הערות שוליים לאפלטון

האולימפיאדה היא אירוע שמושך תשומת לב כה רבה, עד שהיא מאפילה אפילו על מלחמה אמיתית שמאיימת להתדרדר לעימות גלובלי ד”ר סטריינג’לבי אמיתי. נראה שהאימפריה הצהובה עמדה בציפיות העצומות שתלו בה תאגידי הפרסום וחובבי הספורט, ונראה אף שטקס הפתיחה המרהיב כמעט כיפר על עליית מחירי הברזל בשנים האחרונות, שתורצה תמיד בהכנות הסיניות לאירוע הענק. אגב, אכן תהיתי להיכן הולך כל אותו ברזל שצרכו הסינים בשקיקה, עד שציפיתי שאירוע הפתיחה יכלול פשוט קוביית ברזל עצומה ואילמת במרכז האצטדיון, קובייה שתכלול את כל אותם גרוטאות שנקנו, נאספו ונבזזו על ידי סוחרים ופוחזים במשאיות וטנדרים שאחוריהם שוקעים עד להתפקע, ומצאו דרכם לענק הסיני, שמשך אליו ברזל כמו מגנט עצום. אחרי הכול נראה שהקובייה העצומה הזו הייתה שם בעצם, בצורת האצטדיון הראוותני “קן הציפור”, שאירח את טקס הפתיחה, כמעט חמישים אלף טון של פלדה. לרגעים יכולתי לדמות מבצבצים מתוך זרדי המתכת העצומים של ה”קן” ששזרה ציפור הענק הסינית, שאריות של מצבות בזוזות, תמרורים, רמזורים, מכל רחבי העולם, כלואים אילמים, כזבובים בענבר, זכר למקומות וזמנים אחרים, יחד עם אותם עובדים שנהרגו בהקמתו (בין שלושה לעשרה, הדעות חלוקות). למי שמחפש עוד אותות מההיסטוריה, נאחז בעובדה שהכפר אולימפי תוכנן ע”י שפר הצעיר, בנו של האדריכל ושר החימוש של הרייך השלישי. אבל מי מחפש? הנה נשבר עוד שיא מ-ד-ה-י-ם בבריכה או על משטח הריצה.
אך מעבר לפולמוסים הפוליטיים והחרמות שהשתפנו, מעבר לתחרויות המרתקות, לשיאים הנשברים, מעבר לדרמות האישיות והלאומיות, לדמעות ואגלי הזיעה, מעבר לשערוריות הסמים והשיפוט ומחירי הברזל המאמירים, האולימפיאדה מספקת לנו מבט על הגוף האנושי, על שלל צורותיו ושימושיו, ויחד עם זה, איך לא, כמה תובנות.
הגוף הגברי הוא שריד אבולוציוני לזמנים אחרים ופעולות שפעם היו בעלות חשיבות מכרעת. מן הציד והקרב, נותרו, לרוב דרי הפלנטה, רק משחקים. הגוף הנשי נותר פונקציונאלי במשימתו מקדמת דנא, הבאת צאצאים, וכמה מהאיברים הרלוונטיים לפעולה עתיקה זו אף נותרו שימושיים באמת, עד שהטכנולוגיה תייתר גם אותם. למזלנו, אין כיום מנגנון אבולוציוני שיעלים את גפינו ויהפוך אותנו לחזון בלהות רוטט וחסר איברים כמו אותם חייזרים בספרו הקלאסי של ווילס, וכך נותרנו, מאובנים חיים, בעלי גוף שממשיך להכין עצמו לפעילויות שהיו כה חשובות אי שם בעידן הקרח האחרון.
