הערות שוליים לאפלטון

כבני תרבות אנחנו עושים בחירות רבות, ולרבות מהן יש משמעויות שאנו נמנעים מלחשוב עליהם. אז כשאנחנו נוהגים ברכב ממונע, אוכלים בשר או קונים תוצרת סינית, אנחנו יכולים להגיד שזו לא ממש בחירה, אנחנו חלק מקולקטיב, קורבן להחלטות שאיננו יכולים לשנות, אבל חלק מהבחירות התרבותיות שלנו הן חופשיות כמעט לחלוטין, והן הזדמנות הפז שלנו להשתמש ביכולת שלנו להשפיע על התרבות שאנחנו חלק ממנה ולא רק להיות מושפעים על ידה.
אחת מהבחירות הללו היא מתן השם לילדינו. לכאורה מדובר בהחלטה אסטטית גרידא, אך למעשה זוהי אחת מהצהרות הכוונות הערכיות המשמעותיות ביותר שאנו עושים, ויש בכוחה להגדיר את זהותנו ואף להטות באופן ישיר מגמות חברתיות. בישראל, להבדיל ממדינות רבות אחרות שנהנות מיציבות תרבותית גדולה יותר, מייצגים השינויים המהירים יחסית בשמות הניתנים לילדינו את התמורות המפליגות שחלות בחברה המתהווה.
הדוגמאות הברורות הן כמובן משפחות השמות המזוהים באופן מובהק עם קבוצות שונות בחברה. בין השמות התנ”כיים הקלאסיים (משה, שמות האבות), לשמות העבריים המודרניים חוצץ מסך האמונה, וחקירה מדוקדקת יותר תחשוף הבדלים דקים יותר בין דורות, חצרות ואופנות. בחירה בשם מאחת הקבוצות היא הצהרת זהות ברורה, ולמרות מעט חריגות בשוליים, הקו בשתי הקבוצות מתיישר לכאן או לכאן. בצד האמוני הקיצוני של החרדים, תתפרש כל חריגה מסט השמות המצומצם כמרד בהגמוניה הרבנית, בעוד שבצד החילוני מסתמנות יוזמות מקוריות שחוגגות את חופש הביטוי וההגדרה העצמית. אך מעבר למקוריות, נושאות הבחירות החדשניות הללו הצהרות תרבותיות נוספות, שלא תמיד שמים אליהן לב. חלק מהשמות מרמזים על נטייה “ניו-אייג’יסטית” או חזרה לטבע (”דולפין”, “ים”), חלק מנצלים דמיון פונטי לשמות אנגלוסקסים כדי לשוות נופך לועזי לצאצא (ליאם, תום). מנגד מצויים חלק מיוצאי חבר העמים שמקריבים את כינויים הסלאבי יחד עם עורלתם כדי לרכוש לעצמם שם עברי גאה. כל אלה הן הצהרות תרבותיות לגיטימיות כשלעצמן, הבעיה טמונה כשהן נעשות בלי שום מודעות למשמעות שלהן, כנהירה אחרי מגמה או אופנה. אחת האופנות הנרחבות בקרב חילוניים הם שמות היוניסקס, או יותר נכון, ייבוא כמעט חד כיווני מן השמות הזכריים לצד הנקבי, יש אף שמות שה”עברו צד” והפכו באופן רשמי נפוצים יותר אצל בנות מאשר אצל בנים, כמו השם “יובל”. בלי לתת על כך הרבה מחשבה, תומכים ההורים הללו במגמה תרבותית רחבת היקף של טשטוש ההבדל בין המינים ובעצם החלת הסממנים הגבריים (לבוש, שם, תנועה) על נשים. בפרספקטיבה של מאה נראה כאילו האסטרטגיה העיקרית של התנועה הפמיניסטית היא “אם אינכן יכולות לנצח אותם הצטרפנה אליהם”.
אינני חורץ משפט על אף אחת מהבחירות הללו, אך אני חושב שזה הוגן דיו לדרוש מההורים להיות מודעים למשמעות ההצהרתית והפרקטית של הבחירה התרבותית שהם עושים. להבדיל מצבע הצעיף או גובה העקב, שם הוא משהו שלא משנים חדשות לבקרים. מעמד מתן השם הוא עיתוי מצוין להתחיל לקחת אחריות על הבחירות התרבותיות שלנו, ולהגדיר לעצמנו את הזהות המשפחתית, החברתית והאסטטית. מכאן, אפשר להתחיל לחשוב על הבחירות התרבותיות האחרות שלנו, ולקחת אחריות על השפעותיהן ומשמעותן.

