות רווי עצות ותיעוד פוטוגרפי של הפלא שנראה בעיני הוריו ובמיוחד הורי-הוריו כיחיד בדורו. כהרגלי אכתוב רק את מה שנראה כמעניין מנקודת המבט של הנצח היחסי, אעלה את הפרטי רק כשאחשוב שהוא מורה משהו על הכללי.
- לידה היא אירוע אלים. תינוקנו שלנו נשלף בידיה של רופאה מיומנת בעזרת מכשיר ואקום באירוע שנראה יותר כמו תחרות משיכת חבל ברברית, גברית, מאשר אירוע שאמור להיות מכונן בהוויה הנשית.
- לרופאים ולסגל במחלקת היולדות יש יותר ניסיון, ידע ומיומנות מכל דולה/אחות מכינה ללידה/יולדת לשעבר/סבתא שתדברו איתם. כמובן שהדבר לא אומר שלא צריך לפקוח את העיניים בחדר היולדות,להעיר, לשאול, ללמוד, ולהגיע כמה שיותר מוכנים, בעיקר תוך היכרות עם הטרמינולוגיה המיילדותית. קור הרוח של הרופאים נראה לחלק מהאנשים כמו אדישות של פס-יצור, אך אותי הוא הרגיע. כמובן שלא צריך לשכוח שקור הרוח הזה נשמר גם ברגעי משבר, ולכן אינו מעיד בהכרח על כך שהכל בסדר. אדרבא, זה תפקידם של הרופאים להיות קרי רוח דווקא ברגעי חירום אלה.
- במסגרת שלל העצות שנחשפנו אליהם לקראת הלידה הייתה הדעה שעל היולדת ללדת בישיבה, שכן המשקל שמפעיל היילוד כלפי מטה עוזר לו לצאת. הלידה בשכיבה, כך נאמר, היא חלק מקונספירציה של הרפואה הגברית, שרוצה גישה נוחה למתרחש. כמובן, אחרי שחזיתי בעניין מקרוב, הבנתי שהכוחות האדירים הפועלים עליו בהשתחלות החוצה, לבטח מעל מאה קילוגרם הופכים את שלושת הקילוגרמים המצחיקים שלו לזניחים בתהליך. עוד דוגמא למערכת העצות והשמועות שחוגגת את חוסר האמון במערכת הרפואית, במקום לתת לה את הכבוד שמגיע לה כל כך.
- “לידה טבעית זה הכי טוב”, “הגוף יודע מה טוב בשבילו”, “הטבע חכם יותר מכל תרופה” - מי שאומר את זה שוכח את אכזריותו של הטבע, הוא שוכח שהטבע חושב במספרים גדולים, שהטבע לא חושב על התינוק שלך, והוא יכול גם להרוויח מתינוק מת - עוד צעד להשבחת הגזע. בכלל, הטבע נראה כמו סוג של נאצי עם יחסי ציבור ממש טובים. אם אתם בכל זאת רוצים להיצמד למותג המוצלח של “טבע”, חישבו על זה: האפידורל הומצא על ידי המוח האנושי, והמוח האנושי הוא איבר טבעי, ומכאן שהאפידורל טבעי.
- ממש בתחילת דרכו נראה התינוק כברייה מכאנית משהו, ומעורר ברגע הראשון פחות אמפתיה מגור חתולים, למשל. חלק מההפתעה הכרוכה במפגש עם היצור המוזר נובעת מכך שרובנו לא נחשפנו לתינוקות בני יומם - בקולנוע תמיד מוצגים תינוקות גדולים יותר, שמנמנים וחייכנים (בעריכה הכניסו את החיוך החד-יומי האקראי שלהם כאילו היה המצב הרגיל). פער זה יכול להביא לתחושה של זרות ותסכול. אלמלא המערכת הרפואית והמשפחתית החובקת, מי יודע כמה תינוקות היו מושלכים בייאוש רווי רגשות אשם לבור עמוק. התסכול הרב ביותר נגרם כמובן על ידי הבכי בלתי פוסק המכונה “גזים” או “קוליק” בלע”ז. הגרשיים הונחו שם מכיוון שמי שיתעמק ויקרא על התופעה יבין שלמרות מראית העין שמדובר פשוט בתוצאה של הצטברות גזים במערכת העיכול, שמשתחררים מעת לעת בקול תרועה, שייכת התופעה לאוסף הדברים היומיומיים לכאורה (יחד עם הפיהוק והגיהוק), שהמדע לא יודע להסביר עד תומם. שמעתם נכון: החבר’ה מהמדע חושבים שהם יכולים להגיד לנו מתי נברא העולם, ומה יש בקצה היקום, אבל הם לא יכולים להגיד לי בבירור למה התינוק שלי בוכה, או למה אני מפהק. קוליק וקוואזרים, זה מה שנשאר מהמסתורין של העולם.
