הערות שוליים לאפלטון

הנה כי כן, נולד לי בן והפכתי להורה, אב בין האבות.

תודה למברכים, ואשקיט את החוששים שיומן רשת זה יהפוך למעין יומן-הורות רווי עצות ותיעוד פוטוגרפי של הפלא שנראה בעיני הוריו ובמיוחד הורי-הוריו כיחיד בדורו. כהרגלי אכתוב רק את מה שנראה כמעניין מנקודת המבט של הנצח היחסי, אעלה את הפרטי רק כשאחשוב שהוא מורה משהו על הכללי.

1. לידה היא אירוע אלים. תינוקנו שלנו נשלף בידיה של רופאה מיומנת בעזרת מכשיר ואקום באירוע שנראה יותר כמו תחרות משיכת חבל ברברית, גברית, מאשר אירוע שאמור להיות מכונן בהוויה הנשית.
2. לרופאים ולסגל במחלקת היולדות יש יותר ניסיון, ידע ומיומנות מכל דולה/אחות מכינה ללידה/יולדת לשעבר/סבתא שתדברו איתם. כמובן שהדבר לא אומר שלא צריך לפקוח את העיניים בחדר היולדות,להעיר, לשאול, ללמוד, ולהגיע כמה שיותר מוכנים, בעיקר תוך היכרות עם הטרמינולוגיה המיילדותית. קור הרוח של הרופאים נראה לחלק מהאנשים כמו אדישות של פס-יצור, אך אותי הוא הרגיע. כמובן שלא צריך לשכוח שקור הרוח הזה נשמר גם ברגעי משבר, ולכן אינו מעיד בהכרח על כך שהכל בסדר. אדרבא, זה תפקידם של הרופאים להיות קרי רוח דווקא ברגעי חירום אלה.
3. במסגרת שלל העצות שנחשפנו אליהם לקראת הלידה הייתה הדעה שעל היולדת ללדת בישיבה, שכן המשקל שמפעיל היילוד כלפי מטה עוזר לו לצאת. הלידה בשכיבה, כך נאמר, היא חלק מקונספירציה של הרפואה הגברית, שרוצה גישה נוחה למתרחש. כמובן, אחרי שחזיתי בעניין מקרוב, הבנתי שהכוחות האדירים הפועלים עליו בהשתחלות החוצה, לבטח מעל מאה קילוגרם הופכים את שלושת הקילוגרמים המצחיקים שלו לזניחים בתהליך. עוד דוגמא למערכת העצות והשמועות שחוגגת את חוסר האמון במערכת הרפואית, במקום לתת לה את הכבוד שמגיע לה כל כך.
4. “לידה טבעית זה הכי טוב”, “הגוף יודע מה טוב בשבילו”, “הטבע חכם יותר מכל תרופה” - מי שאומר את זה שוכח את אכזריותו של הטבע, הוא שוכח שהטבע חושב במספרים גדולים, שהטבע לא חושב על התינוק שלך, והוא יכול גם להרוויח מתינוק מת - עוד צעד להשבחת הגזע. בכלל, הטבע נראה כמו סוג של נאצי עם יחסי ציבור ממש טובים. אם אתם בכל זאת רוצים להיצמד למותג המוצלח של “טבע”, חישבו על זה: האפידורל הומצא על ידי המוח האנושי, והמוח האנושי הוא איבר טבעי, ומכאן שהאפידורל טבעי.
5. ממש בתחילת דרכו נראה התינוק כברייה מכאנית משהו, ומעורר ברגע הראשון פחות אמפתיה מגור חתולים, למשל. חלק מההפתעה הכרוכה במפגש עם היצור המוזר נובעת מכך שרובנו לא נחשפנו לתינוקות בני יומם - בקולנוע תמיד מוצגים תינוקות גדולים יותר, שמנמנים וחייכנים (בעריכה הכניסו את החיוך החד-יומי האקראי שלהם כאילו היה המצב הרגיל). פער זה יכול להביא לתחושה של זרות ותסכול. אלמלא המערכת הרפואית והמשפחתית החובקת, מי יודע כמה תינוקות היו מושלכים בייאוש רווי רגשות אשם לבור עמוק. התסכול הרב ביותר נגרם כמובן על ידי הבכי בלתי פוסק המכונה “גזים” או “קוליק” בלע”ז. הגרשיים הונחו שם מכיוון שמי שיתעמק ויקרא על התופעה יבין שלמרות מראית העין שמדובר פשוט בתוצאה של הצטברות גזים במערכת העיכול, שמשתחררים מעת לעת בקול תרועה, שייכת התופעה לאוסף הדברים היומיומיים לכאורה (יחד עם הפיהוק והגיהוק), שהמדע לא יודע להסביר עד תומם. שמעתם נכון: החבר’ה מהמדע חושבים שהם יכולים להגיד לנו מתי נברא העולם, ומה יש בקצה היקום, אבל הם לא יכולים להגיד לי בבירור למה התינוק שלי בוכה, או למה אני מפהק. קוליק וקוואזרים, זה מה שנשאר מהמסתורין של העולם.
6. הבכי הבלתי נשלט ועוויתות הכאב לא מעוררים רגשות בריאים במיוחד אצל ההורה הטרי. תחושתי היא שאם הייתי מקשיב רק לדחפים הטבעיים, היו רגעים קשים בלילות שהייתי משליך אותו מהחלון. זה מוביל אותנו לתפקיד מעניין שיכול להיות לאותה תקופת בכי, תפקיד שיש לו הגיון אבולוציוני בפרספקטיבה של מיליוני שנים: אולי ה”קוליק” אינו אלא מבחן, מבחן שיכולים לעבור רק הורים בעלי מחשבה ואחריות חברתית, ולא רק דחפים טבעיים? ואולי ההסבר הפוך, והבכי הוא סרח עודף של התפתחות לקויה, שבאופן פרדוקסאלי דחף אותנו לפתח שכל וחברה? כל התובנות הללו לא עוזרות לכל אותם אומללים שעדיין נשברים פוגעים בתינוקם ומואשמים בהתעללות, או לאלו ששוקעים בדיכאון עמוק. אל תמהרו לדון אותם ברותחין: לא כולם סדיסטיים או חסרי רגישות, יכול להיות שהם פשוט מצאו עצמם לבד במערכה, והכישלון הוא של כולנו. זכרו את הפתגם האפריקאי, שהיה גם כותרת ספרה של הילרי קלינטון: “דרוש כפר שלם על מנת לגדל ילד” (”It takes a village to raise a child”).
7. נסיוני אינו רב אבל הוא טרי ולא מעוות על ידי פרספקטיבות של זמן. קבלו את עצותיי כדיווח מאזור הקרבות. בכל הקשור לאותו בכי בלתי נשלט, מצאתי שדרוש ניתוק רגשי מסוים. בכלל, אני חושב שככל שניתן צריך לגדל תינוק דרך השכל, דרך טכניקות ולימוד, כן ייטב. התקשרות רגשית גדולה מדי עם היילוד מובילה מהר מאוד, לרחמים, זעם, רחמים עצמיים, ומשם הדרך קצרה לתסכול ייאוש ודיכאון. ההנאה מרגעי האושר יכולה לבוא רק לאחר פיתוח המיומנויות הדרושות, כמו שההנאה מנופי הדרך יכולה לבוא רק לאחר שפעולות הנהיגה הבסיסיות הופכות שקופות. הקריאה אודות ה”קוליק” גרמה לי להבין שהאשליה שבאפשרותך לעזור לכאבי העולל יכולה להוביל בעיקר לרגשות אשם. אפשר לנחם אותו, או להקל עליו מעט על ידי נשיאה וערסול, אך בסופו של דבר ה”קוליק” הוא, לתינוק כמו גם להורה, כהרעשה ארטילרית שאין מה לעשות נגדה מלבד להתחפר ולהמתין. מי שקובע הוא לא התינוק ולא אתם, אלא מערכת העיכול שלו. אני מצאתי הרבה יותר נחמה בגרף המצורף, שמסביר גם מדוע נראה שתרופות הסבתא ההומואפתיות עובדות (הן פשוט נלקחות באזור השיא של הבכי). ומדוע אנשים מתפתים להאמין בהם? שמעו תיאור שנכתב לפני 350 שנה, על ידי אדם שחכמתו חוצה דורות:
8. “אילו בני אדם עשויים היו לכוון את כל ענייניהם בעצה בטוחה, או אילו שיחק להם מזלם תמיד, לא היו נתפסים לכל אמונת שווא. אולם בני אדם באים, לעיתים קרובות, לכלל מצוקה גדולה כל כך, עד שכל עצתם מתבלעת, ומחמת רדיפתם המופרזת אחר טובות המזל שאין בהן ודאות הם נקלעים מרה בין תקווה ופחד. לכן רוחם על הרוב נוטה עד מאוד להאמין לכל דבר. וכל זמן שהרוח שרויה בספק, ניתן על נקלה לטלטלה אילך ואילך; על אחת כמה וכמה - בשעת מבוכתה, כשמתרגשים עליה תקווה ופחד, אף שבהזדמנויות אחרות היא מתגאה ומתרברבת.” [ברוך שפינוזה, “מאמר תאולוגי-מדיני”, מלטינית: ח. וירשובסקי]
9. מצב הנפש שאני שואף אליו הוא של ניסיון תמידי לטפח ולהתמיד בטכניקה שהרגש העיקרי שבה הוא “דאגה”. “דאגה” כמו ב - “”care ולא כמו ב”worry” . הדגש הוא על פיתוח עצמי של הפרקטיקה העיקרית של הטיפול (הרמה, אחיזה נכונה, הנקה, האכלה, נחמה וכן הלאה), תוך סינון זהיר של אוסף העצות, ההוראות, ההערות והשמועות הסותרות שמציפים אותך מכל עבר, ופיתוח הביטחון העצמי תוך לימוד, בעיקר בהסתמך על עובדות ולא סיפורים (הגרף המצורף וסיפור ה”קוליק” הם דוגמאות מצוינות). אל תטעו במשמעות השגויה שדבקה במילה “טכניקה”, כאילו מדובר בדבר מה קר, מנותק, רובוטי. “טכניקה” היא אומנות הביצוע של מה שאינו מובן מאליו, והתינוק, רווחתו ואושרו, אינו אלא מטלה, משימה שעלינו לבצע, שליחות.
10. לטכניקה הזו הייתי קורה “תינוקאות”, ולמבצע אותה “תינוקאי”. הלימוד והאימון בה אינו אוסף של כללים קפואים, אלא דבר מה אורגאני, מתפתח, ומשתנה מתינוק לתינוק ומהורה להורה. הפרקטיקה של התינוקאות היא דו כיוונית, שכן גם התינוק לומד ומתפתח, יחד איתכם, כל העת, ומה שהיה נכון אתמול, לא יהיה נכון מחר. אך למרות זאת יש לזכור: תינוקכם אולי מיוחד, אבל סביר להניח שברוב הדברים הוא דומה מאוד לעוד מיליוני תינוקות אחרים. השכילו ללמוד גם מניסיון העבר, ומצאו נחמה במי שכבר עבר כל זאת.
11. כאמור, מעבר לזמן השינה המבורך, החוויה העיקרית של התינוק היא כאב, לעיתים הוא נראה כאילו הוא נקרע לגזרים. מכאן, תמוהה ההתייחסות לתקופת הינקות כאיזה גן-עדן אבוד, תקופה של חוסר דאגה שיש להתגעגע אליה. אינני מקנא ולא לשנייה בעולל הקטן שנראה כמו קורבן של אינקוויזיצית-עיכול, יותר מאשר כל דבר אחר. מופלא הדימוי של התינוקות כיצורים ברים, שלמים, כאילו נולדו ודבר האל על פיהם, ועם הגדילה, מתרבים רק הפגמים והספק, החסכים שמטביעה בנו לכאורה הסביבה. למעשה, ההיפך הוא הדבר: התינוק הוא דוגמא מובהקת להיותו של האדם יצור הנתון בחוסר-מתמיד, הוא יצור בלתי שלם בעליל, תכופות נמצא במצב של רעב וחוסר שביעות רצון, הוא תלותי ואינו מספיק-לעצמו, כאיבר הנקרע מגוף האם, לא מוצא את מקומו גם ברכה שבסביבות, כמו הקינים המושקעים שנבנים עבורו. דמיינו שהייתם מוכנסים לסביבה שהורכבה במיוחד עבורכם על ידי יצורים שתבונתם ועוצמתם גדולה משלכם באותה מידה שכוחם של הורים גדול משל תינוקם, סביבה שכל כולה מיועדת רק להשביע כל רעב ורצון שלכם - ההייתם מתפתלים וזועקים כאותם עוללים בעריסותיהם היקרות, נאחזים בכל חיבוק, מתנשמים ומתנשפים, כאילו שלפו אותם מבור שבי בוויטנאם? התינוק הוא אינו יצור שלם אלא הבטחה, גרעין שמפעפע אל העולם כל העת, מקרין עצמו אל העתיד בזעקות. הוא מפרפר כצב שהושלך על גבו, נראה כאילו הוא חסר אונים, אך למעשה הוא רב עוצמה: יש לו משרתים נאמנים.
12. ואולי אפשר לנצל את סף הסבל הנמוך של התינוקות לטובה? דמיינו לכם שסדיסטים הניזונים מסבלו של האחר, יזכו לגמילה ממנהגיהם הנלוזים על ידי החלפת הסכין ומכשיר העינויים בחיתול ובמוצץ? כך ירוויחו כולם, ובא לציון גואל.