שנה עברה מאז הביאה לנו החסידה את יורש העצר, והגיעה הזמן לבחינה מחודשת של המסקנות הקודמות, כמו גם, אולי, הסקה של כמה חדשות.

1. התמונה הכללית לא השתנתה. גן העדן האבוד של הילדות עדיין נראה מוגזם ברובו. המבטים המזוגגים התחלפו בעיני עגל חקרניות הממיסות לב כל סבתא, והגלגולים המאומצים התחלפו בזחילה מהירה ואף בצעדים מהוססים בתמיכת רהיטי הבית, אך הלילות עדיין מופרעים תדיר על ידי זעקות שבר, עם חלוף ה”גזים” החלו להצטמח להן השיניים, התירוץ החדש לכל בכי בלתי מוסבר. ההסתגלות הבקטריולוגית משאירה את הילד שוב ושוב בבית למרות התועפות שמושקעות בפעוטון.

2. חזרה חטופה לאחור: את הימים שלאחר הלידה בילינו בפגייה, לא בשל לידה בטרם עת אלא בשל חשש לזיהום. הפגייה היא באמת פלא טכנולוגי, והקירות מלאים במכתבי תודה המעוטרים בתמונותיהם של כל אותם ילדים שניצלו הודות למסירותו של הצוות הרפואי. גם בציבור יש איזו האדרה של צוותים רפואיים מהסוג, אשר מקדישים ממרצם להצלת חיים, ועל אחת כמה וכמה התמונה מבהיקה כשהמדובר בעוללים בני יומם. כמובן שכולם שוכחים את המערכת האדירה שמאפשרת את עבודתם, ואת כל אותם עושים במלאכה שבלעדיהם היו הרופאים, הרופאות והאחיות חסרי אונים: החוקרים הספונים במעבדותיהם והיצורים האילמים שמתו בכלוביהם כדי לייצר את התרופות שמשמשות שם, והפועלים הסינים שבזכות עבודתם הזולה אפשר להשתמש בכלים חד פעמיים בלי גבול כמעט בפגייה, על מנת לשמור על הסטריליות הקדושה. ויש אפילו תורמים מפתיעים יותר: כל אותם מתמטיקאים (”אי אפשר ללכת עם זה למכולת”) ואלגוריתמאים שבזכות פיתוחיהם יכולים מכשירים אוטומטיים לנתר את הפגים, ולהפוך אותות אנלוגיים רועשים מגופו של הרך הנולד לקצב לב ונשימות על המסך הדיגיטאלי. וכמובן שהרשימה ממשיכה עוד ועוד, והיא כוללת בעצם כמעט את כולנו, שמרצון או שלא, מקיימים את המערכת האדירה הזו שהפגייה היא בסך הכול חוד החנית שלה, והסגל המהולל שלה אינו אלא קצה הקרחון הנגלה של הציוויליזציה המופלאה והאכזרית שלנו.

3. מהי המטרה של הורות? לאוסף הפעולות המתמשך, הסיזיפי, ונעדר הכרת הטובה הזה חייבת להיות תכלית מוגדרת, איזה עקרון מנחה שלאורו צריך לקבל את ההחלטות הגדולות. למרבה הפלא, מעטים ההורים שעוצרים לחשוב על העניין, לנסות לנסח לעצמם איזה עקרון על שכזה. מצד אחד, זה אמור להיות מובן מאליו, כמו לנשום. זה לא פרויקט חיצוני (למשל: ‘מטרת העבודה שלי היא פרנסה’), הצאצא הוא חלק מהחיים שלנו. ובכל זאת, מכיוון שמדובר במשהו חדש בחיים שלנו, משהו שאפשר להגדיר ולהבדיל אותו כמו היה פרויקט חיצוני, ומורכב מהחלטות רבות שעלינו לקבל, אפשר וצריך לנסות להגדיר את מטרתו. אולי צריך לעשות זאת כי ברקע מרחפות להן כל מיני מטרות מוטעות, לדעתי, כמו שמטרת ההורות היא להפוך את הילד למאושר ככל היותר.

4. אני הייתי מציע את המטרה הבאה: מטרת ההורות היא לאיין את עצמה. המטרה הסופית של ההורה היא להפוך את עצמו למיותר. רוצה לומר: מטרת ההורות היא לייצר אדם עצמאי, בפעולתו ובמחשבתו. אם תחשבו על כך, העצמאות היא מושג כולל יותר, ואפשר לגזור ממנו גם את הבריאות, שכן אדם חולה יהיה עצמאי פחות, בסופו של דבר (הוא יהיה תלוי בתרופות ובאנשים אחרים). יש שיגידו שזו מטרת החינוך, ולא ההורות בכללותה, אך אני גורס כי גם החינוך אינה אלא אוסף של פעולות והחלטות שנמצא תחת המצב הקיומי של הורות, יחד עם הפרנסה והטיפול, וכולם אינם אלא מסע אחד שיעדו הוא האדם וחירותו.