- הבכי הבלתי נשלט ועוויתות הכאב לא מעוררים רגשות בריאים במיוחד אצל ההורה הטרי. תחושתי היא שאם הייתי מקשיב רק לדחפים הטבעיים, היו רגעים קשים בלילות שהייתי משליך אותו מהחלון. זה מוביל אותנו לתפקיד מעניין שיכול להיות לאותה תקופת בכי, תפקיד שיש לו הגיון אבולוציוני בפרספקטיבה של מיליוני שנים: אולי ה”קוליק” אינו אלא מבחן, מבחן שיכולים לעבור רק הורים בעלי מחשבה ואחריות חברתית, ולא רק דחפים טבעיים? ואולי ההסבר הפוך, והבכי הוא סרח עודף של התפתחות לקויה, שבאופן פרדוקסאלי דחף אותנו לפתח שכל וחברה? כל התובנות הללו לא עוזרות לכל אותם אומללים שעדיין נשברים פוגעים בתינוקם ומואשמים בהתעללות, או לאלו ששוקעים בדיכאון עמוק. אל תמהרו לדון אותם ברותחין: לא כולם סדיסטיים או חסרי רגישות, יכול להיות שהם פשוט מצאו עצמם לבד במערכה, והכישלון הוא של כולנו. זכרו את הפתגם האפריקאי, שהיה גם כותרת ספרה של הילרי קלינטון: “דרוש כפר שלם על מנת לגדל ילד” (”It takes a village to raise a child”).
- נסיוני אינו רב אבל הוא טרי ולא מעוות על ידי פרספקטיבות של זמן. קבלו את עצותיי כדיווח מאזור הקרבות. בכל הקשור לאותו בכי בלתי נשלט, מצאתי שדרוש ניתוק רגשי מסוים. בכלל, אני חושב שככל שניתן צריך לגדל תינוק דרך השכל, דרך טכניקות ולימוד, כן ייטב. התקשרות רגשית גדולה מדי עם היילוד מובילה מהר מאוד, לרחמים, זעם, רחמים עצמיים, ומשם הדרך קצרה לתסכול ייאוש ודיכאון. ההנאה מרגעי האושר יכולה לבוא רק לאחר פיתוח המיומנויות הדרושות, כמו שההנאה מנופי הדרך יכולה לבוא רק לאחר שפעולות הנהיגה הבסיסיות הופכות שקופות. הקריאה אודות ה”קוליק” גרמה לי להבין שהאשליה שבאפשרותך לעזור לכאבי העולל יכולה להוביל בעיקר לרגשות אשם. אפשר לנחם אותו, או להקל עליו מעט על ידי נשיאה וערסול, אך בסופו של דבר ה”קוליק” הוא, לתינוק כמו גם להורה, כהרעשה ארטילרית שאין מה לעשות נגדה מלבד להתחפר ולהמתין. מי שקובע הוא לא התינוק ולא אתם, אלא מערכת העיכול שלו. אני מצאתי הרבה יותר נחמה בגרף המצורף, שמסביר גם מדוע נראה שתרופות הסבתא ההומואפתיות עובדות (הן פשוט נלקחות באזור השיא של הבכי). ומדוע אנשים מתפתים להאמין בהם? שמעו תיאור שנכתב לפני 350 שנה, על ידי אדם שחכמתו חוצה דורות:
- “אילו בני אדם עשויים היו לכוון את כל ענייניהם בעצה בטוחה, או אילו שיחק להם מזלם תמיד, לא היו נתפסים לכל אמונת שווא. אולם בני אדם באים, לעיתים קרובות, לכלל מצוקה גדולה כל כך, עד שכל עצתם מתבלעת, ומחמת רדיפתם המופרזת אחר טובות המזל שאין בהן ודאות הם נקלעים מרה בין תקווה ופחד. לכן רוחם על הרוב נוטה עד מאוד להאמין לכל דבר. וכל זמן שהרוח שרויה בספק, ניתן על נקלה לטלטלה אילך ואילך; על אחת כמה וכמה - בשעת מבוכתה, כשמתרגשים עליה תקווה ופחד, אף שבהזדמנויות אחרות היא מתגאה ומתרברבת.” [ברוך שפינוזה, “מאמר תאולוגי-מדיני”, מלטינית: ח. וירשובסקי]
- מצב הנפש שאני שואף אליו הוא של ניסיון תמידי לטפח ולהתמיד בטכניקה שהרגש העיקרי שבה הוא “דאגה”. “דאגה” כמו ב - “”care ולא כמו ב”worry” . הדגש הוא על פיתוח עצמי של הפרקטיקה העיקרית של הטיפול (הרמה, אחיזה נכונה, הנקה, האכלה, נחמה וכן הלאה), תוך סינון זהיר של אוסף העצות, ההוראות, ההערות והשמועות הסותרות שמציפים אותך מכל עבר, ופיתוח הביטחון העצמי תוך לימוד, בעיקר בהסתמך על עובדות ולא סיפורים (הגרף המצורף וסיפור ה”קוליק” הם דוגמאות מצוינות). אל תטעו במשמעות השגויה שדבקה במילה “טכניקה”, כאילו מדובר בדבר מה קר, מנותק, רובוטי. “טכניקה” היא אומנות הביצוע של מה שאינו מובן מאליו, והתינוק, רווחתו ואושרו, אינו אלא מטלה, משימה שעלינו לבצע, שליחות.