שריד נוסף שנותר מאובן, כמו טביעת רגלו של דינוזאור בבוץ, הוא טעמנו וחוש הפרופורציה שלנו, שעבר התפתחות ארוכה ממש כמו הגוף עצמו. אנשי הפסיכולוגיה האבולוציונית נהנים לחזור ולהזכיר לנו שהתאוות והכמיהות הקמאיות שלנו, אינם אלא הד לשיקולים שחלפו כבר מזמן מן העולם. עיני הנשים ננעלות על הגבר השרירי שיגן עליהן ושבטן, וכמובן יוליד להן בנים חזקים כמוהו. הפרופורציה הגברתנית מורכבת משרירים שלא רלוונטיים הרבה היום, בעידן הנשק החם והגרעיני, כמו שהכמיהה הבלתי יודעת שובע של החיך למתוק ולשמן מעידה על עידנים עתיקים של מחסור ודלות. באולימפיאדה משתתפות כמובן גם נשים, אך עם חתירתן הבלתי נלאית להישגים, הן קונות להן גוף שאינו אלא צל, הד של הגוף הגברי, הן אונסות את גופן להידמות לכלי הייעודי של הטבע לציד והרג. על חוסר טבעיות זה יעידו הישגיהן המשניים לספורטאים הגברים (גם אם טובים יותר משל רוב בטטות הכורסא הזכרים), אבל אפילו יותר מכל, דחייתם של רוב הגברים מפרופורציות אלו. כמובן שישנם קולות שיימחו, ויאמרו שמדובר בתוצר של דיכוי תרבותי מאוחר: אך הגוף אינו משקר, הוא חושל בכבשנים האכזריים של הברירה הטבעית, ולא נברא מדיונים מלומדים בחוג למגדר. וגם הטעם וחוש הפרופורציה שלנו, למרות גלגולים תרבותיים ואבולוציה ממטית ענפה, הותיר לנו שלד מאובן מהימן שמעיד על ההליכות המקוריות של גזענו.
נתמקד, אם כן בגוף הגברי, ובאותה פרופורציה שמגדירה אותו, במיוחד זו שנעשית על ידי העין הנשית, שכאמור, מעידה ככמוסת זמן על טעמן של אמות-אימותינו בעידן הקרח. כן, בסופו של דבר, נראה שהמתוחכמת בין הנשים המודרניות תימשך לגברים דומים לאלה שנמשכה אליהן אשת המערות.
למרות שהאמור לעיל מכוון לכאורה לאידיאל גופני אחד, אנחנו נחשפים לסוגי גוף שונים שמתחרים בענפי הספורט השונים באולימפיאדה. למרות חשיבות האימונים והטכניקה, דרוש גוף מתאים על מנת להצטיין בענף מסוים. כך נוכל לראות את אנשי האתלטיקה הכבדה (יידוי פטיש והדיפת כדור ברזל), כשהם עבי צוואר ובשר, מתעמלי הקרקע קומפקטים אך שריריים בדחיסות, הקופצים לגובה גבוהים ומרימי המשקולות נמוכים. אך מהו האידיאל? מהו הגוף הגברי המאוזן והמושלם? נראה שהפרופורציות הנכונות שייכות לאנשי האתלטיקה הקלה. ולא פלא הוא: הם משחזרים את הפעולות להן הותאם גופנו במקור: ריצה, קפיצה, הטלה. אלה הן פעולותיו של הצייד הקדמוני.
אך רגע, יזדעקו הנשים בקהל, מה לגבי השחיינים? כמובן, השחיינים. באופן כללי, נשים מבכרות גוף של ספורטאי, אך השחיין עולה על כולם, והוא יעביר רטט במורד שדרתה של המאובקת בספרניות, כשהוא מניף עצמו מן הבריכה, מים נוטפים משריריו החלקים, עיניו תרות אחר לוח התוצאות. כשהוא צועד, מתנגב, בגד הים הנמוך שלו חושף איכות “דוד של מיכלאנג’לו-ית”. זהו הדגם שהשרירנים המקצועיים מנסים לחקות, אולם כקריקטורה מוגזמת. אבל יש בשחיין משהו לא נכון: גופו הוא ווריאציה על גופו המאוזן של האתלט, אך כתפיו מעט רחבות מדי, ומפותחות קצת יותר מגופו התחתון. אפילו אלופי השחיינים לא מצטיינים בפעילויות קרקעיות. הם נולדו לשחות, ולא נראה ששחייה הייתה אף פעם קלף אבולוציוני חזק. למרות הרומן הארוך של האנושות עם המים והים, נראה שהיבשה היא המקום שם נקבעו הגורלות אי שם בהסתעפות האבולוציונית האחרונה. ואף על פי כן, למרות שנשים לא יתנגדו לחלוק את יצוען עם גופו של אתלט (במיוחד כשהוא מהווה שיפור לכרסתן הממוצע), נראה שהאידיאל שלהן נח במקום אחר, במקום שהורס את התיאוריה היפה שבנינו עד עתה.