5. מכאן שבלב ההורות טמון פרדוקס, שהוא זה שגורם לכל כך הרבה תסכול אצל הורים צעירים. כי בדרך למטרה הנכספת אנחנו צריכים לעשות כל כך הרבה פניות לאחור, כבמבוך. כדי לייצר בסופו של דבר את האדם החופשי אנחנו זקוקים לכל כך הרבה הגבלות לאורך הדרך, אם זה על ידי איסורים וחוקים, ועד ללחץ פיזי ממש, כשאתה מנסה לשכנע פעוט סרבן לבלוע תרופה חיונית. אך המטרה הסופית נשארת זהה, וממנה נגזר גם שאנחנו חייבים להתגבר על התשוקה להיות מוערכים, לקבל קצת בחזרה על כל ההקרבה, הגופנית והנפשית, שעשינו. נכון, אנחנו יכולים לשמוח כשהוא מחייך אלינו או מביע אלינו אהבה בחיבוק או בציור, אך אלה יהיו רגעים קטנים שיחלפו. מעבר לכך אנחנו צריכים לשאוב סיפוק כשיתחיל ללכת בעצמו, לפעול פעולות ולהחליט החלטות, גם אם הם לא ייראו לנו. לעניות דעתי, הויתור הענק, הבלתי אפשרי, שכל הורה צריך לעשות, הוא לראות את בובת העץ החמודה שלו הופכת לילד אמיתי ולהניח לו. לכן גם הגדרתי את הפרויקט הפרדוכסלי של ההורות כמו שהגדרתי, כמשהו שצריך בסופו של דבר לפרק את עצמו. מתי קורה הרגע הזה, בו אתה יכול לשחרר, בו אתה יכול להניח לכבלים שהנחת על הילד להפוך לכנפיים? זוהי כמובן שאלת השאלות, והנחמה היחידה היא שהשאלה העצומה הזו מפורקת לאלף החלטות קטנות לאורך הדרך, כל פעם אפשר ליטול מעט סיכון ולהתקדם באופן מבוקר.

6. בדרך אל העצמאות אורבות שתי מכשלות נפוצות. אחת היא הורים שמתמכרים לתפקידם כמגניו של הילד, ומתוך פחד אדיר לשלומו או מתוך רצון לשמור אותו קרוב, מגדלים אותו קרוב קרוב תחת כנפיהם, מונעים ממנו חיי עצמאות עד כמה שהם מסוגלים. התוצאה היא מרד קוצף ושבר, או גדילה לחיים של תלות ופאסיביות. המכשלה השנייה היא הרצון של ההורים לייצר העתקים של עצמם, במנהג ובמחשבה. אנחנו רגילים לשמוע איומים בדמות “מה אם הבן שלך יאמר שהוא חוזר בשאלה/בתשובה, שהוא הומו או ימני/שמאלני?” בעיניי, היום שאשמע את בני מביע דעה המנוגדת לשלי, אם זו תהיה עצמאית ומנומקת, יהיה היום שאדע שהצלחתי כהורה. מישהו אמר שזה הולך להיות קל?

7. בינתיים אנחנו מנסים להתרגל למעמדנו החדש כהורים. החיים הישנים נותרו הרחק מאחור, וצריך המון כוח רצון לקבל את המצב החדש בהבנה, ולא לנסות להילחם בו ולחיות בהתמרמרות על הקרבת החופש שלנו, התמרמרות שבקלות יכולה לעבור לילד. כמובן שאין זה אומר שצריך להיות צבועים: גידול ילד זה קשה ומתסכל. לא צריך לפתח רגשות אשם אם גם אנחנו רוצים חיים משלנו: צריך רק להשכיל לבנות אותם בהתאם למצב החדש.

8. המסקנה העיקרית שלי מהפוסט הקודם נותרה בעינה ואף התחזקה: ילדים מגדלים עם הראש. צריך לשמור על ריחוק רגשי מסוים ולפתח נהלים מחייבים ועקביים, תוך תיאום בין שני ההורים. נשמע טכני? המלאכה מורכבת ומתסכלת מדי כדי להותיר אותה לנהמות הלב. (נראה אתכם חוזרים לילד מתוך אהבה בלתי אמצעית בסופו של יום קשה, אחרי הפעם השלישית שהוא מתעורר וזורק את המוצץ על הרצפה). וזה רק הולך ומסתבך, במיוחד כשהילדים מתרבים. הרשו לעצמכם היסחפויות רגשיות פה ושם, אבל אל תגזימו עם זה.