והנה גיליתי סוג חדש של שקט: השקט ששורר בבית ובו תינוק ישן הוא שקט אחר. לכאורה זהו שקט דומה לזה של בית ללא תינוק, אך נסוכה בו אווירה אחרת לחלוטין: לא שביתת צלילים גרידא, אלא קולה הדמום של השלווה העילאית, ויחד עימה, תחושה זהירה של ניצחון.

(רשומה זו נכתבה בשלהי מלחמת לבנון השנייה, והיא מובאת לפרסום באיחור. כמובן, שהניתוח העקרוני, ולמצער, גם המציאות המדינית-בטחונית באזורנו לא השתנתה הרבה מאז, ולכן הדברים ודאי עדיין רלוונטיים).

בעוד התותחים עדיין רועמים, ופרטי ההסכמים שייחתמו ומניין ההרוגים עדיין לוטים בערפל, אנסה במאמר זה לעשות משהו לא מקובל, ולהסתכל על מאורעות הימים הסוערים הללו בפרספקטיבה רחבה יותר ולנסות, אם אוכל, אפילו ללמוד משהו.
הלהג התקשורתי האינסופי סביב הלחימה בצפון צורם כמעט כמו תמונות ההרוגים וממראות ההרס בלבנון. החצייה של ישראל לאזור שנמצא תחת מלחמה ולאזור שנהנה משגרה כמעט רגילה, הביא חלק גדול מהעם (לא זה שממש עסוק כעת בלחימה או בעשייה אמיתית, ואין לו פנאי לשפוך את תלונותיו במגוון אמצעי התקשורת) לפתח מנטאליות של אוהדים ביציע: הם משיאים עצות למאמן, צורחים על השחקנים, מחווים דעה על משלח ידה של אימו של השופט, ומתמירים את תפיסת עולמם ומצב רוחם לפי כול שער או החמצה. המדהים מכול הוא הרגשת ההפתעה המלאה מכול מה שמתרחש. לאו דווקא מהמלחמה הזו ספציפית, אלא מכול הסיטואציה של מלחמה בכלל, כאילו אינם חיים במדינה שעברה כל כך הרבה מלחמות ושפך דם, וכאילו אין ההיסטוריה האנושית כולה (אם תרשו לי להפליג מעט בהקשר) אלא שרשרת של עימותים, משברים, טעויות וכאב. בועת העולם המודרני הנוח, החף (יחסית) ממלחמות ומחלות אינה מובנת מאליה והוקמה אחרי אלפי שנים של תרבות אנושית ומאמציהם וגאונותם של אלפי אנשים שהקולות הצווחניים נוטים להתעלם מהם, ולזעוק כמו תינוק שהצעצוע נלקח ממנו. בפרספקטיבה הסטורית, שום דבר דרמטי או יוצא דופן לא מתרחש כעת במזרח התיכון, רק עוד חצי שורה בדברי ימי העולם. אפילו מבחינת מדינת ישראל, אין המשבר הזה בדבר סכנה קיומית (לפחות כרגע, כל עוד עוד אין לאיראן פצצה גרעינית). אך האם זה אומר שעלינו לקבל על עצמנו גורל אכזר זה כמו שהטיפו לנו חכמי הסטואה? לא ולא! כל אותו מאמץ להקים את התרבות האנושית שאוזכר לעיל היה מתוך אי-קבלה של גורל של קושי, חולי והרס. הסדר החברתי המודרני, הרפואה והכלכלה המודרנית המושמצת כל כך, הם הישגים שיש להכיר בהם ולהודות עליהם יום יום, אך יחד עם זאת להבין את משמעותם והבעייתיות שלהם.

זהות פוליטית

מבין צווחות האוהדים אפשר להבחין בכמה סיסמאות החוזרות על עצמן, סיסמאות שבאופן עקבי ממשיכות לשמר תבניות חשיבה פשוטות בקשר לדרכי הפעולה הרצויות העומדות כעת לפני המדינה. מדהים לראות באיזו קלות ההתלהמות הטוקבקיסטית מוכנה בהינף יד להקריב את בניהם של משפחות אחרות, שלא לדבר על כל צלם של אנושיות בו מתגאה המדינה הזו לטובת מתקפה רבתי (כנסו בהם!) שלא ברור אם תוצאותיה אכן ישפרו את המצב, ולעומתם, המתפקדים אוטומטית בצידו השני של המתרס הפוליטי המסורתי, אינם מבינים מדוע בכלל אנו נלחמים, אם אנו יכולים פשוט להפסיק ולדבר, לא כן? למותר לציין שאף אחד מהצדדים אינו תופס את מורכבות המצב, ומנסה פשוט למשוך את העגלה בכיוון איזושהי תדמית מציאות פשטנית שיש לו. על אנשים חושבים, לא כל שכן על אנשים הנמצאים בצמתים של קבלת החלטות מוטל לחשוב מעט מעבר לססמאות הללו.
כאן המקום לעצור ולשאול שאלה מוזרה משהו. מדוע בעצם אנשים מגדירים עצמם פוליטית? מהי בעצם זהות פוליטית. בישראל אתה מוגדר פוליטית באופן חד כימני או שמאלני בדיוק כפי שאתה מוגדר מגדרית. ישנם, כמובן, מדרגים של אפור (”קיצוני” או “מתון”), אבל בסך הכל. הדבר כל כך מאפיין את החברה, עד שזה נראה כמעט כמובן מאליו, אך זה ממש לא כך, שכן זהות פוליטית, בבסיסה, היא אמונה באסטרטגיה מסויימת של התנהגות ובסדר עדיפויות ערכי. סדר העדיפויות הערכי יכול לקבוע את האסטרטגיה, כמו במקרה של אנשים המאמינים באל, אבל במקרה של הבדלי זהויות פוליטיות בין אנשים מרקע דומה, חילוניים, בעיקר, סולם הערכים דווקא נגזר מאסטרגיית ההתנהגות העדיפה בעיני בעל הדעה. בניתוח גס, אנשי ימין, הרואים את העולם החיצוני כמקום מסוכן שלא ניתן לתת בו אמון, ימהרו להוריד בדרגה את קדושת החיים בעוד אנשי שמאל השמים את מבטחם באסטרגייה של שיתוף פעולה ישמרו על ערך קדושת החיים בראש הסולם כל העת. בהכללה גסה, שני צידי המתרס ישתדלו להצדיק את ראיית עולמם תוך שימוש בהכללות גסות (”ערבים מבינים רק כוח” מחד או “כולנו בני אדם, כולנו דומים ורוצים לחיות” מאידך). אך למרות שמובן לכל שהמציאות מורכבת יותר, הם אינם טורחים לנתח ולשנות את דעותיהם כלפי דרך הפעולה המומלצת לקבוצה, אלא עושים זאת מתוך ביצורי הזהות הפוליטית שלהם, מבליטים תמיד את העובדות התומכות בעמדתם לצידוק חוזר ונשנה של תפיסת העולם המונוליטית שלהם, למרות שבחייהם הפרטיים הם יכולים לפתח אופני התנהגות מורכבים בהרבה מדעתם הפוליטית המורכבת מאוסף סיסמאות חבוטות שקיבלו בהשאלה מהמחנה אליו הם משתייכים. הרוכל בשוק, (וסלחו לי על ההכללות הסטריאוטיפיות כשלעצמן בדוגמא זו), יכול לפתח התנהגות מורכבת מאוד בניהול העסק שלו. הוא יודע שיש אנשים שניתן לתת בהם אמון ויש כאלה שלא, הוא יודע שיש סיכונים שצריכים לקחת, ושמחירי הירקות משתנים כל העת ויש להסתגל לכך ולשנות את טקטיקות השיווק שלו (על ידי מציאת חרוזים חדשים לירקות הרלוונטיים עבור קריאותיו לבאי השוק ברמקול), אך למרות זאת, בעולמו הפוליטי, הכול פשוט. כל הערבים הם אותם ערבים, והים, ידידיי, הוא אותו הים.
לעומתו, עורך דין צעיר מצפון העיר יכול גם הוא לחוות גם את מורכבותו של העולם דרך משלח ידו. הוא יודע שיש אנשים כנים וישרים כסרגל, עד לרמה בלתי שפויה ממש, ויש נוכלים שיתקעו סכין בגב היד שהאכילה אותם ברגע שניתנת להם הזדמנות. למרות זאת, יכולה להכתיב לו הזהות הפוליטית שלו ראייה פשטנית למדיי של המציאות, הניזונה מחלומות פסטיגליים כמעט בדבר שלום אזורי בר קיימא הנמנע מעימנו רק בגלל קומץ קיצוניים שמפריעים לכולנו לשתות את הקפה שלנו במסעדה האופנתית סמוך לחוף הים.
מדוע, אם כן, אנשים מאמצים לעצמם זהויות פוליטיות פשטניות בשעה שהם יכולים לתפקד בסביבה כל כך מורכבת בהצלחה? לשאלה זו שתי תשובות. התשובה הראשונה טמונה כבר בגוף הדוגמא שהובאה לעיל, ונובעת בעצם מכל הטיעון שלי עד עתה, שהיה, כפי ששמתם לב, סטריאוטיפי כשלעצמו, והשתמש בהכללות, פשוט מכיוון שלא הייתה לי ברירה. הניסיון לתאר מציאות מורכבת בצורה מדוייקת לפרטים אינו אפשרי (במקרה הזה, את תופעת הזהות הפוליטית), והשימוש בהכללות מושכלות הוא כלי מקובל על מנת להתחיל ולתפוס את העולם. מכאן אפשר לחתור להכללות מפורטות יותר, תוך נסיון למצוא הגיון במערכת ולטעון טיעון. צביעה זו של העולם תוך “יציאה מהקווים” כל העת אינה רק מנת חלקם של מדעי החברה, היא הגישה המקובלת של המדעים כלפי העולם, גם של אלה המתקראים “מדוייקים”, שם הכללה גסה נקראת “קירוב מסדר ראשון” (first order approximation).

הסיבה הראשונה, אם כן, שאנשים מחזיקים בדעות פוליטיות דוגמטיות היא פשוט כי המציאות הפוליטית המקיפה אותם, אך הם אינם מעורבים בה באופן יום-יומי וגם אינם מתעמקים בה, היא פשוט מורכבת מכדי שיקדישו אליה מחשבה, לא כל שכן יעדכנו אותה שוב ושוב עם המציאות המשתנה.
כמובן שישנם עריקות מצד לצד, “יציאות מהארון” של שמאלנים לאחר אירועים קשים (”אתם צודקים, אי אפשר לסמוך עליהם”), או התמתנות של איש ימין לאחר פריחה מדינית (”אולי אתם צודקים, נמאס מן המלחמות”), אך תמיד היא נתפסת כמעבר פאזה חד-כיווני בין שתי הדעות היחידות שמוצעות לנו במרחב, אולי זאת מכיוון שכל כך הרבה מן הזהות האישית והחברתית של כל אחד מאיתנו נגזרת מן הזהות הפוליטית שלנו (אז מה, עכשיו אני ימני/שמאלני? מה זה אומר עליי? אני צריך להתלבש אחרת? להחליף חברים?).
הסיבה השנייה היא שכפרטים בחברה אנו חלק מגוף גדול מאיתנו, ואין משמעות לדעה מורכבת או משתנה. באופן רשמי אנו נדרשים להכריע רק פעם בארבע שנים, ולכן אין משמעות לשינויי דעה קצרי מועד, ובכל מקרה אנו מנסים למשוך את העגלה בכיוון כלשהו, גם אם דעתנו לא שלמה עם הכיוון הזה.