קבענו שהגוף, כמו התאווה אליו, אינם משקרים. על מה מעידה אותה כמיהה? זוגתי ניסתה לתרגם לי את תחושתה הפנימית להרגשת הביטחון הפיזי שנוסכים בה אותם כתפיים רחבות של גברברי הבריכה. זו כמובן טעות. לא צריך הרבה דמיון כדי לקבוע מה תהיה תוצאתו של עימות פיזי בין שחיין שכזה לבין מתאבק או הודף כדור ברזל מכוער ושעיר. נסיע אותם בזמן עשרת אלפים שנה לאחור ונניח ביניהם נקבה דשנה או שרידי ציד לריב עליהם, ולא קשה להעריך ראשו של מי יעטר את חניתו של מי.
ובכל זאת, הרגשתן הפנימית, הקמאית של הנשים, מושכת אותן דווקא לאותם דולפינים אנושיים. מה זה אומר? אולי זה נובע מזיכרון עמוק יותר, קדם-אנושי, בכלל, מהעידנים בהם בילינו בים?
ואולי יש כאן משהו אחר. אולי יש סדק במושג השלמות עצמו. כלום יתכן שאנו נרתעים דווקא ממה שמציג עצמו כמושלם, מואסים במה שהוא מסודר מדי, מידתי מדי, נכון להפליא? גם הגברים פוזלים אל מעבר לגוף המושלם (90-60-90), אל הדדים הקצת יותר גדולים והרגליים הקצת יותר ארוכות. מהו החזה המושלם? החזה המושלם ועוד קצת… אפילו הברירה הטבעית עצמה מבכרת להשאיר את הקצוות פתוחים לעוד אפשרות פיתוח ושינוי: המוטאציה תמיד אורבת מעבר לפינה כדי להפוך את כל מה שהתקרא מושלם עד עתה לנחלת העבר. כך, יתכן שטעמן של הנשים מהדהד בכלל את העתיד, עתיד של חזרה למים כמו שעשו הדולפינים והלווייתנים לפני עידנים מסיבה מסתורית.
ואולי כל ההסברים המלומדים הללו רק מחפים על אמת אחרת: שהטענה אודות האמת הבלתי מעורערת של הגוף, והביטחון המוחלט בשיפוטה של אם השבט הקדמונית יסודם בטעות, ואנחנו כאן בשל אוסף של שגיאות, שקרים, שיבושים, ואולי הקיום כולו אינו אלא אי הבנה אחת גדולה.

נישואים וזנות הם סוגי מערכות היחסים הנפוצים בעולם, ולא בכדי, מכיוון שבשניהם היחסים בין בני הזוג מוגדרים בצורה הברורה ביותר, ובאחרון אף יותר מבראשון. מבחינה מקרו-סוציו-אקולוגית, המערכת היציבה ביותר היא מונוגמיה+בגידות, בשני רבדים, גלוי ונסתר. הזנות עתיקה, אך השקר, הבגידה והבטחות השווא עתיקים ויסודיים ממנה.

הנה כי כן, הפאסיביות אינה זוכה לעדנה רבה בעידן זה שמקדש את האקטיביות והיוזמה. אולי בשל אופייה הסביל, אינה מרבה לגונן על עצמה, וזקוקה לאחרים שיפרסמו בשבחיה: בחפץ לב נטל עבדכם על עצמו שמץ מן המשימה. אולי יסבו עיקרי הדברים על טיבה של אותה פאסיביות המוזכרת לעיל, מכיוון שנראה שחלק גדול משמה המפוקפק נובע מאי הבנה של גדרה וטיבה, או ליתר דיוק, מחוסר ההבחנה הברורה בינה לבין סוגים קרובים של אי-עשייה הראויים, אולי, לגינוי, כמו הבטלה וההתעלמות.