- לטכניקה הזו הייתי קורה “תינוקאות”, ולמבצע אותה “תינוקאי”. הלימוד והאימון בה אינו אוסף של כללים קפואים, אלא דבר מה אורגאני, מתפתח, ומשתנה מתינוק לתינוק ומהורה להורה. הפרקטיקה של התינוקאות היא דו כיוונית, שכן גם התינוק לומד ומתפתח, יחד איתכם, כל העת, ומה שהיה נכון אתמול, לא יהיה נכון מחר. אך למרות זאת יש לזכור: תינוקכם אולי מיוחד, אבל סביר להניח שברוב הדברים הוא דומה מאוד לעוד מיליוני תינוקות אחרים. השכילו ללמוד גם מניסיון העבר, ומצאו נחמה במי שכבר עבר כל זאת.
- כאמור, מעבר לזמן השינה המבורך, החוויה העיקרית של התינוק היא כאב, לעיתים הוא נראה כאילו הוא נקרע לגזרים. מכאן, תמוהה ההתייחסות לתקופת הינקות כאיזה גן-עדן אבוד, תקופה של חוסר דאגה שיש להתגעגע אליה. אינני מקנא ולא לשנייה בעולל הקטן שנראה כמו קורבן של אינקוויזיצית-עיכול, יותר מאשר כל דבר אחר. מופלא הדימוי של התינוקות כיצורים ברים, שלמים, כאילו נולדו ודבר האל על פיהם, ועם הגדילה, מתרבים רק הפגמים והספק, החסכים שמטביעה בנו לכאורה הסביבה. למעשה, ההיפך הוא הדבר: התינוק הוא דוגמא מובהקת להיותו של האדם יצור הנתון בחוסר-מתמיד, הוא יצור בלתי שלם בעליל, תכופות נמצא במצב של רעב וחוסר שביעות רצון, הוא תלותי ואינו מספיק-לעצמו, כאיבר הנקרע מגוף האם, לא מוצא את מקומו גם ברכה שבסביבות, כמו הקינים המושקעים שנבנים עבורו. דמיינו שהייתם מוכנסים לסביבה שהורכבה במיוחד עבורכם על ידי יצורים שתבונתם ועוצמתם גדולה משלכם באותה מידה שכוחם של הורים גדול משל תינוקם, סביבה שכל כולה מיועדת רק להשביע כל רעב ורצון שלכם - ההייתם מתפתלים וזועקים כאותם עוללים בעריסותיהם היקרות, נאחזים בכל חיבוק, מתנשמים ומתנשפים, כאילו שלפו אותם מבור שבי בוויטנאם? התינוק הוא אינו יצור שלם אלא הבטחה, גרעין שמפעפע אל העולם כל העת, מקרין עצמו אל העתיד בזעקות. הוא מפרפר כצב שהושלך על גבו, נראה כאילו הוא חסר אונים, אך למעשה הוא רב עוצמה: יש לו משרתים נאמנים.
- ואולי אפשר לנצל את סף הסבל הנמוך של התינוקות לטובה? דמיינו לכם שסדיסטים הניזונים מסבלו של האחר, יזכו לגמילה ממנהגיהם הנלוזים על ידי החלפת הסכין ומכשיר העינויים בחיתול ובמוצץ? כך ירוויחו כולם, ובא לציון גואל.
והנה גיליתי סוג חדש של שקט: השקט ששורר בבית ובו תינוק ישן הוא שקט אחר. לכאורה זהו שקט דומה לזה של בית ללא תינוק, אך נסוכה בו אווירה אחרת לחלוטין: לא שביתת צלילים גרידא, אלא קולה הדמום של השלווה העילאית, ויחד עימה, תחושה זהירה של ניצחון.