תורת המשחקים במרחב המזרח תיכוני

KRISIS ביוונית היא החלטה, ומעניין שמילה זו התגלגלה באנגלית להורות על משבר. משבר הוא הזמן בו צריך לקבל החלטות, בו אין ברירה אלא להחליט מכיוון שגם לחוסר החלטה משמעות הרת גורל. מלחמה היא משבר שכזה, נקודת זמן בה כל שרשרת הנסיבות וההשפעות על מציאות חיינו במכלול הרבדים האישיים והפרטיים יכולים להיות מוכרעים ולהצטמצם לתוצאותיה של החלטה אחת. אולי בגלל עובדה זו, כה משכנעת היא האשליה שהזהות הפוליטית הפשטנית שלנו היא כלי נכון להתמודד עם הכרעות קשות שנתבעות מאיתנו בעת משבר שכזו.
תורת המשחקים היא תורה מתמטית שעשויה להעניק לנו זווית ראייה שונה דרך ניתוח כמותי של טקטיקות התנהגות וקבלת החלטות בסביבה משתנה. גם כאן עלינו לפשט את המצב המורכב לכדי מודל פשוט, אבל הרווח יהיה מבט מושכל מעט יותר על מצב העניינים.
אחד המשחקים הבסיסיים והמפורסמים שמשמש כמודל בתורת המשחקים הוא “דילמת האסיר“. במשחק זה יושבים היריבים זה מול זה, וכל אחד מהם יכול להחליט לשתף פעולה עם היריב או לבגוד בו (למשל על ידי הורדת קלפים של שיתוף פעולה או בגידה). זה אינו משחק שיכול לספק הנאה באופן מעשי - אל תנסו זאת בבית! זהו רק מודל של תהליך קבלת החלטות הדדי. במודל שכזה, שיתוף פעולה ייתן נקודות לשני הצדדים, ובגידה הדדית תזיק לשניהם. אם זה היה סוף הסיפור, אפשר היה להסיק שמודל זה מנבא שלום עולמי מיידי בכל העולם. אך ישנה אפשרות נוספת. שמישהו מהשחקנים יחליט לבגוד במשתף פעולה. כאן המקום לציין שהשחקנים אינם יודעים את מהלך הצד השני עד לחשיפת ההחלטות שלהם. במקרה של בגידה צורמת שכזו, ירוויח הבוגד יותר משהיה מרוויח במקרה שהיה משתף פעולה, ומשתף הפעולה הנבגד נפגע קשות. חרף פשטותו, למשחק ווריאציות וניתוחים אינספור, ופרשנויות שונות מאמצות אותו כמודל למערכות יחסים בתחומים רבים כמו כלכלה, אבולוציה ומדעי החברה.
הנמשל הפוליטי הפשוט והמיידי הוא מאבק בין שני עמים על שטח, כמו זה שמתרחש באזורינו. שיתוף פעולה הדדי יכול להועיל לשני הצדדים, אך שיתוף פעולה מצד אחד (למשל ויתור על שטח) ובגידה מהצד השני יכול להניב תוצאות דומות לאלו המתוארות לעיל. בגידה הדדית (עימות), ימשיך להביא, סיבוב אחר סיבוב, להפסד לשני הצדדים, אך לא כזה גדול כמו שתניב בגידה במשתף פעולה.
המודל הפשוט של דילמת האסיר אפשר לנסות לבחון באופן נסיוני מהן אסטרטגיות משחק העדיפות יותר או פחות. בטווח הארוך. אסרטגיית משחק מזכירה קצת עמדה פוליטית. היא יכולה להיות דוגמטית (אני לא סומך על אף אחד, ולכן תמיד אשחק “בגידה”), או פרגמאטיות, כאלו התלויות גם במעשיו של היריב בסיבובים קודמים (למשל “מידה כנגד מידה” המפורסמת, שמנסה לשתף פעולה עד שהיריב בוגד, ואז משיבה לו כגמולו). ריצה עיוורת של אסטרטגיות שונות כאלו זו כנגד זו באלפי סיבובי משחק, הניבה יתרון ברור לאסטרטגיות הפרגמאטיות, ולא במפתיע. משתפי הפעולה התמידיים נופלים קורבן כל העת לבגידות, והחשדניים הנצחיים מחמיצים את היתרון שגלום בשיתופי פעולה. פתרון מורכב זה הניב, כפי הנראה, את המערכות האקולוגיות המורכבות שאנו מוצאים בטבע ובחברה האנושית, שמתבססות על שיתופי פעולה וסימביוזה ולא רק על מאבק.
הנמשל, אם כן, ברור, וכמעט מובן מאליו. עמדה דוגמאטית היא גרועה להישרדותה ורווחתה של אומה, כמו שהיא גרועה לאדם הפשוט. עוצמתה של מדינה דמוקראטית לא נובעת רק מאיזו צדקה מוסרית של שיתוף האזרח הפשוט בקבלת ההחלטות, אלא בסתגלנותה, ביכולתה להשתנות ולפרוח בסביבה דינאמית ומורכבת.

האולימפיאדה היא אירוע שמושך תשומת לב כה רבה, עד שהיא מאפילה אפילו על מלחמה אמיתית שמאיימת להתדרדר לעימות גלובלי ד”ר סטריינג’לבי אמיתי. נראה שהאימפריה הצהובה עמדה בציפיות העצומות שתלו בה תאגידי הפרסום וחובבי הספורט, ונראה אף שטקס הפתיחה המרהיב כמעט כיפר על עליית מחירי הברזל בשנים האחרונות, שתורצה תמיד בהכנות הסיניות לאירוע הענק. אגב, אכן תהיתי להיכן הולך כל אותו ברזל שצרכו הסינים בשקיקה, עד שציפיתי שאירוע הפתיחה יכלול פשוט קוביית ברזל עצומה ואילמת במרכז האצטדיון, קובייה שתכלול את כל אותם גרוטאות שנקנו, נאספו ונבזזו על ידי סוחרים ופוחזים במשאיות וטנדרים שאחוריהם שוקעים עד להתפקע, ומצאו דרכם לענק הסיני, שמשך אליו ברזל כמו מגנט עצום. אחרי הכול נראה שהקובייה העצומה הזו הייתה שם בעצם, בצורת האצטדיון הראוותני “קן הציפור”, שאירח את טקס הפתיחה, כמעט חמישים אלף טון של פלדה. לרגעים יכולתי לדמות מבצבצים מתוך זרדי המתכת העצומים של ה”קן” ששזרה ציפור הענק הסינית, שאריות של מצבות בזוזות, תמרורים, רמזורים, מכל רחבי העולם, כלואים אילמים, כזבובים בענבר, זכר למקומות וזמנים אחרים, יחד עם אותם עובדים שנהרגו בהקמתו (בין שלושה לעשרה, הדעות חלוקות). למי שמחפש עוד אותות מההיסטוריה, נאחז בעובדה שהכפר אולימפי תוכנן ע”י שפר הצעיר, בנו של האדריכל ושר החימוש של הרייך השלישי. אבל מי מחפש? הנה נשבר עוד שיא מ-ד-ה-י-ם בבריכה או על משטח הריצה.
אך מעבר לפולמוסים הפוליטיים והחרמות שהשתפנו, מעבר לתחרויות המרתקות, לשיאים הנשברים, מעבר לדרמות האישיות והלאומיות, לדמעות ואגלי הזיעה, מעבר לשערוריות הסמים והשיפוט ומחירי הברזל המאמירים, האולימפיאדה מספקת לנו מבט על הגוף האנושי, על שלל צורותיו ושימושיו, ויחד עם זה, איך לא, כמה תובנות.
הגוף הגברי הוא שריד אבולוציוני לזמנים אחרים ופעולות שפעם היו בעלות חשיבות מכרעת. מן הציד והקרב, נותרו, לרוב דרי הפלנטה, רק משחקים. הגוף הנשי נותר פונקציונאלי במשימתו מקדמת דנא, הבאת צאצאים, וכמה מהאיברים הרלוונטיים לפעולה עתיקה זו אף נותרו שימושיים באמת, עד שהטכנולוגיה תייתר גם אותם. למזלנו, אין כיום מנגנון אבולוציוני שיעלים את גפינו ויהפוך אותנו לחזון בלהות רוטט וחסר איברים כמו אותם חייזרים בספרו הקלאסי של ווילס, וכך נותרנו, מאובנים חיים, בעלי גוף שממשיך להכין עצמו לפעילויות שהיו כה חשובות אי שם בעידן הקרח האחרון.
שריד נוסף שנותר מאובן, כמו טביעת רגלו של דינוזאור בבוץ, הוא טעמנו וחוש הפרופורציה שלנו, שעבר התפתחות ארוכה ממש כמו הגוף עצמו. אנשי הפסיכולוגיה האבולוציונית נהנים לחזור ולהזכיר לנו שהתאוות והכמיהות הקמאיות שלנו, אינם אלא הד לשיקולים שחלפו כבר מזמן מן העולם. עיני הנשים ננעלות על הגבר השרירי שיגן עליהן ושבטן, וכמובן יוליד להן בנים חזקים כמוהו. הפרופורציה הגברתנית מורכבת משרירים שלא רלוונטיים הרבה היום, בעידן הנשק החם והגרעיני, כמו שהכמיהה הבלתי יודעת שובע של החיך למתוק ולשמן מעידה על עידנים עתיקים של מחסור ודלות. באולימפיאדה משתתפות כמובן גם נשים, אך עם חתירתן הבלתי נלאית להישגים, הן קונות להן גוף שאינו אלא צל, הד של הגוף הגברי, הן אונסות את גופן להידמות לכלי הייעודי של הטבע לציד והרג. על חוסר טבעיות זה יעידו הישגיהן המשניים לספורטאים הגברים (גם אם טובים יותר משל רוב בטטות הכורסא הזכרים), אבל אפילו יותר מכל, דחייתם של רוב הגברים מפרופורציות אלו. כמובן שישנם קולות שיימחו, ויאמרו שמדובר בתוצר של דיכוי תרבותי מאוחר: אך הגוף אינו משקר, הוא חושל בכבשנים האכזריים של הברירה הטבעית, ולא נברא מדיונים מלומדים בחוג למגדר. וגם הטעם וחוש הפרופורציה שלנו, למרות גלגולים תרבותיים ואבולוציה ממטית ענפה, הותיר לנו שלד מאובן מהימן שמעיד על ההליכות המקוריות של גזענו.
נתמקד, אם כן בגוף הגברי, ובאותה פרופורציה שמגדירה אותו, במיוחד זו שנעשית על ידי העין הנשית, שכאמור, מעידה ככמוסת זמן על טעמן של אמות-אימותינו בעידן הקרח. כן, בסופו של דבר, נראה שהמתוחכמת בין הנשים המודרניות תימשך לגברים דומים לאלה שנמשכה אליהן אשת המערות.
למרות שהאמור לעיל מכוון לכאורה לאידיאל גופני אחד, אנחנו נחשפים לסוגי גוף שונים שמתחרים בענפי הספורט השונים באולימפיאדה. למרות חשיבות האימונים והטכניקה, דרוש גוף מתאים על מנת להצטיין בענף מסוים. כך נוכל לראות את אנשי האתלטיקה הכבדה (יידוי פטיש והדיפת כדור ברזל), כשהם עבי צוואר ובשר, מתעמלי הקרקע קומפקטים אך שריריים בדחיסות, הקופצים לגובה גבוהים ומרימי המשקולות נמוכים. אך מהו האידיאל? מהו הגוף הגברי המאוזן והמושלם? נראה שהפרופורציות הנכונות שייכות לאנשי האתלטיקה הקלה. ולא פלא הוא: הם משחזרים את הפעולות להן הותאם גופנו במקור: ריצה, קפיצה, הטלה. אלה הן פעולותיו של הצייד הקדמוני.
אך רגע, יזדעקו הנשים בקהל, מה לגבי השחיינים? כמובן, השחיינים. באופן כללי, נשים מבכרות גוף של ספורטאי, אך השחיין עולה על כולם, והוא יעביר רטט במורד שדרתה של המאובקת בספרניות, כשהוא מניף עצמו מן הבריכה, מים נוטפים משריריו החלקים, עיניו תרות אחר לוח התוצאות. כשהוא צועד, מתנגב, בגד הים הנמוך שלו חושף איכות “דוד של מיכלאנג’לו-ית”. זהו הדגם שהשרירנים המקצועיים מנסים לחקות, אולם כקריקטורה מוגזמת. אבל יש בשחיין משהו לא נכון: גופו הוא ווריאציה על גופו המאוזן של האתלט, אך כתפיו מעט רחבות מדי, ומפותחות קצת יותר מגופו התחתון. אפילו אלופי השחיינים לא מצטיינים בפעילויות קרקעיות. הם נולדו לשחות, ולא נראה ששחייה הייתה אף פעם קלף אבולוציוני חזק. למרות הרומן הארוך של האנושות עם המים והים, נראה שהיבשה היא המקום שם נקבעו הגורלות אי שם בהסתעפות האבולוציונית האחרונה. ואף על פי כן, למרות שנשים לא יתנגדו לחלוק את יצוען עם גופו של אתלט (במיוחד כשהוא מהווה שיפור לכרסתן הממוצע), נראה שהאידיאל שלהן נח במקום אחר, במקום שהורס את התיאוריה היפה שבנינו עד עתה.
קבענו שהגוף, כמו התאווה אליו, אינם משקרים. על מה מעידה אותה כמיהה? זוגתי ניסתה לתרגם לי את תחושתה הפנימית להרגשת הביטחון הפיזי שנוסכים בה אותם כתפיים רחבות של גברברי הבריכה. זו כמובן טעות. לא צריך הרבה דמיון כדי לקבוע מה תהיה תוצאתו של עימות פיזי בין שחיין שכזה לבין מתאבק או הודף כדור ברזל מכוער ושעיר. נסיע אותם בזמן עשרת אלפים שנה לאחור ונניח ביניהם נקבה דשנה או שרידי ציד לריב עליהם, ולא קשה להעריך ראשו של מי יעטר את חניתו של מי.
ובכל זאת, הרגשתן הפנימית, הקמאית של הנשים, מושכת אותן דווקא לאותם דולפינים אנושיים. מה זה אומר? אולי זה נובע מזיכרון עמוק יותר, קדם-אנושי, בכלל, מהעידנים בהם בילינו בים?
ואולי יש כאן משהו אחר. אולי יש סדק במושג השלמות עצמו. כלום יתכן שאנו נרתעים דווקא ממה שמציג עצמו כמושלם, מואסים במה שהוא מסודר מדי, מידתי מדי, נכון להפליא? גם הגברים פוזלים אל מעבר לגוף המושלם (90-60-90), אל הדדים הקצת יותר גדולים והרגליים הקצת יותר ארוכות. מהו החזה המושלם? החזה המושלם ועוד קצת… אפילו הברירה הטבעית עצמה מבכרת להשאיר את הקצוות פתוחים לעוד אפשרות פיתוח ושינוי: המוטאציה תמיד אורבת מעבר לפינה כדי להפוך את כל מה שהתקרא מושלם עד עתה לנחלת העבר. כך, יתכן שטעמן של הנשים מהדהד בכלל את העתיד, עתיד של חזרה למים כמו שעשו הדולפינים והלווייתנים לפני עידנים מסיבה מסתורית.
ואולי כל ההסברים המלומדים הללו רק מחפים על אמת אחרת: שהטענה אודות האמת הבלתי מעורערת של הגוף, והביטחון המוחלט בשיפוטה של אם השבט הקדמונית יסודם בטעות, ואנחנו כאן בשל אוסף של שגיאות, שקרים, שיבושים, ואולי הקיום כולו אינו אלא אי הבנה אחת גדולה.