ההתגלמות הקלאסית של הפאסיביות האמורה, הבלתי מובנת כהלכה, היא במה שמיוחס באופן מקובל לנשיות. כה גדולה אי ההבנה, וכה מגונה הוא שמה של הפאסיביות, עד שהפמיניזם המודרני מנסה לשרש כל זכר לקישור של הנשיות לצד הסביל של החיים, הזוגיים ובכלל. נמנע מלהיכנס לפולמוס לגבי טבען של הנשים, מכיוון שתפקידה של האפולוגיה הנוכחית הוא לגונן על הפאסיביות ולא לגונן או לתקוף את הנשים או הפמיניזם. נאמר, בכל מקרה, שהגדרת הנשיות כסבילה באופן טבעי בשל אופי פעולתה בעת קיום יחסי מין הוא מגוחך, מכיוון שבאותה מידה שאפשר לדבר על צד חודר ונחדר, אפשר לדבר על צד עוטף ונעטף, מכיל ומוכל, וכן הלאה והלאה. אך ההתנערות של הנשים מהמאפיינים הפאסיביים לכאורה של קיומן היא בעוכריהן, ואינה עושה שירות טוב גם לפאסיביות עצמה, שנראית כלפי חוץ כסחורה שאיש לא רוצה בה.
במשחק החיזור הקלאסי שני צדדים, הצד הבוחר והנבחר, הרודף והנרדף. אך האומנם אפשר להגדיר במדויק מיהו מי? האם האישה שמתאפרת, מבלה שעות בחיטוב הגוף, מפתחת טעם, בוחרת בגדים, נעליים, מפזרת חיוכים מדודים, קריצות, רמזים, התעלמויות מתוכננות וניחוחות שנבחרו בקפידה, מסמנת מטרות וטווה סביבם רשת בלתי נראית, מעמידה מחזרים במבחנים אינספור עד להסכמה המיוחלת של מי שסבור שבחר מרצונו החופשי את מושא אהבתו האקטיבית - יכולה להיחשב סבילה? דוגמנית חכמה העירה פעם: “לוקח לי שעה להיראות יפה, אך זה לוקח ארבע שעות להיראות טבעית”. וזהו סודה של פאסיביות זו: שהיא פעולה בתחפושת של אי עשייה, כמו מלכודת אדירים שכוחה בסבלנותה. “Build it and they will come” - נאמר בסרט “שדה החלומות”, וזו גם סיסמתה של הפאסיביות הזו, המחוזרת, המושכת וכורכת בחבלים בלתי נראים את הגיבורים האקטיביים לכאורה של החיים. ואולי משפט זה הוא גם סיסמתם של בלוגרים רבים, ואמנים בכלל, שלא זוכים לחסדי שיווק אגרסיבי ונאלצים לשים את מבטחם באיכות יצירתם, רחמנא ליצלן, ובאורך נשימתו של הנצח, שיזמן להם קהל ואף מעריצים.
אך יאמר מי שיאמר מן הקוראים: הלא כל מה שתואר כאן אינה פאסיביות, אלא פעולה לכל דבר - אמנם מתוחכמת, סבלנית, ונחבאת אל הצללים - אך פעולה אחרי הכול. ואמנם כך נשמע הדבר, וחוזר אני לטעון שמעשי אנוש נחים על ספקטרום מסובך ונפתל, וכל מה שעושה אני ברשימה זו הוא רק להסתובב סחור סחור סביב רעיונות שלא ניתן לגדור אותם בשם. אך נראה שגם אם לא צנחנו ישירות על נקודת האיסוף, נפלנו אי שם בסביבה, וכדאי לקפל את מצנחנו, לשנס את מותנו, ולהמשיך במסע החלזוני, המעגלי, ולהתקרב עוד ועוד לסודו של אי-המעשה האמיתי, הסוד שסופנים העצים והאבנים ואולי אף התבל עצמה.