9. ולמרות הכול, אל תטעו: ילד הוא ההשקעה הטובה בתבל. ברוב המכריע של המקרים, להביא אותו היא ההחלטה הנכונה ביותר שתעשו אי פעם (ודאי מנקודת מבטו, שתהפוך חשובה יותר ויותר עם הזמן). הוא יגדיר מחדש את הקיום שלכם. הוא יכיר לכם רגשות שלא הכרתם ויעניק משמעות לחייכם. הקושי אינו העניין פה. גם לטפס על הרים זה קשה. ובכן, זו הפסגה שממתינה לכם. בלילות חסרי השינה, בחולי ובבכי המתסכל, המסרב להתנחם, דעו: זהו מסע נעלה. המשיכו להעפיל.

10. לגדל את הדור הבא זו משימה נעלה. לכשנתבגר, הם אלה שישאו בעול הפרנסה והשמירה על גבולותינו. פעם חשבתי שזכותו של כל אדם להחליט אם הוא רוצה להביא צאצאים. היום, אני רואה זאת כחובה אזרחית. מי שמסוגל להביא ילדים ואינו עושה זאת, הוא טפיל ממש כמו זה שמביא יותר מדי ודן אותם לחיים של עוני ותלות בחברה. זוכרים את מטרת ההורות שהגדרנו למעלה?

11. תכניות טלוויזיה מסתיימות פעמים רבות במתח, וסרטים מסתיימים פעמים רבות במוות או בבריחה דרמטית. יש משהו מנחם בכך שרוב התכניות לפעוטות מסתיימות בכך שכולם הולכים לישון.