שוב חזרנו לפינת המלצות הוידאו שמוכיחה שהרשת היא לא רק קליפים חובבניים ופורנו. גם הפעם רוב ההמלצות מהאתר המעולה של TED.

ההמלצה הראשונה היא מסויגת, והייתי מגביל אותה לגיקים וחובבי מחשב בלבד. ג’ורג’ דייסון מספר על לידתו של המחשב הדיגיטלי, הסיפורים האנושיים והחזון שבנו מכונה שכל מעבד שלנו היום אינו אלא העתקה ושדרוג של העיצוב שלה.

אם ההמלצה הקודמת הייתה מוגבלת, הרי שההרצאה הבאה כלל אינה בגדר המלצה, אלא חובה לכולם ללא תירוצים. ג’ימי ווילס, האבא של ויקיפדיה, הדבר החשוב והמרתק ביותר באינטרנט מאז האינטרנט עצמו, מדבר קצת על אחורי הקלעים של ויקיפדיה, האנציקלופדיה בהקמה מתמדת, האנציקלופדיה של העם למען העם. ההרצאה היא משנת 2005, ונראה שהיום ווילס לא היה צריך להשוות אותה לאתר של ה”ניו-יורק טיימס” מבחינת כמות הכניסות. ויקיפדיה הפכה בשביל רבים להיות המרכז של האינטרנט מנקודת המבט של כריית-מידע, לצד גוגל כמובן. הרצאה זו היא חובה משום שראשית היא מפגישה אותנו עם מי שהוא, תרצו או לא תרצו, אחד האנשים המשפיעים ובעלי החזון של דורנו, ושנית, משום שהיא חושפת טפח מהסודות של אחד הכלים המרכזיים היום בחיינו. האמנם האנציקלופדיה פתוחה לחלוטין, או שהיא שבויה בידיה של קבוצה קטנה? ולמי יש את המילה האחרונה? מעבר לתוכן האנציקלופדי עצמו, ההקמה, הצמיחה, והקיום של ויקיפדיה מדגימים קימום של חברה בזעיר אנפין ובהילוך מהיר, ואולי מעניקים לנו צוהר דק לאפשרויות שצופן העתיד בתחום של ניהול ואף שלטון מבוזר. כאמור, ההרצאה מעט ישנה, אבל נראה שעם השנים, עם הפיכת ויקיפדיה לגורם תרבותי עולמי, החשיבות של כל מילה ומילה של ווילס (שכבר עזב מאז את ויקיפדיה שממשיכה לחיות ולצמוח כמו גוף חי ועצמאי) מתעצמת. חתיכת היסטוריה.

סטיבן לויט מספר על חוסר ההגיון שבתעשיית מושבי הבטיחות לילדים, ומלמד אותנו שיעור בסטטיסטיקה, אינטרסים כלכליים, וגם על הצורה המרתקת והמסקרנת בה אפשר להציג נושא יבש לכאורה אך חשוב מאין כמוהו.

ולאניגמה אחרת, רבת השפעה ברבדים אחרים: ישעיהו ליבוביץ’. ירון לונדון מנסה לדובב, לא ממש בהצלחה, את הפרופסור הישיש, בתכנית שבעים פנים אודות פרשת הבריאה. ממש כמו הקיום עצמו, ליבוביץ לא בדיוק משתף פעולה עם חוקריו, והתוצאה מעט מביכה, אך מהפנטת ומעוררת מחשבה. (מעט הפרעות בהתחלה, אך זה יותר מוצלח מכל נסיון אחר לתקשר עם הפרופסור המנוח).

ולראיון טלוויזיוני מוזר אחר, אשר חוצה למעשה את גבולות השפיות: ד”ר משה קרוי, פילוסוף, גורו, ימים ספורים לפני התאבדותו (המסתורית?), מגולל בפני רם עברון את משנתו הטרופה ברהיטות מפחידה. חבל שברשת מצויה רק ראשיתו של הראיון.

ובחזרה ל - TED, ולמה שהוא לדעתי הדובדבן שבקצפת: איש מחשבים בעל השם המוזר גבר טאלי מספר על קייטנת החלומות שהוא עורך לילדים, ועל החזון שלו בענייני חינוך מודרני, שמנסה לפרק את אינספור ההגנות, הפיזיות והנפשיות, בהן אנחנו מקיפים ומגדרים את ילדנו. טאלי הוא טיפוס מקסים, שדבריו משלבים עומק לא נפוח עם פיכחון ארצי ותושייתי, כמו פירסיג בימיו הטובים. שימו לב להתעלמות הגורפת שלו מההבדלים בין המינים, והביטחון המוחלט שיש לו ביכולת של ילדים לגלות את עצמם וסביבבתם באופן טבעי ובטוח, בניגוד להיסטריה המאורגנת שנבנתה סביבם (בין השאר בנושא הגלישה ברשת, אך טאלי מתמקד בדברים גשמיים יותר). הוא קנה אותי סופית שאמר שמתן האפשרות לילד להיות בעל סכין מאפשר לו לפתח “an extended sense of self”. אז מי ירים את הכפפה ויארגן קייטנה כזו בארץ?

לסיכום, ברור שמדובר פה בדגימה חלקית מאוד שאמורה לעורר לכם את התאבון ולמצוא עוד קטעים כאלה בעצמכם. המלצה כללית אחרת: מי שהוא סטודנט של אוניברסיטת תל אביב או שיש לו חבר כזה, יכול להרשות לעצמו לצפות במאגר הולך ותופח של עשרות קורסים שתועדו באוניברסיטה, בכל הפקולטות. המלצה חמה לדוגמא: “מבוא לתרבות המערב” - הנרי אונגר בפקולטה לאומנויות. נפוח משהו, אבל מעשיר ומבדר.

שואות אינן קורות. הן נגרמות.

כל דור רואה את הדור הבא אחריו כנחות. למרות ההתפתחות העצומה בתרבות האנושית באלפי השנים האחרונות, מאז ומתמיד חשב כל דור שהעניינים רק הולכים מדחי אל דחי. כמובן, גם כיום אפשר לשמוע את מקהלת המודאגים שמבכים את רדידותו של הדור הצעיר, שראשו עסוק רק בריק סלולרי, הבלים טלוויזיוניים וזימה אינטרנטית. ניתן היה לחשוב שדור הורינו וסבותינו, כולם עד האחרון שבהם, הסתובבו טרודים בצעירותם מבוקר עד ערב בסוגיות תיאולוגיות ומדעיות, והתנזרו כדבעי מהבלי העולם הזה. חיטוט קל בעליית הגג המשפחתית יגלה את קלפי האספנות של שחקני הכדורגל, את עטיפות המסטיקים וחוברות הזימה. האליטה התרבותית שנשאה על גבה את עול המדע והתרבות הגבוהה הייתה מאז ומתמיד מיעוט, ואם כבר, אז למרות שהיא עדיין מוקפת באוקיאנוס של רדידות, היא התרחבה באופן מוחלט ויחסי כאחד בדורות האחרונים. כיום חיים יותר מדענים מאשר חיו אי פעם בכל הדורות יחדיו. בכל הקשור לכישורי תבונה שונים נראה שהם נמצאים בעלייה מתמדת בעולם המערבי (כ - 5 נקודות IQ בממוצע כל שנה), לפחות על פי המדד הבעייתי אמנם של מבחני אינטליגנציה. התופעה הזו אינה פשוטה, כמובן, ומעידה בעיקר על הסתגלות של הדור החדש לסביבה משתנה, יותר משהיא מעידה על שיפור בחומרה האפורה שבקודקודי הראשים החדשים. ובכל זאת, הסביבה הזו, וכך גם היצורים שחיים ומתפקדים בה, עשירה לאין ערוך מהסביבה של הדורות הקודמים. כשחושבים על הצעיר הממוצע, מיד עולה לנגד העין דמותו של עלם קופצני אך בעל מבט אטום ומזוגג, שקורא פחות ספרים, עוסק בפחות פעילות גופנית, ובאופן כללי מבשר יחד עם חבריו את קיצה של הציוויליזציה. אך בהשוואה לצעיר מימי הביניים, למשל, הוא כנראה היה נראה כמו ליאונרדו דה-וינצ’י פחות או יותר. כמות הכישורים הטכנולוגיים שלו, כמות הידע שצבר (גם אם בחלקו הגדול הוא אודות כוכבניות טלוויזיה ודגמים חדשים של פלאפונים) הוא עצום בהשוואה לאנשים שלרוב לא ידעו קרוא וכתוב, ולא תמיד ידעו לספור ליותר מעשר. עליית הממוצע הזו יכולה לדחוף את האליטה האמיתית מעלה מעלה, ומאפשרת לה, בעמידתה על כתפיהם של ענקי כל הדורות זה על גבי זה, להפליג ולראות יותר ויותר.
לצעירים של היום גישה לידע של כל הדורות, הם חיים בסביבה שמשתנה ברזולוציה של ימים ושבועות לעומת סביבה שהייתה משתנה אט אט לאורך עשרות ומאות שנים. בשעה שלפני מספר דורות היה צריך אדם ללמוד מקצוע אחד ושימוש בכמה כלים פשוטים, נדרש בן זמננו לידע מופשט נרחב, הוא לומד להפעיל כלים מורכבים ומשתנים. כיום, ילדים רכים בשנים, בעזרתם של משחקי המחשב, מטיסים מטוסים, מפקדים על גדודים וחטיבות, בונים ומחריבים ערים ווירטואליות. לא ירחק היום ומצביאי העתיד ילוקטו מתוך האלופים הצעירים של משחקי הרשת כמו ברומן המופתי של א.ס. קארד. מעל גבי הרשת הם פוגשים אנשים מכל רחבי העולם. הם משחקים, סוחרים ומסיירים במחוזות נעלמים, בזמן שבן גילם לפני חמש מאות שנה היה עסוק בחרישת השדה של האדון, וחשב שהעולם שטוח, אם בכלל עלה בדעתו להרהר בצורתו.
ובכל זאת, מקשים המבוגרים, הדור הצעיר אלים יותר ויותר, בגלל הטלוויזיה ומשחקי המחשב. האומנם? להזכירכם, הבילוי העיקרי של אנשי ימי הביניים, כולל ילדים, היה קרבות כלבים ותרנגולים חיים והוצאות להורג פומביות. כמו כן הם נהגו לשחוט את חיות הבית בעצמם. אלימות, חולי, ומוות באופן כללי היו חזיון נפרץ הרבה יותר מהיום. הרחובות ובתי הספר בעולם המערבי הם בטוחים משהיו אי פעם. גם מקרי האלימות והפשע שזוכים לכותרות הם רק הד זניח לריכוזי האלימות האמיתיים, שנשארו, כאז כן עתה, סכסוכים בין מדינות ועמים, ואין לזה קשר לטלוויזיה.
מדוע, אם כן, רואה כל דור את הדור שתחתיו כמפגר ואלים יותר? כנראה שהתופעה שאנשי הדור המזדקן מבחינים בה אינה היסטורית, כי אם אישית: הם רואים את השתקפות הזדקנותם שלהם, את מסעם היחסי בתוך האוכלוסייה הנוכחית. בכל שנה שעוברת אנו רואים יותר ויותר אנשים צעירים מאיתנו, וסכלותם הטבעית ביחס אלינו נדמית כהתדרדרות גלובלית. וכך הדבר ימשיך, והמנהגים החדשים ייראו לנו זרים יותר ויותר, עד שגם אנו ניאסף אל הנצח ונפנה מקום לעוד טבעות לצמוח בגזע התרבות המתפתח.