חישבו על רוכב אופניי-שטח הרוכב בנתיב משובש בין גבעות ואבנים. מהלכו הוא רצף של מהמורות ובורות חסר קצב או תבנית, וגופו צריף לספוג את כל אלה לאורך זמן, וגם לשלוט בכיוון הנסיעה. אם יאנוס את השטח להחלטותיו השרירותיות, יחטוף מנה אחת אפיים מן השורשים הבולטים והסלעים. אם ייכנע לגמרי למשטרם, ייאלץ לעצור לחלוטין. כך, רכיבה מקצועית בשטח בר, שנראית כמו זרימה שוטפת, אינה אלא סדרה אינסופית של משאים ומתנים קטנים, רצופה במאות פשרות קטנות לתוואי המשתנה. חלק מההחלטות הגדולות נעשות באופן מודע, כמו עקיפה של סלע בולט הנראה למרחוק או הימנעות מבור גדול, אך רוב ההתנהלות מתבצעת במהירות גדולה מכדי שניתן לחשוב עליה במפורש, והעסקאות נחתמות הרבה מתחת לסף החשיבה, בין האבן לרגל, ליד האוחזת בכידון, או לגב המתקמר להרף עין. אלה הם שיחות בדרג נמוך, אך יעילות והכרחיות. ועם חלוף הרגעים, ואולי השנים בניסיונו של הרוכב, הופך הגוף, דרך האופניים, לאחד עם האדמה ממנה בא, והם מכבדים זה את זה, דרך התיווך הטכנולוגי הדו-גלגלי.
כך, רכיבת השטח, שמאפיינת, לבטח בהבדלים מסוימים, גם רכיבה על אופנוע או על סוס, יסודה אינו רק באוסף פעולות זריזות, אלא גם במיומנות האי-פעולה, ההקשבה והכבוד לסביבת הפעולה. המונח של “סביבה” הוא חשוב כאן מאוד, וכדאי להבדיל אותו מן המושג של “מרחב”. מרחב הוא מקום אובייקטיבי, אוסף קר של נקודות וקואורדינאטות. הוא נטול משמעות והטיה, וחף מכל סובייקט או נקודת מבט. “סביבה” מניחה מראש משהו שהיא נפרשת סביבו. היא קיימת אך ורק ביחס לסובייקט שפורש אותה, ונתונה לחלוטין לפרשנותו והעדפותיו. גודלם של הדברים ב”סביבה” תלוי בעניין ובהשפעה שיש להם על מי שפורש ומפרש אותם. יש שיאמרו (דמוקריטוס, למשל), ש”סביבה” היא המצאה אנושית שמולבשת על עולמנו שאינו אלא “מרחב”. ויש אחרים (היידגר, כנראה), שיגרסו שעולמנו הוא בראש ובראשונה “סביבה”, ודווקא המושג “מרחב”, הנטול כל משמעויות, הוא הפשטה פיקטיבית, היפותטיות שקופה לצרכים טכניים. ה”מרחב” מורכב ממיקומים, ה”סביבה” ממקומות.
תהיה אשר תהיה התשובה למקור האמיתי מבין הצמד “מרחב-סביבה”, ברור שהאיכות הסבילה אחריה אנחנו מחפשים מתקשרת לאינטראקציה שלנו עם המושג “סביבה”, בעוד שהאקטיביות בצורתה הקיצונית, הדורסנית, מתייחסת לעולם כמרחב הנתון, לפחות בכוח, למניפולציה אינסופית. אך כאן צריך להיזהר, משום שחלק גדול מהפעילות האקטיבית יכולה להיות הפיכה של סביבה עוינת לסביבה ידידותית עד שהיא הופכת לשקופה למשתמש (זהו בתמצית כל המפעל של הציוויליזציה האנושית). במקום שהאבולוציה נעצרה, והאורגניזמים הפסיקו להתאים את עצמם לסביבה בהמתנה למוטאציה הבאה, החל מהלך של הקפאת הצורה של האורגניזם וניסיון לשנות את הסביבה, בעזרת התייחסות אל העולם כמרחב גמיש וניתן לעיבוד. כך הפך היער למטבח, המערה לבית, המדורה לכיריים והאל לטלוויזיה.
המהלך של רוכב האופניים, בצאתו לחפש את מרחבי הבר הבלתי מעובדים לסביבה מודרנית, ללא שבילים כבושים ומחלפים סלולים, מרמז על איזה געגוע, חלקי אולי, לאותם מיליארד שנה שקדמו לעידן הנוחות המודרני. איזה אינסטינקט קדמון מושך אותנו למקום בו איננו כל-יכולים.