שאון דפיקות עזות ופרכוסים בישרו את מותה הקרב של מכונת הכביסה שלנו. ושוב ההתלבטות הישנה: לתקן או להתחדש. אביה של אשתי, טכנאי מכונות כביסה שבע קרבות בעברו הרחוק, הזדעזע: היא רק בת ארבע שנים, ממש חדשה. מכונה צריכה לחיות עשרים שנה! וזה עוד “בוש”!
כבר לא מייצרים אותם כמו פעם” - אם היה לי יורו בכל פעם ששמעתי את המשפט הזה, הייתי יכול לרכוש היום מכונת כביסה של “מילה”. וכנראה שזה נכון, כמעט בכל המוצרים שמרכיבים את עולמנו, תנורים, מכוניות, טלוויזיות. פעם הם פשוט החזיקו מעמד יותר זמן. אך כפי הנראה אין מדובר בקונספירציה עולמית, בקרטל-על של תאגידים שסיכם בחשאי לקצר את חיי המוצרים. השוק פשוט השתנה, וחשוב מכך קצב התפתחות הטכנולוגיה. מי לא שמע את האגדה על כך שאפשר לייצר היום מכונית שתחזיק מעמד עשר שנים בלי קלקול אחד, אבל יצרני הרכב מונעים את ייצורה. אפילו בתחום החלל, שם אין שיקולי שוק שכאלה, ומיליונים נשפכים על פיתוח וייצור כל רכיב כדי שבאמת יוכל לתפקד ללא רבב בסביבה נטולת טכנאים וחלפים, עדיין מתרחשות תקלות. אך אם נחזור להשוואה המציאותית יותר לאורך החיים של רכיבים ביחס לימים עברו, צריך לקחת בחשבון את המחיר הריאלי של המוצרים הללו בעבר. התשובה טמונה בהעדפה הרווחת לקנות בזול ולהחליף, מאשר לקנות יקר ולתחזק. התאגידים פשוט נענים לרוח הזמן ודרישותינו אנו.
אז אם כבר להחליף -לפחות שיהיה במשהו איכותי. אמנם, לא כמו פעם, אבל מבית טוב - אתם יודעים. כאן מגיע תורם של המותגים. כלום יכול אדם, משכיל ומוכשר ככל שיהיה, לפתוח כל מכונת כביסה, למשל, ולבחון את המנגנון שלה? כלום יכול הוא לערוך סקרים רחבי היקף, חוצי יבשות וזמן, כדי להחליט מהי העסקה המשתלמת ביותר? כמובן שלא. הוא חייב להתבסס על ניסיון העבר, הניסיון של ההמונים, וניסיון זה מתמצה בשם של חברת ייצור, שתבטיח לך כמה שיותר שנים של שקט. “טוב שם משמן טוב” ניבא כבר החכם מכל אדם את עלייתם של המותגים, אך האם הוא ידע שמאחורי כל אותם שמות: בוש, באוקנכט, אה.אה.גה., קונסטרוקטה וסימנס, יעמוד מותג על אחד, מותג עליון, מותג המותגים: “גרמניה”.
הלוא כולם כבר יודעים שכל שאר המותגים, נמכרו למרבה במחיר. בתקופה שחמי עמל על תיקון מכונות כביסה, השמות האלו אמרו משהו. השמות בוש באוקנכט אה. אה. גה. וחבריהם היו חרוטים בברזל, ואמרו דבר אחד: גרמניה. אך כיום, אם מגרדים את המדבקה, תמיד יצוצו מתחת הסתייגויות, והשקר יעלה. לא גרמניה כי אם איטליה או ספרד, ואפילו טורקיה, ואולי רחמנא ליצלן - סין. כמובן שלאף אחד מהשמות האלו אין משמעות. מה שמפחיד את כולם היום הוא ההכרה שאין שום מפעל שקוראים לו “בוש” שיושב במקום מוגדר, עם כתובת ואחריות, אלא תאגיד רב סניפים וזרועות, רשת לא מוגדרת של זכויות שנרכשו במחשכים, קורי עכביש של ייצור מבוזר ושיווק וירטואלי, בלי אבא, בלי אמא, ששדד, או אולי, השיג ברמייה את השמות היקרים שהיו שייכים למולדת, השמות שאמרו פעם משהו: כבוד, טוהר, אחריות מלאה.
איבוד התמימות המותגי הזה גורם לכולם לחפש היום בפה מלא אחר מה שהיה פעם טאבו בארצנו: גרמניה. כל מוכר בחנות חשמל יאמר היום בקול רם את מה שפעם לחש: “זה גרמני אבל מיוצר בטורקיה - אם אתם רוצים יש כאן משהו יותר יקר אבל מיוצר באמת בגרמניה”. כן, כמעט ואפשר להמשיך את קו המחשבה הזה: “…מיוצר בגרמניה על ידי כלים שיוצרו רק בגרמניה, ועל ידי גרמנים ארים טהורים שבע דורות אחורה, באחריות…”
מה יש בה, בגרמניה, שהפך אותה לגן העדן של היצור המכאני, להבטחה שמקוימת תמיד, למותג האולטימטיבי? אם היה מדובר רק בדיוק הגרמני, במסורת שיכולה להיות מועברת, אז היינו מסתפקים במפעלים בהשגחה גרמנית, בפטנטים גרמניים או בידע, אך אנו מתעקשים על ייצור בגבולות אדמת הרייך עצמו, בעיני רוחנו אנחנו רואים בית מלאכה קטן באחו הירוק של בווריה, עם ארובה קטנה ובפנים איש עמל חמור סבר וסמוק לחיים, שמייצר כל רכיב במכונת הכביסה שלנו בתשומת לב בלתי מופרעת, כמו היה מייצר את טבעת הניבלונגים בכבודה ובעצמה. כמובן שכל אותן אומות סוג ב’ שם מיוצרים היום המותגים הגרמניים תחת השגחה היו רוצות לזכות בהכרה המותגית האולטימטיבית ולהיות חלק משטחה ארץ האם, כדי שגם הם יוכלו למכור מכונות כביסה תחת ההבטחה “מיוצר בגרמניה”. כזכור: הייתה להן הזדמנות להיכלל בשטחה - הן ויתרו על התענוג.
אז מה יש בה בגרמניה, איזו נהרה מכאנית שוררת שם באוויר ובדם האנשים? איזה רז צופנות הידיים הגרמניות?
פעם זכיתי בביקורת איכות במעבדתי, ובין השאר העירו לי על תיעוד כיול המכשירים. הבוחן רצה ללמדני שיעור בעבודת מעבדה נכונה, וזימן אותי למעבדתו, הלוא היא מעבדת כיול בעצמה, ושאלתיו: אם הינך מכייל מכשירים, מי מכייל את מכשיריך שלך? חיוך דק עלה מתחת לשפמו, והוא שלף אוגדן חשוב למראה, ומתוכו הוציא בזהירות תעודה מנוילנת ושמורה כמצה, ובראשה חותמת עגולה, ועליה נשר אימתני וכיתוב: :דויצ’ה אינסטיטוט פור נורמונג” - מכון התקנים הגרמני. מכון התקנים הגרמני! המקום שם נגמרות כל השאלות, מכייל כל הכיולים. המקום שערך את בקרת האיכות לבריאה עצמה; שקבע את מאסת ומטען האלקטרון.
טביעות הרגל הגרמניות נמצאות בכל מקום שקשור לדיוק טכני, אם נרצה או לא, בשמות שגורים הלקוחים מהשפה המקצועית: שטקר ושאלטר, אייגן וקטור (וקטור עצמי) בפיזיקה, ועוד ועוד (ותודה לטל על התיקון). לא יהיה זה מוגזם לומר שהפיזיקה המודרנית של המאה העשרים, מכאניקת הקוונטים ותורת היחסות, הן יצירות גרמניות, תוצר מובהק של התרבות הגרמנית. ב”נפלאות התבונה”, הביוגרפיה של המתמטיקאי ג’ון נאש (הספר ולא הסרט), מתואר הפער העצום שהיה בין האקדמיה בארה”ב לזו שבאירופה, ובמיוחד בגרמניה, בראשית המאה. האמריקאים, למרות המשאבים האדירים שלהם, לא התעניינו כלל במדע, אלא רק ב”הנדסה”. המדע התיאורטי שפרח ביבשת האם באותו זמן, נראה להם כמו בלבול מוח פילוסופי. רק מאוחר יותר, כשהמדע החדש החל לתת פירות, ומדענים רבים נמלטו לעולם החדש, התעשתה האקדמיה האמריקנית ונתנה את המקום למדע “הגרמני” להוביל את הקדמה. מה שלא עשתה הרוח עשה הכסף.
השילוב הזה, בין רוחניות אידיאליסטית לבין מעשיות רבת כישרון, הוא שמהלך עלינו כשפים ברוח הגרמנית, אך גם מטיל עלינו אימה. יתכן שהשילוב אפשרי על ידי יכולת האידיאליזציה הגרמנית, כלומר היכולת להפריד אלמנט אחד מהמציאות ולבחון אותו ללא קשר לאחרים, עד כדי תוצאות מפלצתיות ממש. זה מה שיכול לאפשר זינוק לחשיבה מופשטת עד אין חקר, כמו במכניקת הקוונטים, וחזרה לקרקע המציאות, כדי לאשש את הרעיונות בניסוי ולבסוף ליישם אותם במכשירים. איינשטיין קרא לזה גדנקן אקספרימנט - ניסוי מחשבתי.