לא צריך להציג את וויקיפדיה, האנציקלופדיה הצומחת, החיה והנושמת, שהפכה להיות אחד מצמתי המפגש החשובים והמפותחים ברשת. יש שאומרים שכל מפעל האינטרנט כולו היה שווה ולו בעבור היותו הקרקע הבוטחת עליה יכול להתקומם מגדל בבל כלל אנושי זה. וויקיפדיה צומחת לה בשלל לשונות, כלשונות התורמים לה ברחבי העולם. מן המפורסמות הוא שגודלה של וויקיפדיה בשפה מסוימת מהווה עדות כלשהי לשיעור הפעילות התרבותית בשפה זו. כמובן שהשפות הבינלאומיות, ובראש ובראשונה האנגלית, אך גם הספרדית והצרפתית, זוכות לתרומה לא רק מבני ארצות האם של לשונות אלה. מעל כולם יושבת האנגלית, עם למעלה משני מיליון ערכים היא האנציקלופדיה המקיפה ביותר בהיסטוריה האנושית (כל הנתונים ברשימה זו נכונים ליום פרסומה, והם כמובן משתנים מיום ליום).
לא נעסוק כאן במהימנות מפעל האנציקלופדיה הפתוחה, אך אומר רק שאולי יחסיותה ושבריריותה של האנציקלופדיה שכל אחד יכול לערוך משקפים מהימנה את שבריריותו ויחסיותו של הידע האנושי עצמו. מעניין לראות איך נאבקים תורמים עלומים ברחבי העולם עם ערכים טעונים ושנויים במחלוקת, מנסים להיות אובייקטיביים. ולעיתים הויכוחים אינם תמים, והערך נותר תלוי ועומד ומעין שלט אזהרה תלוי מעליו, ובעמוד הדיון שמאחורי הקלעים ממשיכה ההתדיינות עוד ועוד. רבים עדיין לא מבינים איך אנציקלופדיה שפתוחה פחות או יותר כמו קיר גרפיטי יכולה להיות כל כך אמינה: “מישהו בטח בודק את זה” הם מפטירים ממעמקי המוסכמות המובנות מאליהם של עולם הידע הישן, שעובר מהפכת אמת מרגשת לנגד עיננו. ודאי שמישהו בודק את זה: אתה! אני מניח שחוסר ביטחון ואמון עצמי שכזה נשמע מפי איכרים ובעלי מעמד נמוך לפני מאה שנה, עם עליית הדמוקרטיות במערב. הרעיון שתינתן להם זכות הצבעה והשפעה בענייני המדינה הרמים נראה להם ודאי מעורר יראה, והפקרות לשמה. וכשמישהו בא אליי בתרועת ניצחון עם טעות או סילוף באיזה ערך בוויקיפדיה, אני עונה לו : “אדרבא - תקן!”.
ובכן, נחזור לגודל הוויקיפדיה כסמן לפעילות תרבותית. כמובן שסמן זה הוא חד כיווני. מספר ערכים גדול בלשון מסוימת יכול להצביע על פעילות תרבותית, אך מיעוט ערכים לא מצביע בהכרח על ניוון תרבותי, מכיוון שיכול להיות שהפעילות התרבותית לא מתבטאת בהכרח במעורבות ברשת האינטרנט בכלל או בוויקיפדיה בפרט, כך המצב ודאי בסינית. אחוז הסינים המשכילים הוא נמוך באופן יחסי למערב, אך מיעוט הערכים היחסי באנציקלופדיה הסינית (160,000) לבטח אינו משקף את עושר תרבותה של האומה העצומה הזו. כמובן שמספר הדוברים בשפה מסוימת משפיע על גודל הוויקיפדיה שלה (בכל הדיון הזה אפשר לדבר על שלל המפעלים של וויקימדיה, כמו וויקימילון ווויקיציטוט, אבל וויקיפדיה היא המפעל העיקרי ומספר הערכים שבה בד”כ מתכונתי למספר של השאר). אחרי הכול, כתיבה ועריכת האנציקלופדיה היא עבודה המתבצעת על אנשים בשעות הפנאי, וככל שהעבודה מתחלקת בין יותר תורמים, כך יכול המפעל לצמוח מהר יותר. לכן יש משקל רב ליחס בין מספר הדוברים בשפה לגודל הוויקיפדיה שלה. לא בכדי מתגאים אנו בוויקיפדיה העברית שלנו (70,000), שעוברת בהרבה את הוויקיפדיות בשפות של אויבינו הפרסים (30,000) והערבים (50,000), למרות עליונותם המספרית הגדולה.
אל תוך המצעד המפואר הזה משתחלת לה בגאווה שפה עלומה בשם וולאפיק. היא מדורגת גבוה גבוה במועדון המכובד של המאה אלף ערכים ומעלה, כשהיא מקדימה את העברית, ושוכנת לבטח יחד עם כל השפות המובילות בעולם, מלבד האנגלית, שכרגע היא החברה הבודדת במועדון המיליון הנכסף.
וולאפיק? רבים מאיתנו היו מרימים גבה, מניחים שאולי זהו שמה של השוודית או הפינית בפי דובריה, אך לא כך היא, וולאפיק היא וולאפיק. המענה נמצא כמובן בוויקיפדיה עצמה: וולאפיק היא שפה מתוכננת, יתומה מעם וארץ, כמו האספרנטו או להבדיל שפת הקלינגון מ”מסע בין כוכבים”. היא הומצאה על ידי כומר גרמני בשם יוהאן מרטין שלייר בסוף המאה התשע-עשרה, לאחר התגלות אלוהית בחלום שהורתה לו ליצור שפה אחת שתאחד את האנושות. הוולאפיק צמחה מהר, וקנתה לעצמה די הרבה מעריצים באירופה של אז, במיוחד בגרמניה. היו אפילו מספר כנסים של וולאפיק, באחרון שבהם דיברו אך ורק וולאפיק.
ההיסטוריה רצופה בניסיונות ליצור שפה מתוכננת מראש. יש שרואים את העברית שלנו כסוג של שפה מתוכננת, שבנויה על יסודות עתיקים. חלק מהניסיונות לברוא שפה כזו כללו ניסיון לשחזר שפת מלאכים (כמו האנוכית של ג’ון די), ליצור שפה שתשקף את ההיררכיה המטאפיזית והלוגית של העולם (כמו אצל וילקינס או אצל לייבניץ במאה השבע עשרה), או ליצור שפה פשוטה שתקדם דרך חשיבה פשוטה ואושר (כמו טוקיפונית). יש כמובן גם ניסיונות אקזוטיים, כמו השפה המוזיקלית סולרסול שאפשר לנגן אותה, והרשימה ממשיכה עוד ועוד… בין שלל השפות האלו ישנם שפות שתוכננו כדי להוות גשר לאיחוד האנושות, והוולאפיק של שלייר לא הייתה השפה היחידה שנבנתה למטרה זו, יחד עימה אפשר למנות את האספרנטו של זמנהוף, הלטינו סינה פלקסיונה של המתמטיקאי פיאנו, והאינטרלינגווה.
כמעט משחר ההיסטוריה היו שפות מרכזיות שנטלו את הבכורה ושימשו כגשר בין הלשונות השונות. הדוגמאות הבולטות ביותר הם הלטינית, ולאחר מכן הצרפתית וכיום האנגלית. השפה הבכורה הזו (LINGUA FRANCA) הייתה תמיד שפה טבעית של עם שהשפעתו התרבותית באה עם התפשטותו הפיזית והמרחבית, תמיד, מטבע הדברים, בנתיב של דם ומלחמות. הלטינית הייתה שריד לאימפריה הרומית, הצרפתית לכיבושי נפוליון והאנגלית נצר לאימפריה הבריטית וכיום תחת ההגמוניה האמריקנית הגלובלית. השאיפה לאכלס את הנישה הנדרשת של לשון בינלאומית על ידי שפה שמשוחררת מהכבלים ההיסטוריים והמטען ששפות אלה נושאות עימן הוליד ניסיונות רבים, ממש קדחת של שפות שהולידו ריבוי ובלבול במקום ששאפו לייצר אחדות וסדר. אחרי הכול, ממציאי השפות הללו שאפו לייצר שפה שתהיה קלה ללימוד, ללא ריבוי זמנים ויוצאי דופן, ומיעוט ככל הניתן של תנועות ועיצורים, במיוחד כאלו שקשים להגיה על ידי עמים מסוימים (זו הסיבה, למשל, שבוולאפיק אין R, עיצור שמקומו נפקד מלשונות המזרח הרחוק). כמובן שליצור לקסיקון של מילים יש מאין זו משימה כבירה ודי מיותרת, ולכן רוב השפות הללו הסתמכו על האלפבית הלטיני והלקסיקון שלו ושל שפות אירופיות שונות, תוך שינויים כאלה ואחרים. משמעות השם וולאפיק הוא “שפת העולם”, שהוא התמרה של המילים האנגליות: World Speak.
כמו יצירי מעבדה מלאכותיים באיזה סרט מד”ב זול, רוב השפות הללו קרטעו אל מחוץ למבחנה רק מספר צעדים עד שקרסו ושבקו חיים. שפה היא מטא-אורגניזם שזקוק לצורך קיומו לציבור גדול של אנשים שיחזיקוהו בחיים. האספרנטו היא היצור המלאכותי היחיד שמצליח לשרוד כבר מעל מאה, אבל היא נותרה תחביב תימהוני של משוגעים לדבר, ורחוקה מלאכלס את הנישה המבוקשת של שפת האומות.
לא רק שפות מלאכותיות מתות, גם שפות טבעיות גוועות להן לאיטן. היידיש שלנו היא מקרה ידוע וקרוב, ווויקיפדיה הוא אחד המקומות שבהן מנסים שוחרי שפות אלו להחיותן, או לפחות לבנות להן אנדרטה ראויה. מהבחינה הזו, הוולאפיק היא תופעה מדהימה, בהתחשב בכך שאפילו בין השפות הבינלאומיות המלאכותיות היא מעולם לא נחשבה כמובילה. נדמה הדבר כמו מאוזוליאום ענק שנבנה על קברו של חנווני אלמוני וחסר חשיבות: מעל למאה אלף ערכים. קחו בחשבון שמספר דוברי הוולאפיק היום בעולם מוערך בעשרים (לא עשרים מיליון, לא עשרים אלף: עשרים).
מי האנשים שמתחזקים את השפה המתה והלא מעניינת הזו? תשובה חלקית תוכלו לקבל מסיפורו של פול לאפארז’, שמגולל בהומור רב כיצד החליטו הוא וחברו ללמוד שפה שאיש אחר לא יוכל להבינם. כנראה שהצורך ללמוד שפה שכזו הוא המקבילה הלינגוויסטית לצורך לקפוץ עם אופניים מעל מעקה של מדרגות או מהתשוקה לאסוף בולים עתיקי יומין. דווקא האזוטריות של כל העניין היא סוד הקסם. לאפארז’ מספר שלוולאפיק הייתה דוברת אחת שלמדה אותה מילדות, לאחר שאביה הבלשן החליט ליצור את ילד הוולאפיק הראשון בעולם. דמיינו לכם את עולמה של ילדה שיכולה לדבר רק עם אביה!
ובכן, כיצד קומץ זה של משוגעים לדבר הצליח לעשות את מה שמיליוני גרמנים וצרפתים עמלו עליו כה הרבה? התשובה מתגלית מאליה תוך עלעול בדפי וויקיפדיה הוולאפיקית. יש אמנם עשרות אלפי ערכים, אך רובם ככולם קצרים להחריד, רובם מורכבים רק ממשפט אחד ויחיד. זוהי אינה אנציקלופדיה, אם כן, אלה רק שלד רזה של כזאת. למעשה, כבר בטבלה של דירוג הוויקיפדיות אפשר למצוא רמז לכך, שכן עורכי וויקיפדיה, בחפשם אחר כלי להערכה של וויקיפדיה בשפה מסוימת, לא משתמשים רק במספר הערכים, אלא גם במדד מספרי שמכונה “עומק”. עומק הוא לכאורה מדד איכותי, אך “ציון” זה הוא פרי תחשיב כמותי שמהווה הערכה הוגנת למדי לאיכות ולמהימנות של וויקיפדיה. תחשיב זה לוקח בחשבון את גודל הערכים, ריבוי העורכים וגם את קצב העריכה והשינויים שנעשה בערכים השונים באופן ממוצע. כבר כאן אפשר לראות שמדד העומק של הוויקיפדיה הוולאפיקית נמוך באופן משמעותי. מדד העומק חושף גם אשליה אופטית אחרת: וויקיפדיה הפולנית מתגאה במקום הרביעי מבחינת מספר הערכים, ומקדימה את הספרדית למשל, אבל מדד העומק חושף שמדובר באוסף של ערכים קצרים יחסית, שלא נערך בקצב דומה לוויקיפדיות המכובדות יותר. כמובן, אין כאן כל רע, יתכן וזו טקטיקה ראויה לבנות אנציקלופדיה לרוחב לפני שהיא נבנית לעומק. אנציקלופדיה אינה בניין: היא לא חייבת יסודות איתנים לפני שהיא ממריאה לגובה ולרוחב. סדר הדברים יכול להתהפך. בכל מקרה, אם אנו רוצים להשתמש בוויקיפדיות על מנת להעריך פעילות תרבותית בשפה מסוימת כאמור לעיל, יש לקחת גם מדד זה בחשבון. אגב, כאן יש עוד סיבה לגאווה מקומית: מדד העומק של העברית גבוה משל כל השפות המערביות מלבד אנגלית.
ובכן מסתרי וויקיפדיה הוולאפיקית מתחילות להיחשף, ויותר ויותר קשה להאמין שמדובר בדבר מה אמיתי ולא במתיחה או מעשייה בורחסית. דיברנו על ה”מי” וגם על ה”איך”, אך נותרנו עם ה”למה?”. למרות כל האמור לעיל, העבודה שנעשתה על הוויקיפדיה הוולאפיקית הייתה כבירה, ולא ברור מדוע היא הושקעה. היידיש השוקעת נושאת על סיפונה מטען תרבותי שאולי שווה לזכור, ואם חזון השפה הבינלאומית בוער בעצמותיהם של הכותבים, מדוע לא יקפצו על עגלת האספרנטו, שאינה שונה בהרבה ולה כבר בסיס של כמה מיליוני דוברים ששומר על יציבות יחסית ומעריצים רבים. כת האומומוטו היפנית שחרתה על דיגלה שאיפה לשלום עולמי, אליה השתייך אואשיבה מייסד האיקידו, רוממה את זמנהוף ממציא האספרנטו למעמד של אל.
מדוע, אם כן, כותבים אנשים אלה בשביל אף אחד, אנציקלופדיה שאיש לא יקרא, מפעל שאיש לא יכיר? אין לי תשובה אמיתית לשאלה הזו, למרות שכבלוגר שאלתי את עצמי שאלה דומה. אבל יש לי תחושה עמומה שהתשובה לכך היא המפתח להרבה מאוד פלאות, לפירמידות, לסטונהג’, לכתב היד של וויניץ’, לסיבת היקום עצמו. מדוע המשכנו כל השנים להתפלל מול שמיים ריקים, אחרי מי אנחנו רודפים במעגל שיישכח לבטח עם השנים, מדוע אנו מקימים ארמונות בחול שיישטף עם הגאות? הניצחון על הזמן החולף נעשה על ידי ייחודיות ולא חיזוק היסודות. העולם מחפש להמציא עצמו מחדש, להיות שונה. הוולפוקית רוצה לחיות. כמו פטרייה באפילה, היא משלחת זרועות.