אך הפאסיביות האמורה אינה רק התייחסות לעולם כאל סביבה שיש לכבדה אלא הגישה - ואולי ההבנה - שאף אנחנו, אם נרצה ואם לאו, חלק מהסביבה של מישהו אחר. האישה המתייפה לפני צאתה אל הרחוב, אינה עושה זאת בהכרח על מנת להשיג משהו ספציפי באופן פעיל (ליבו של מחזר, למשל), בד”כ היא עושה זאת כי היא מצייתת לאותו תקתוק פנימי שגורם למרבדי הפרחים לפרוח באביב הססגוני, ולשמש לשקוע בכל ערב בין קרעי עננים מאדימים.
אותו תקתוק מסתורי שמקיים את יפעת העולם נשמע גם במקומות מפתיעים, כמו על מזרן המתאמנים באומנויות לחימה. באיקידו, האימון הוא בזוגות, כשצד אחד הוא המתקיף, לכאורה, וצד אחד הוא המגן, זה המבצע את הטכניקה. באיקידו הטכניקות הן תמיד הגנתיות. להבדיל מטכניקות הגנה אקטיביות - כמו חסימת הקארטה, למשל, שמסיטה בכוח את המכה - מתאפיין האיקידו בחתירה למציאת טכניקות רכות יותר, שמתייחסים אליהם לא כאל “חסימה” אלא כאל “הצטרפות” או “קבלה”. ה”הצטרפות” אינה פעולה אקטיבית שנועדה להסיט את תנועת היריב ממסלולה, אלא היא מקבלת את אותה תנועה כעובדה מוגמרת, אחרי שזו יצאה לה לדרכה, כמו שרוכב האופניים התייחס לתוואי השטח. “תיאום” הוא המילה, ולא ניסיון לשלוט ולנצח את היריב. שני גופים מתואמים לא יכולים להתנגח, משום שהתנגשות היא לעד תולדה של הבדלים. האם מדובר כאן בכניעה, או אולי בבריחה? לרגע קט זה נראה כך, אך טכניקת האיקידו כמכלול משתמשת בפעולה האוקסימורונית של ה”וויתור האקטיבי” הזה כדי לקדם את המגן לעמדה טובה יותר, משם יוכל להכריע את העימות. האם יש לנו שוב רק פאסיביות אד-הוק, אקטיביות בתחפושת? לא בהכרח, משום שהאידיאל של האיקידו אינו מחפש ממש הכרעה, אלא התפוגגות של הקונפליקט. זוהי אינה המטרה של הגישה החייתית (”אני מנצח”), ואף לא של המוסרית (”הטוב מנצח”), אלא של אידיאל עתיק ועמוק משניהם, האידיאל האסתטי: ההרמוניה מנצחת.
האימונים הראשוניים הם כמו הצגה שמתוזמרת מראש: ההתקפה וטכניקת הנגד מוסכמות וידועות, והכל נעשה בקצב איטי, אך עם האימונים והניסיון, האתגר גובר, התרגילים מסתבכים, הקצב עולה, ומרחב הלחימה הופך להיות חופשי ובלתי צפוי. היכולת לתכנן מהלכים בחשיבה מודעת אובדת, והתקווה היחידה היא מציאת אופן קיום שמזכיר את זה של רוכב האופניים. להניח לגוף לפעול את פעולתו, לפנות מקום ולהקשיב לגופו של היריב: לטשטש את הגבולות בינך ובינו. להניח לגוף להצמיח מחדש את משושותיו הישנות: אלה הקולטות תדרים ותנודות קלות, אלו החיות אך ורק בהווה חייתי.
הגוף יוזם ומקבל חליפות את תנועותיו של הגוף השכן, פעם דוחף ופעם נדחף, יונק מידע, מתחבר, וכשהחילוף בין האקטיביות לפאסיביות עולה לתדר גבוה, הן נמסכות למשהו חדש, כמו שני צבעים שמתהבהבים עד שהם נדמים כצבע שלישי, ודבר זה הוא הוא הרכות שאני מנסה לתאר.