את הפן המפלצתי של יכולת ההפרדה הזו אני אוהב תמיד להדגים במובאה מאחד הספרים הטובים שקראתי, “טקטיקות השריון הגרמני במלחמת העולם השנייה”, מאת רודולף שטייגר. למרות שהוא נראה במבט חטוף כמחקר מעייף שיעניין רק קצינים והיסטוריונים צבאיים, עולה מתוך פסקאותיו הלאקוניות, המשובצות במבואות רבות, תמונה חדה להבהיל של רוח הזמן באותה מלחמה עצומה. עד מהרה אתה מוצא עצמך עמוק בחזית הרוסית, נלחם בשלג בבוץ ובייאוש, סביבך ננבחות פקודות בגרמנית, ריח שמן מכונות ואבק שרפה באפך. מעבר לכל אלה, באמצעות דרך פעולת הצבא הגרמני והצלחתו הפנומנאלית מלמד הספר שיעור חשוב על פעולת התרבות בכלל, ובפרט על ניהולן של מערכות גדולות, גם מנקודת מבט אבולוציונית.
והנה, בין עשרות דיווחים, פקודות ותחקירים, בעמוד 125, בפרק “דיוויזיות משוריינות ללא אספקה”, מצטט שטייגר מדוח תחזוקה מס’ 490 של אגד משוריין גודריאן, מ-2.7.40:
“מ-10 במאי עד 30 ביוני 1940 נסעו שדרות ההספקה של קורפוס משוריין 19, בפיקודו של גודריאן, 6350 קילומטרים בממוצע, שפירושם 160 קילומטרים ביום בממוצע, הכמויות ששונעו היו כדלקמן:
262 טון תחמושת;
1600 טון דלק;
160 טון מזון;
140 טון שלל;
60 טון שבויים;
ובסך הכל - 2222 טון.”
סוף ציטוט. הבחנתם בזה? הלוז של הגרמניות, הסוד הגדול שעונה על השאלות ששאלנו מסתתר במובאה מדוח לאקוני זה. החמצתם? קראו שנית.
שישים טון שבויים!
איזה עולם ומלואו מסתתר מאחורי “שישים טון שבויים”! איזו תמציתיות פואטית!
ככה כובשים את אירופה! מתעלמים מהזעקות ומהדם, מהתחינות ומהסבל, וכותבים דוחות מתומצתים וענייניים, ומגלגלים את שרשראות הזחלים הלאה והלאה, בלי בג”ץ ובלי ‘בצלם’.
והמדהים בכל הנקודה הזו, מה שהופך את העניין להדגמה המושלמת של הגרמניות הוא העובדה שהמחבר עצמו, גרמני שוויצרי, לא מתייחס לנתון הזה ולצורת כתיבתו הלאקונית, כאילו היו השבויים רק חפץ שיש לטלטלו. הוא ממשיך הלאה בטיעוניו המלומדים, שאין להם כל נגיעה לשום ממד אנושי. וכך מתנהל הספר כולו: ללא שום התייחסות או התנצלות לגבי המטרה שלשמה שונעו כל אותם משוריינים וטנקים, בלי התייחסות למשטר שעומד מאחורי החיצים שנמתחים על המפה. הספר מדבר רק על ניהול המלחמה כשלעצמה, כאילו הייתה מנותקת מכל עניין אחר, כאילו הייתה “ניסוי מחשבתי”.
ובגלל זה הוא ספר כל כך טוב, לעזאזל. וכאן נח הפרדוכס ביחס שלנו לגרמניות.
ולכן זה לא משנה לגרמנים. אם לא צלח בידם לכבוש את אירופה והעולם בשריון ותותחים, יעשו זאת במכונות כביסה ומייבשים. ואולי הפיהרר בכל זאת טעה במשהו. הוא הבטיח רייך שיעמוד לאלף שנים, ויתכן והייתה זו הבטחה גורפת מדי. אולי היה צריך להבטיח רייך עם אחריות לאלף שנים (מלאה לשנה הראשונה ועוד 999 שנה על החלקים).