זיכרון ישן מחנוכה:
כיתה ה’ בבית ספר יסודי בחולון. לכבוד החנוכה מחליטה המחנכת להעביר לכיתה את תכני החג דרך שיעור פעיל במעורבות חברתית וזהות יהודית. היא מספרת לילדים על האווירה אצל היהודים הנתונים תחת הכיבוש ההלניסטי, ומציירת ארבע עמודות על הלוח, על כל אחת מהן היא רושמת בגיר דרך פעולה אפשרית שיהודי היה יכול לנקוט בה באותם הימים:

1. לברוח מהארץ
2. ללמוד תורה בסתר
3. להתמרד
4. להתיוון

המורה שואלת את התלמידים מה כל אחד מהם היה בוחר לעשות באותם ימים. נערכת הצבעה. עבור האפשרות הראשונה מורמות כמה ידיים מבוישות. מסתכלים עליהם בבוז של תבוסתנים. המורה חושבת שאולי לא הבינו את השאלה: כן כמה התבלבלו. עבור האפשרות השנייה יש כמה מתנדבים, לאחר שהמורה הסבירה ש”ללמוד תורה” לאו דווקא קשור לשיעורי תנ”ך אלא מדובר בשמירה על הזהות היהודית תוך חירוף נפש. כמובן שהאפשרות השלישית גוררת ים של ידיים של זאטוטים רומנטיים ועזי נפש, שאין להם מושג טעמה של מלחמה אמיתית מהי. ואז מגיעה ההצבעה על האפשרות הרביעית, כמו כדי לצאת לידי חובה, והנה יד אחת מונפת לה, לא בהיסוס ובחוסר הבנה, אלא בגאון מחוצף.זו כמובן ידו של עבדכם הנאמן.
המחנכת של ה’ רביעית לא כל כך מבינה מה קורה. היא דווקא יודעת שזהו תלמיד טוב בד”כ, לא יכול להיות שלא הבין את השאלה. אתה מבין שהאפשרות הזו משמעה שאתה נכנע, היא שואלת, חושבת שזה ישבור אותי בשעה שאני יושב שם בין כל גיבורי התהילה זבי החוטם שלפני רגע התנדבו למסור נפשם על משהו שהם לא יודעים כל כך מהו.
“מה פתאום נכנע?” עניתי לה בגאווה. דווקא עמידתי לבד חיזקה אותי. “אני הייתי מתיוון בכל מקרה, גם אם זו לא הייתה גזירה. אני חושב שהייתי מעדיף את התרבות היוונית. היא הייתה הרבה יותר מתקדמת באותו זמן מהתרבות שלנו.”
אני לא זוכר את המילים המדויקות, אבל ברור שלאחר מכן all hell broke loose. למקום הוזעקה המורה האחראית על זהות ומורשת, ציפי קיכלר, המנהלת היום את בית “להיות” ל”טיפוח תודעת השואה ולקחיה”, ואני לא זוכר מה אמרתי לה בדיוק, אבל היא יצאה בוכה מהכיתה. הייתי בכיתה ה’. ילדים יכולים להיות כל כך אכזריים.
האם אני גאה על כך היום? ברור שממרחק השנים אני רואה ילד חכם, אך נפוח ושחצן. הדעות שלי היום הם הרבה יותר מורכבות, אולי עמוקות ומבוססות, אבל בשורה התחתונה, לו הייתי ניצב בין ארבעת הברירות הללו היום והייתי חייב להחליט בצורה חותכת, אני חושב שההצבעה שלי לא הייתה שונה.
אבל נשאלת שאלה אחרת: מה באמת מלמדים בבתי הספר? מה הם יודעים על תרבות היוונית בכלל, לפני או אחרי שהיא עוברת דמוניזציה חגיגית כל שנה בחג האורים? באותם ימים נחשפתי לראשונה לפילוסופים היוונים דרך אנציקלופדיה “מעיין”, והרגשתי שאני מסתובב בעולם כמו גיבור עם כוחות-על, שרואה משהו שנראה שכל האחרים עיוורים לו. אני מבין שבגיל צעיר צריך לעצב את המוחות הרכים כדי שיחוברתו כהלכה ולפחות חלקם יהיו חיילים טובים, אבל מה קורה קצת מאוחר יותר? בשם כל האלים, כמה זמן השקענו כדי ללמוד את פירוט תולדות חייו של בן- גוריון, או על איזה נביא מדרג ב’ בתנ”ך או דמות דרג ד’ בתולדות הציונות, אבל בן אדם יכול לסיים תעודת בגרות - על מה אני מדבר - בן אדם יכול לסיים אוניברסיטה, בחלק מהתארים, ולא לדעת מי זה אפלטון, או סוקרטס. ומה בוגרי מערכת החינוך יודעים על ישו או על מוחמד?
נכון, צריך ללמוד לזחול, ואז ללכת, לפני שאפשר ללמוד לעוף. ונכון, צריך לבנות איזו תודעה לאומית, אפילו על חשבון הסימטריה והמשקל האמיתי של חשיבות תרבותית, אם קיים בכלל דבר כזה באופן אובייקטיבי. אבל אם תנסו לבנות את התמונה שנוצרת בראשו של תלמיד - אפילו תלמיד טוב - שמסיים את מערכת החינוך, תקבלו אדם צר אופקים במקרה הטוב, בור במקרה הרע. נכון: קשה, ולדעתי באופן עקרוני בלתי אפשרי לייסד היררכיות מסודרות של ידע (כמו שכבר ניסיתי להסביר כאן). היום אני אפילו יכול לקבל גם את בניית הזהות כמטרה לגיטימית של חינוך - אי אפשר להתחיל חינוך עם פוסטמודניזם וקוסמופוליטיות - צריך שיהיה מה לשבור, צריך שיהיה כנגד מה להתמרד. אחרי הכול, הספק בא אחרי האמונה, כמו שהעיר ויטגנשטיין. אבל למען השם, כאן לא מדובר בסיד וישס או אפילו לא בניטשה. אפלטון וישו הם היכין ובועז של התרבות המערבית, שאנחנו בסופו של דבר בניה. האם לזהות הזו אין כל משמעות?