בעיני רבים, מיומנויות גופניות הנרכשות על ידי פרקטיקות פיזיות כמו ספורט ואומנויות לחימה הם בראש ובראשונה כלי לשיפור הצד האקטיבי ברוחנו. בעיניי, הצד המוזנח, החשוב אף יותר, הוא דווקא אותה סבילות חמקמקה ששוכנת בין הדברים כמו הריק בין הפרודות, חשובה כמסד הקיום לא פחות מכל אותם חלקיקוני יש. אותה יכולת לשתוק, להקשיב. חישבו רגע על אחת מהמיומנויות החשובות ביותר בעולמנו המודרני: היכולת ללמוד. לרכוש תואר, השכלה, כישורים, ידע. ללמוד משמע להשתנות, ולהשתנות משמע להתמסר, להאזין, לתת כבוד למשהו או מישהו אחר. וזו אולי המילה החומקת, החשובה כל כך, שממצה את הכול: ענווה.

(קטע מרשומה זו פורסם גם כאן)

אכן, רשת האינטרנט היא מקום מסוכן. הרשת רוויה בסכנות ובאנשים בעלי כוונות זדון שיכולים לטמון לך פח. דב גילהר הוא אדם כזה.
למי שלא ראה, בסדרת כתבות “מזעזעות” של חדשות 10, נחשפו חמישה “פדופילים” שפותו על ידי תחקירנית שהתחזתה לבת שלוש-עשרה. לאחר חיזורים וחילופי דברים מיניים ב”צ’אט” הם הוזמנו לביתה כשסיפרה להם שהוריה אינם. שם, במקום להיכנס של היכל תענוגות מיניים אסורים, הם נופלים ברשתו של מלאך החבלה דב גילהר, שמנופף בפניהם בתמונות זימה ששלחו לקטינה, ומצטט משפטים כשהמילים העסיסיות מצונזרות בצפצוף, שרק מגביר את הסקרנות. כמו טום קרוז ב”דו”ח מיוחד”, הוא מזנק לתוך חייו של הנבל רגע לפני ביצוע הפשע, ומעביר אותו אחר כבוד למשלחת מלאכי רעים של המשטרה שממתינה לו מעבר לדלת, לא לפני ששמו המלא ופרצופו נחשפו לעיני כל, והוא נידון לנצח של שריפה בגיהינום שהוא הזולת.
דב גילהר פועל בהתאם לחוק. דב גילהר פועל מתוך הקונצנזוס הפנאופטיקוני שהפך את המילה “פדופיל” לצו חובה לגינוי עבור כל בן תרבות. השימוש במילה הזו מזכיר קצת את המילה “טרור”, מעין מצורע מוקצה שאפשר להשליך אליו כל מה שרוצים להשמיץ. כך, מבחינתנו, כל פעולה שהפלסטינאים עושים, תהי זו חטיפה של חיילים או התפוצצות באוטובוס מלא אזרחים, ובעיניהם, כל פעולה שישראל עושה, לרבות פגיעה מדויקת במשגרי רקטות, תיקרא “טרור”.
לנגד עינינו אנו רואים תהליך של הומברט-הומברטיזציה של הגבר הישראלי: הם באים מכל השכבות, הגילאים והמעמדות. ולא, אין להם קרניים. רובם מתנהגים בעדינות ובמבוכת מה, כמעט קורבנות גם הם לתשוקה האיומה שהובילה אותם לאותה דירה שתשנה את חייהם לעד. כלפי חוץ מצקצק הגבר הממוצע וגם אם יגנה את הקרנבל הטלוויזיוני והשיטה בה נחשפו ה”מפלצות”, עדיין יביע שאט נפש מהמעשה עצמו. אך עמוק בפנים, דמותו המפרפרת של הסוטה מול זרקור המצלמות מתחילה לעורר יותר ויותר אמפתיה, בטח יותר מאשר לילדה הדמיונית אותה כיכול הטריד. כמו נמר שנלכד ברשת בשיאו של סרט טבע אכזרי, מתגנבת ללב איזו תקווה סמויה לפרוץ אל המסך ולשחרר אותו מן המלכודת, להניח לו לרוץ חופשי בשדות הציד הוירטואליים. נכון, רגע לפני ראינו את הנמר מזנק על עופר חסר ישע, אך משהו בנו נצבט כשדווקא הוא נעקד במלכודת, אפילו היא חוקית והכרחית, משהו בנו רוצה לתת לו עוד הזדמנות, לראות אותו חוזר ליערות הלילה הוויליאם בלייקיים לסיבוב נוסף.