אי הבנה גדולה שוררת סביב פעולת הקידה, המקובלת בקרב המתאמנים באומנויות הלחימה היפניות, והיא למעשה חלק מהתרבות היפנית הכללית (ראו רשימתי על יפן). יש ושמעתי אנשים שנרתעים ממסגרת האימונים, רק בשל אותו טכס (הנראה בעיניהם כפולחן), של קידה משותפת בתחילת האימון לא רק זה לזה, אלא גם ל”מקום” או במקרה של איקידו, לתמונתו של מייסד השיטה, או-סנסאיי. כנראה שבמקרה הזה מתעוררים מרבצם גם חוש החירות המודרני, שנרתע ממה שנראה כהוויה של כת או פולחן קבוצתי, וגם האיסור היהודי הקדמון על “פסל ותמונה”, גם אם במקרה הזה עגל הזהב לכאורה הוא תמונה דהויה של ישיש יפני חביב למראה. (more…)

לפני כשנה, כשגונבה השמועה לאוזניי שאסף ענברי, המסאי והאינטלקטואל המרתק והמעניין בעיניי שפועל כיום במקומותינו, הולך להוציא רומן, התחלתי לפתח ציפיות. למען האמת, הנושא, סיפורו של קיבוץ אפיקים, מכורתו של ענברי, נשמע לי קצת חבוט וצמחוני, אבל שמתי את מבטחי בענברי, שלא אכזב עד היום באף אחת מהרשימות או המסות שלו, שאסופות באתרו הרזה והצנוע. אני זוכר את הפעם הראשונה שנקלעתי לאתרו, וקראתי את “סוף עונת החילוניים” מתחילתו ועד סופו. במוחי חלף משפטו של איניגו מונטויה בסרט “הנסיכה הקסומה”, (more…)

מנחם בן הפך לאחרונה לידוען בקרב כלל הציבור ולא רק בקרב יודעי ח”ן. זו הזדמנות מצויינת לפרסם מכתב שניסיתי לשלוח לו, ללא הצלחה, בתגובה לטוריו בעיתון “תל אביב”, לפני מספר שנים:

מר בן היקר,
אני קורא את רשימותיך בעיתון תל אביב בעיון רב, ומסכים עם חלק מהטרוניה שאתה רוחש לתופעות שמדרדרות את התרבות, תורמות לחינוך קלוקל והשכחת והמאסת יצירות מופת בספרות ובתחומים אחרים. לא אפתח כאן לדיון נושאים רבים בהם אני חולק עלייך, (more…)

1. הסכסוך והמחלוקת

המאורעות האחרונים במדינתנו אינם מנותקים זה מזה, ומצטרפים למאורעות שטלטלו אותה מראשית הקמתה, ואלה, אם נרחיב ונרחיק ראות, למאורעות שליוו את העולם כולו משחר הימים. שום דבר אינו חדש מלבד התנומה הכללית ששורה על הציבור ברמת חיים גבוהה, הרחק מהפיצוצים וחוסר הודאות. אותה שלווה יחסית, במקום שתיצור ריחוק שיאפשר בניית תפיסת עולם אובייקטיבית, גורמת רק לאדישות שמגיבה בזינוק אוטומטי לדעות שטחיות וחלולות כאשר היא מופרעת ע”י מאורעות אלימים. (more…)

הנה כי כן, נולד לי בן והפכתי להורה, אב בין האבות.