כן, הייתי ביפן, אתם מוזמנים לקנא. וכן, כל הסיפורים שיפן מוזרה, שונה ומדהימה, נכונים, וגם הסיפורים על כך שזה נכון, נכונים גם הם.
ביקורי היה קצר. נסעתי בעקבות כנס מדעי, מה שמימן לי את הנסיעה היקרה, אך עקב הישארותה של אהובתי בארץ האבות, השתדלתי לקצר את שהותי, אולי קצת יותר מדי, בדיעבד. יפן יקרה, אך התובנות והרשמים, כרגיל, בחינם:
ראשית, היפניות יפות. מהבחינה הזו איטליה אכזבה אותי רבתי, ויפן הפתיעה. כנראה שכל היפהפיות שעוצרות לי את האצבע מלשלטט הלאה מהערוצים האיטלקיים נמצאות בעיקר שם, דהיינו, באולפני הטלוויזיה. יפן, לעומת זאת, סחררה אותי לחלוטין. ליפניות יש שני גילאים: נערות בית-ספר או חסרות גיל. יש גם כמה זקנות חביבות, אבל גם הן, כמו כולן, תמיד מטופחות, מסודרות, ואף פעם לא שמנות. לעיניים המערביות שלי הן נראו די דומות זו לזו, מה לעשות, אבל השטאנץ הזה החוזר על עצמו הוא שטאנץ יוצא מן הכלל. כולן רזות, בעלות שיער שחור חלק ועור פנים שנשים רבות במערב היו מוכנות להרוג בשבילו. נערות בית הספר לבושות בשלל סוגים של מדים מהוגנים אך סקסיים באופן פלילי, כן אלה אותם מדים שאתם מכירים מהפנטאזיות המצוירות של היפנים שטופי הזימה. אם הן לא מצוידות במדים כאלה הן מתלבשות לרוב כפרוצות קטנות, ואני אומר את זה במובן החיובי. כלומר, בחייכם: העם היהודי שומר על עצמו מכל משמר מפני התבוללות. אפילו תקעו את המדינה שלהם בלב אזור עוין, מלא רעלות שחורות וטילים, כדי שהחבר’ה יצטרכו לנסוע רחוק עד שיעלה בדעתם להתחתן מחוץ לשבט. תארו לעצמם מה היה קורה אם היו שמים אותנו באמצע אירופה, כמו שהדוד הרשע מאיראן מציע. עכשיו עם השוק המשותף, בכלל הזליגה החוצה הייתה מטורפת, וזה לא שלבנות שלנו חסר משהו, ההיפך הגמור… אבל בכל זאת, טיעונים דתיים-ציוניים בזכות טוהר הגזע היהודי הופכים חלשים משנה לשנה, במיוחד לאחינו שחיים בחו”ל (לי יש ממש אח שם, אבל הוא כבר נשוי לישראלית…). אבל ליפנים יש שיטה שונה לשמור על עצמם: קודם כל, הם לא יודעים אנגלית בגרוש. השפה שלהם כל כך דלה בעיצורים ותנועות (כנראה הכי דלה. פעם שמעתי שלימוד השפה הקשה מכולם הוא בשביל יפני ללמוד שוודית, שהיא השפה הכי עשירה בתנועות - שמונה עשרה, לעומת חמש ביפנית), עד שליפני הממוצע יהיה מאוד קשה בחו”ל לבדו. ושנית כל: הבנות שלהם. כמו שאמרתי, הצעירות שלהן הן פשוט לוליטות קטנות שבלתי ניתן לעמוד בפניהן. במקום טיעונים כמו-ציוניים בזכות השמירה על מסורת העם היפני, הם פשוט פיתחו אופנה כזו של מכנסונים קצרצרים, מתחתיהם גרבוני-ירך שחורים ולסיכומו של עניין, על מנת לוודא הריגה, נעלי עקב גבוהות. ואני מדבר על תלמידות תיכון מינוס. (טוב אצל היפניות באמת קשה לדעת. מישהי יכולה להיות בת שלושים ולהיראות בת חמש עשרה), עכשיו נראה את הגברבר היפני שמוותר על זה. מה שכן, היפניות אינן מצטיינות בהיקף חזה מרשים, בלשון המעטה, אך הן מפצות על כך ברגליים אותן הן מפגינות לראווה כאמור לעיל. הפורנוגרפיה היפנית כבר אמרה את דברה על ההערצה המתפקעת של הליבידו היפני אחרי אותן נערות צעירות. לפני נחיתתי בארץ השמש העולה היה עליי לחתום על כמה טפסי מכס שהזהירו אותי מפני הכנסת חומרים אסורים, בין השאר פדופיליה, לארצם הברה. כמובן, לשם מה המציאו את תקנות המכס אם לא בשביל להגן על ייצור מקומי?
טוב, אז אחרי שכתבתי את הפסקה הזו באומץ, תוך ששמתי את אשכיי בכפי (לא תרתי ממשמע!) והסתכנתי בסירוס כימי, נעבור הלאה.
הכנס שלי היה בקיוטו. נא לא להתבלבל עם טוקיו, הכרך המפלצתי. קיוטו הייתה הבירה העתיקה של יפן, וככזו היא גדושה במקדשים ואטרקציות תיירותיות. הייתי מלא חששות במיוחד מההתממשקות עם הכרך היפני. חששותיי היו מוצדקים חלקית. היפנים מתנייעים ממקום למקום בעזרת רשת מעוררת קנאה של רכבות עיליות ותחתיות, וחלק מהיעילות של העניין הוא שמכירת הכרטיסים מתבצעת באמצעות מכונות אוטומטיות, שהיפנים בכלל אוהבים מאוד. הבעיה היא שהכול ביפנית. יש גם הסבר באנגלית, אבל הוא מסתכם בערך ב: “הכנס את הסכום המתאים ועכשיו לחץ על הלחצן המתאים”. אני לא צוחק. עכשיו אתה מוצא את עצמך מול מפלצת מרובת כפתורים והשד יודע איזה כללים ושיטות תמחור ועלייך להסתדר. אתה צריך להסתדר כי מהאנשים שסביבך, אדיבים כאשר יהיו, לא תצמח הישועה. אני חושב שאת השריקות של R2D2 אני מבין יותר מאשר את הניסיונות הנואשים והכנים של עוברי האורח לנסות ולהסביר לי משהו, או רק להבין את שאלתי. האדיבות היפנית באמת מעוררת השתאות. למעשה, יפני לעולם לא ישיב את פנייך ריקם. אם הוא מתקשה לענות לך, אם מחוסר הבנה או אם אינו יודע את התשובה, הוא פשוט יתקע במין לולאה עצמית כמו רובוט שקיבל פקודות סותרות עד שתפטור אותו מייסוריו ותמשיך בדרכך.
אחד הדברים שקופצים די מהר לעיניים מערביות הוא ההיעדרות המוחלטת של זרים, בעיקר בשלל עבודות ירודות למיניהן, כמו ניקיון, או רוכלות רחוב. בכלל, יפן היא המדינה טהורת הגזע ביותר בעולם: אין בה מיעוטים כלל. יש בה אורחים, תיירים, מבקרים, אפילו פה ושם כמה משתקעים, אבל אין שום מגזר מאורגן שאינו יפני. העבודות הירודות לכאורה אינן ירודות כלל וכלל בעיניהם, המנקים ברכבת, למשל, היו צעירים, אולי סטודנטים אפילו, ודיברו זה עם זה בעזרת מערכת קשר שהורכבה על ראשם. מיותר לציין שהם סיימו את מלאכתם עשירית שנייה לפני יציאת הרכבת, והחוו קידה טקסית לפני יציאתם את הקרונות. גם הכרטיסן קד קידה, וגם המנקות במלון והמוכרים בחנות. אם הם מגישים לך כרטיס אשראי, כסף או קבלה זה תמיד יהיה בשתי ידיים, תוך קידה קלה עם הראש.
ביפן אין פשע. נקודה. אתה יכול להניח את מזוודתך בקצה קרון הרכבת במקום המיועד לכך ללא חשש, בעוד שבאירופה גם אם אתה מחבק את תיקך חזק חזק אין ערובה שהארנק לא נעלם ממנו בתום הנסיעה. גם אין גרפיטי, אין רוכלי רחוב ואין מחוסרי בית. אחרי שיבתי קראתי שדווקא היו ביפן כמה אנשים שנכנסו לצרות כלכליות גדולות, אבל הם פשוט מתו ברעב כי התביישו לבקש עזרה. סעד הוא בושה גדולה ביפן. מאחורי החביבות הכנה מסתתרת מערכת אכזרית למדי.
עוד משהו שכמעט ואין ביפן, זה תיירים. זה הופך את חווית השהות ביפן להיטמעות טוטאלית. להבדיל ממה שכתבתי על איטליה, ביפן זה ממש נדיר לראות מצבורי תיירים. זו גם הסיבה שיש כל כך מעט אנגלית ברחבי העיר. מזל שתחנות הרכבת התחתי מצוינות באנגלית, והרחובות הראשיים, אחרת השהות ביפן הייתה ממש בלתי אפשרית ללא מתורגמן צמוד.
אך כמובן שגולת הכותרת הייתה הביקור במרכז אומנויות הלחימה בקיוטו. עוד בארץ הפציר בי אמיר, ידידי וחברי לאימונים, לנצל את הזדמנות הפז ולהתאמן במולדת האיקידו. כמובן שהשתוקקתי לכך, אך הפחד מפני הבלתי נודע, מחסום השפה והחשש מפני הפרה של אי אלו כללים קשוחים על מזרן האימונים היפני המאיים כמעט והרחיקו אותי מהגשמת החלום הזה. אמיר הפנה אותי למורה לאיקידו זאב ארליך, שגר ביפן מספר שנים ושמח תמיד לעזור לכל מי שנוסע לשם. תפסתי את זאב בפלאפון בחופשה באילת, אך הוא עזר בהתלהבות ובלבביות למרות שלא הכיר אותי כלל. מילת הקסם “יפן” פשוט מדליקה אותו והוא אינו יכול להפסיק. הרבה מההצלחה של הביקור אני חב לו ואני מודה לו שוב מעל גבי רשומה זו. (אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו כאן).
זאב הרגיע אותי ביחס לרשמיות היפנית והבטיח לי שהיפנים אדיבים ומסבירי פנים. כשהגעתי לאימון ביפן הבנתי על מה הוא דיבר. במערב יש נטייה לראות את הטאטאמי - מזרן האימונים - כמו איזו סוג של טרטוריה מיוחדת, כמעט קדושה. הזמן והמקום של השיעור על המזרן הופכים להיות מעין מרחב בו אנו הופכים ליפנים. אנחנו קדים, אנו משתמשים בטרמינולוגיה יפנית לתרגילים, אנחנו עוסקים במדיטציה, עמידות ותנועות שזרות לצורת ההתנהגות שלנו ביומיום. ישנם כללי טקס ומעמד שאנחנו משתדלים לקיים כחלק מהפרקטיקה של האימון באומנות לחימה (במקומות ומועדונים שונים ברמה כזו או אחרת של קפדנות). ביפן זה שונה. היפנים הם יפנים כל הזמן. הם תמיד קדים. המזרן מבחינתם אינו טרטוריה מיוחדת, אם תרצו, כל יפן היא בשבילם מזרן אימונים. הם אינם הופכים להיות יפנים כשהם עולים על המזרן או חדלים להיות כאלה כשהם יוצאים ממנו. זה מעניין כי זה בדיוק מה שהרבה מורים מנסים ללמד: שהאימון לא מפסיק עם תום השיעור ועם הירידה מהמזרן, אלא מתרחש כל העת, ובאספקט של אומנות הלחימה ככלי להגנה עצמית, ודאי שתודעת המוכנות צריכה להישמר גם בעולם המאיים שבחוץ. אין הכוונה שהיפנים מסתובבים לכל מקום דרוכים כקפיץ בצעדי נינג’ה: להפך, הקלילות היומיומית שזורה אצלם באופן טבעי בטקסים ובאימונים, כמו שיחס הכבוד ההדדי, חוש המידה והאיפוק נסוכים גם בהתנהלותם ה”רגילה”.
לא היה קל למצוא את המרכז העתיק של אומנויות הלחימה בקיוטו, אבל זה היה שווה כל רגע של תסכול עת התרוצצתי ברחובות קיוטו עם מפה, מנסה לדלות שבבי מידע וכיוונים מעוברי אורח אדיבים אך חסרי כמעט כל ידע באנגלית. הבוטוקודן הוא שמו היפני של המרכז לאומנויות לחימה, והוא בית ספר גדול בו מלמדים איקידו, נגינאטה (חנית מיוחדת שנחשבת נשק של נשים), איאידו (אומנות שליפת החרב), קנדו (קרבות חרב עשוייה מבמבוק במגע מלא עם שריון מאיים בליווי צווחות ויללות), וקיודו (אומנות הקשת והחץ). שימו לב להיעדרם של הקרטה והג’ודו, שנחשבים גם כענפי ספורט תחרותי ואינם אומנויות לחימה טהורות.