תודה למברכים, ואשקיט את החוששים שיומן רשת זה יהפוך למעין יומן-הורות רווי עצות ותיעוד פוטוגרפי של הפלא שנראה בעיני הוריו ובמיוחד הורי-הוריו כיחיד בדורו. כהרגלי אכתוב רק את מה שנראה כמעניין מנקודת המבט של הנצח היחסי, אעלה את הפרטי רק כשאחשוב שהוא מורה משהו על הכללי. (more…)

(רשומה זו נכתבה בשלהי מלחמת לבנון השנייה, והיא מובאת לפרסום באיחור. כמובן, שהניתוח העקרוני, ולמצער, גם המציאות המדינית-בטחונית באזורנו לא השתנתה הרבה מאז, ולכן הדברים ודאי עדיין רלוונטיים).

בעוד התותחים עדיין רועמים, ופרטי ההסכמים שייחתמו ומניין ההרוגים עדיין לוטים בערפל, אנסה במאמר זה לעשות משהו לא מקובל, ולהסתכל על מאורעות הימים הסוערים הללו בפרספקטיבה רחבה יותר ולנסות, אם אוכל, אפילו ללמוד משהו. (more…)

האולימפיאדה היא אירוע שמושך תשומת לב כה רבה, עד שהיא מאפילה אפילו על מלחמה אמיתית שמאיימת להתדרדר לעימות גלובלי ד”ר סטריינג’לבי אמיתי. נראה שהאימפריה הצהובה עמדה בציפיות העצומות שתלו בה תאגידי הפרסום וחובבי הספורט, ונראה אף שטקס הפתיחה המרהיב כמעט כיפר על עליית מחירי הברזל בשנים האחרונות, שתורצה תמיד בהכנות הסיניות לאירוע הענק. אגב, אכן תהיתי להיכן הולך כל אותו ברזל שצרכו הסינים בשקיקה, (more…)

שוב חזרנו לפינת המלצות הוידאו שמוכיחה שהרשת היא לא רק קליפים חובבניים ופורנו. גם הפעם רוב ההמלצות מהאתר המעולה של TED. (more…)

שואות אינן קורות. הן נגרמות.

כל דור רואה את הדור הבא אחריו כנחות. למרות ההתפתחות העצומה בתרבות האנושית באלפי השנים האחרונות, מאז ומתמיד חשב כל דור שהעניינים רק הולכים מדחי אל דחי. כמובן, גם כיום אפשר לשמוע את מקהלת המודאגים שמבכים את רדידותו של הדור הצעיר, שראשו עסוק רק בריק סלולרי, הבלים טלוויזיוניים וזימה אינטרנטית. ניתן היה לחשוב שדור הורינו וסבותינו, כולם עד האחרון שבהם, הסתובבו טרודים בצעירותם מבוקר עד ערב בסוגיות תיאולוגיות ומדעיות, והתנזרו כדבעי מהבלי העולם הזה. (more…)

לא צריך להציג את וויקיפדיה, האנציקלופדיה הצומחת, החיה והנושמת, שהפכה להיות אחד מצמתי המפגש החשובים והמפותחים ברשת. יש שאומרים שכל מפעל האינטרנט כולו היה שווה ולו בעבור היותו הקרקע הבוטחת עליה יכול להתקומם מגדל בבל כלל אנושי זה. וויקיפדיה צומחת לה בשלל לשונות, כלשונות התורמים לה ברחבי העולם. מן המפורסמות הוא שגודלה של וויקיפדיה בשפה מסוימת מהווה עדות כלשהי לשיעור הפעילות התרבותית בשפה זו. (more…)

זיכרון ישן מחנוכה:
כיתה ה’ בבית ספר יסודי בחולון. לכבוד החנוכה מחליטה המחנכת להעביר לכיתה את תכני החג דרך שיעור פעיל במעורבות חברתית וזהות יהודית. היא מספרת לילדים על האווירה אצל היהודים הנתונים תחת הכיבוש ההלניסטי, ומציירת ארבע עמודות על הלוח, על כל אחת מהן היא רושמת בגיר דרך פעולה אפשרית שיהודי היה יכול לנקוט בה באותם הימים: (more…)