במרכז הבוטוקודן מצוי אולם האימונים המרכזי, שבנוי כפגודת עץ יפהפיה, והיא מהווה את הדוג’ו הפעיל העתיק ביותר ביפן (היא בת למעלה ממאה שנים - ראה תמונה למעלה). לראות את אימוני הקנדו והנגינאטה על משטח העץ הנרחב מילאו אותי באושר. למזלי פגשתי שם נערה מצודדת ומיוחדת, חציה בריטית וחציה יפנית, שהגיע ליפן מאנגליה ללמוד באוניברסיטה ושימשה לי מתורגמנית מעולה. גם שם לא היו ממש תיירים, והמתאמנים קיבלו אותי בסבר פנים יפות וחלקם ממש בהתרגשות. את שיעור הנגינאטה הנחתה ישישה מופלגת שהייתה לבושה לקרב אך בעיקר ישבה בצד והעירה מדי פעם הערות בקול צרוד, כמו מורה מזדקנת לבלט. בין המתאמנים בלט גם ילד שהיה לבוש כמו סמוראי ממוזער.
לצד אולם האימונים העתיק יש מבנה חדש ובו אולם ספורט ענק, שנראה כמו אולם כדורסל מאובזר, אבל אין בו סלים, או רשתות לכדורעף, או שערי קט-רגל. כולו מוקדש לשיעורים באומנויות לחימה שמאכלסים אותו לפי תור או במקביל. ישבתי ביציע הצופה ממעל וחזיתי, מלא השתאות, בשני אימונים הפוכים אך משלימים שהתנהלו באולם משני עבריו, כשביניהם חצצה איזו מחיצה נמוכה.
בצד אחד התאמנו כמה עשרות באיאידו, היא אומנות שליפת החרב. כולם, נשים וגברים, נעו כאיש אחד בעוקבם אחר מחזורים עתיקי יומין של תנועות קבועות מראש של שליפת חרב, תקיפת היריב, ניעור הלהב בתנועה טקסית, החזרת החרב לנדנה והתיישבות שלווה חזרה במקום. כך, שוב ושוב, במחול מתואם ומשובב נפש, הם חזרו על סדרות שונות של תנועות מכל מיני מצבים, מכל מיני כיוונים, ובכל מיני צורות של תגובה.
ומנגד להרמוניה הזו, מעברו השני של האולם: תוהו ובוהו! קנדו, אומנות החרב במגע מלא. בשעה שרוב אנשי האיאדו היו לבושים לבן, היו כל אנשי הקנדו עטויים בשריון שחור ובקסדה מאיימת, ונראו כמו מחנה אימונים של אבירי סית’. בשעה שמעברו השני התנהל הכול באחידות מופלאה, נראה שדה האימונים של אנשי הקנדו כמו שדה קרב לכל דבר: התקבצויות ספונטאניות, קרבות של זוגות שהתרוצצו בכל רחבי שטח האימונים, קפיצות, יללות, צווחות, שאון של חרבות במבוק המוטחות זו בזו. החלוקה לשחור ולבן שיקפה את עיקרון הין והיאנג בהתגלמותו הוויזואלית ממש. לעין הבלתי מיודעת נראים שני סוגי האימונים כבלתי קשורים בעליל, אך למעשה הם שני הצדדים של אותה מטבע, ודרושים באותה מידה על מנת לתרגל את השליטה בכלי הנשק. השליטה בחרב דורשת מיומנויות סותרות, ואימון ישיר בלחימה אינו אפשרי, ותמיד ידרוש עיסוק עקיף בייצוגים של הלחימה שניתן לעכל, כמו שהפיזיקה תמיד משתמשת בשפה מתמטית כדי לייצג מציאות קוונטית או יחסותית בלתי נתפסת.
אי ההבנה הזו עולה אצל רבים גם ביחס לשיטות האימונים ביד ריקה באומנויות לחימה, כשהם מצביעים על הפער בין מה שנתפס כ”מציאות” של הקרב, לבין הטכניקות שנראות מאורגנות מדי או אימוני זוגות מתוזמרים מראש. ישנן אומנויות לחימה (בעיקר מודרניות) שמתיימרות לספק צורת אימון חופשית “כמו ברחוב”, ללא כללי טקס מיותרים או טכניקות מורכבות. דווקא אלה שוגות באשליה הגדולה מכולן, לעניות דעתי, ומסתכנות באימון חסר עומק שמשרה תחושה מוטעית של חווית קרב. אומנויות הלחימה העתיקות מזקקות אספקטים שונים של הלחימה ומתרגלות אותן לעומק, כמו שבמדע משתמשים במודלים אידיאליים על מנת לייצג את העולם למרות שברי שאינם ייצוגים מושלמים, אך הם מהווים שלב הכרחי בתפיסה של הבלתי נתפס.
רונן צוקרשטיין, אחד המורים שלי בדוג’ו אמר פעם שאיננו לומדים לנוע כדי שנוכל לבצע את הטכניקות בצורה טובה, אלא אנו משננים את הטכניקות בכדי שנלמד לנוע. הטכניקות המסודרות הם שלב בדרך לשחרור הגוף למקום שם אין חוק, הם נתיב למקום שבו כבר לא יהיו נחוצות, אבל הן נתיב הכרחי.
לאחר מאות משפטים מדויקים שמרכיבים את המאמר הלוג-פילוסופי, מפציר בנו ויטגנשטיין לשכוח את כל מה שאמר לנו עד אתה, המשפט הלפני אחרון בטרקטט גורס:
“6.54. משפטים אלה שלי מבהירים משהו בכך, שמי שמבין אותי מכיר, בסופו של דבר, שהם חסרי מובן. דרכם, ובאמצעותם, הוא יטפס אל מעבר להם. (הוא חייב, כביכול, לזרוק את הסולם לאחר שטיפס עליו.)
עליו להתגבר על משפטים אלה, ואז יראה את העולם נכוחה.”
פעם שמעתי שזה מזכיר מאוד משל של בודהא עם רפסודה שצריך להשליך אחרי חציית הנהר, אבל מעולם לא ביררתי את המקור. אינני יודע אם רונן אי פעם קרא את ויטגנשטיין או בודהא, סביר יותר שהוא פשוט זיקק את התובנה הזו משנים של אימונים, אלפי נפילות, גלגולים, פציעות ומכות שחטף, ואחרי שסייר בעולמם של אומנויות לחימה שונות וצבר ניסיון חיים בתחומים אחרים. הבעיה היא שגם אם מבינים ומהנהנים אחרי המשפט הזה, הדרך היחידה לחיות אותו היא ללכת בנתיב ולהתאמן, להתאמן, ולהתאמן, עד שאמיתותו תחלחל לנשמה דרך השרירים הדואבים.
ובחזרה לקיוטו: גולת הכותרת האסתטית בקיוטו לא הייתה אף אחד מהמקדשים המהממים כשלעצמם, אלא אזור אימוני הקשת והחץ בבוטוקודן. קשתות יפניות שונות בעליל מהקשתות שאנו מכירים במערב: הן ענקיות, ואוחזים בהן בשליש התחתון. הייתי כבר למוד עזות מצח מערבית כשנדחקתי מאחורי במת הירי כדי לחזות ולצלם את העוסקים במלאכה. בי נשבעתי: דמעות נקוו בעיני כמו צנחן בכותל, זה היה הדבר היפה שראיתי בחיי.
אחת אחרי השנייה הן פסעו פנימה (היו כמה גברים, אך רובן נערות ונשים), הצחקוק הקליל הוחלף בריכוז שקט וברצינות שלווה. עטופות בבגדים מסורתיים הן התיישבו והחלו בזו אחר זו בטקס שנראה אישי לחלוטין, אך כמו בתאום מונאדולוגי קבוע מראש יצר על פני במת הירי הרמוניה שופעת יפעה. הן לא הביטו לעבר המטרה, והיו שקועות לחלוטין בתנועות מדודות של קשירת סרט מיוחד שמשמש כמשענת ליד, מבטן מושפל מעט, ממוקד באינסוף קרוב מאוד. ואז הן קמו אט אט, כמו עץ שמתמתח התמתחות שמשכה עידן, ומתחו את הקשת הגדולה ממידתן. רק בסוף הן סובבו את ראשן למטרה, ושיחררו את החץ כלאחר יד, והוא עף באחדות מופלאה של רוח וחומר ואובייקט וסובייקט וכל הדברים כולם לעבר מטרתו.
לא תמיד פגע החץ במדויק, אבל מה זה חשוב. מישהי, מעט מבוגרת יותר, קלעה היישר במרכז המטרה. נשמעה איזו קריאה ומספר מחיאות כפיים: תלמידים צעירים אצו לאסוף את החיצים. הקשתית הקולעת לא זעה, נתונה בסד של הטקס או אולי שרויה בשלמות רוחנית שהפכה את אותו הרגע לאחד עם אינספור רגעים אחרים של כישלון. אני מחיתי דמעה. ביפן יש הרבה יופי, אך אין בליבי ספק שהקיודו הוא אחד הפרחים היפים בגן המטופח של תרבותם. וכאן זה אינו יופי מת, שהורש להם על ידי גאוני העבר והם נהנים מפירותיו כטפילים (כמו במקרה של שכיות החמדה של איטליה), אלא זהו מחול המועבר מדור לדור, ומקוים, בכל רגע ורגע, רק על ידי הגברים והנשים שמעניקים לו חיים מתוך בחירה והקרבה.
ובכן, מה לגבי אימון האיקידו שלי? כעצתו של זאב, יצרתי קשר עם הנהלת הבוטוקודן בעזרת האנשים בדלפק הקבלה של המלון, שהתקשרו לשם. זו הייתה דרך להשיג מתורגמן ללא מאמץ. מתוך איזו סיבה עלומה הם בישרו לי שאיני יכול להצטרף לאימון במרכז עצמו, אלא בדוג’ו אחר, בפאתי העיר. כך נשרכתי ברכבת התחתית עד לתחנה האחרונה, ומשם במונית בחשכת הליל למשהו שנראה כמו מרכז קהילתי. מר סאקאנה, המורה הזקן, קיבל אותי בלבביות, ואפילו ידע מספר מילים באנגלית. כולם הסבירו לי פנים באדיבות ובסקרנות, ונצמד אלי מתאמן שיכול היה לתקשר איתי באופן סביר. לאחר המסע הארוך בחשיכה, הרגשתי בבית. התרגילים, השמות, היו לפתע מוכרים לי. למעט הבדלים סגנוניים קלים, השתלבתי היטב בעזרת שליטתי בשפה הבינלאומית של האיקידו.
טוב, מה עוד אומר על יפן וקיוטו, ברשומה זו שכבר התארכה יתר על המידה? שהירוק פושה שם בכל. את קיוטו חוצה נהר והיא מרושתת בעשרות תעלות מים חיים, שבתוכם מרקדים באיטיות ענפי אלמוג חינניים עם הזרם. הלחות והמים גורמים לצמחייה לשגשג בכל מקום: במקדשים ובגנים היא מבויתת ומעוצבת בדייקנות, ומחוץ לעיר היא פורצת-תלם, מתפקעת בפרעות בלתי ניתנת לעצירה מכל ס”מ רבוע של אדמה.
ואיך אסכם? כל תרבות מורכבת מסתירות, אצל היפנים, בדומה לגרמנים, כנראה שהסתירות הללו קיצוניות במיוחד. זה עם ששילב עדינות, רוך וחכמה, עם אכזריות ותוקפנות שלוחת רסן. האהבה ליפן אינה מקוימת בשרבוטי מילים, יהיו הן מתוחכמות כאשר יהיו, אלא בהתנסות בפרקטיקות המופלאות שהיפנים חולקים איתנו בנדיבות, ללא מחסומי גזע ומין, ואם אפשר, אז באריזת מזוודה ורכישת כרטיס טיסה ליקום המקביל המופלא הזה.
רק שילמדו כבר אנגלית, לכל הרוחות!

הדיוק הוא מעלה מוערכת, בשירה כמו גם במדע, אך ראוי לתהות על קנקנו וחשיבותו, במיוחד בקרב המדעים המתהדרים בשמו. התדמית המקובלת של המדעים המדויקים מעוותת משהו, אולי כתוצאה משמם הלא הולם, או אולי משימוש שגוי או חוסר הבנה של המילה “דיוק”. אנסה כאן מעט יותר לדייק בטיב הדיוק שבמדעים המדויקים, ואשתדל לא לגלוש יותר מדי (אם כי הפיתוי גדול), לשלל הסוגיות הפילוסופיות שמתגלעות על טיבה של המתמטיקה ויחסה אל המציאות. (more̷