אבל רגע, מדובר בפדופיל מסוכן. האומנם? לפני שניים-שלושה דורות בנות כאלה כבר היו כמעט בשלות לנישואין. אבותינו בתימן היו מחתנים פעוטות ומניחים לכלה הצעירה להתעבר מיד עם הגיעה לבגרות מינית. כמובן, תגידו, כך זה היה פעם. דברים השתנו. פעם גם בחורף היה קר, אז מה? למעשה, לא צריך ללכת רחוק. מה שגברים אלה עשו, ואפילו מה שהתכוונו לעשות, חוקי לחלוטין בספרד ובחלקים ביפן כיום, שם גיל ההסכמה ליחסי מין הוא שלוש עשרה וכמעט חוקי באיטליה ובקנדה, שם גיל ההסכמה הוא ארבע עשרה. נכון, גיל ההסכמה משתנה מאוד ממדינה למדינה, ובחלק מהמדינות הוא אף מחמיר מאשר בארץ (ראה מפה מצורפת), אבל מה שברור שלא מדובר בכזה קונצנזוס אוניברסאלי כמו שרשפה הצדקנות הדב-גילהרית. למעשה, הטאבו סביב הנושא כה גדול, שהוא לעולם לא עולה לדיון. באווירה שכזו, נדמה כאילו גיל ההסכמה הוא ערך ברזל אוניברסלי ונצחי ולא שריד מנדטורי מקרי. הוא זוכה למעמד של איסור עתיק יומין כמו הרצח ואפילו חזק ממנו, שכן אפילו איסור נטילת החיים נפתח לעיתים לדיון במקרים גבוליים, כמו הריגה מתוך הגנה עצמית והמתת חסד. נדיר שגיל ההסכמה עולה לדיון פומבי כמו שהיה בסוף שנות השבעים בצרפת, כשבכירי האינטלקטואלים במדינה זו יצאו במערכה ציבורית להורדתו. בדרך כלל שומר נפשו ירחק מלפתוח את העניין, שמא יתויג מיד כסוטה מסוכן. למעשה, על פי הגדרת אגודת הפסיכיאטרים האמריקאי, פדופיליה מוגדרת כמשיכה לנערות מתחת לגיל שלוש עשרה, ובאופן כללי לפני ההתבגרות המינית. הרוב המוחלט של מקרי הניצול המיני בכפייה נעשים דווקא בתוך המשפחה, ובכל זאת, מוסד ההורות לא מוצג כמסוכן ומאיים כמו המרחב הווירטואלי.

הקואליציה הפמיניסטית-שמרנית בעניין מאשימה את התקשורת בהפיכת הנערות הצעירות לאובייקטים מיניים דרך ה”שימוש” בהן בפרסומות בעלות אופי מיני. למעשה, לא הפרסומות הפכו את הנערות הבתוליות הללו לאובייקטים מיניים, אלא זה אלוהים או הטבע בכבודו ובעצמו. תקופת הילדות המוגנת, ההארכה והמתיחה של תקופת אי הזמינות המינית אל תוך גילאי העשרה המאוחרים היא המצאה תרבותית מאוחרת, שנולדה בודאי בחלוף השנים, עם התארכות חיי אנוש והצורך בתקופת חניכה וחיברות (סוציאליזציה) ארוכה יותר לבן התרבות בחממת הילדות המלאכותית. יתכן שהמחסום הועלה כדי למנוע תחרות לא הוגנת בין אימהות לבנותיהן, תוך קבורה עמוקה של תסביך אלקטרה בעודו באיבו.
יכול להיות שהעלאת המחסום הזה חיונית לתרבות, אבל הסקרנות ההורמונאלית והשיכרון מכוח הפיתוי העצום שנופל בחלקן של הנערות מחד, והרעב המיני לפרי האסור שנמנע מצד הגברים הטורפים מאידך, גורם לבעבוע געשי של קו גבול אפור זה של היחסים בין המינים, תוך חדירות והסתננויות פה ושם, הרחק מעינם של שומרי הכלא הפנאופטיקוני. חלק מההפרות זדוניות, חד צדדיות, תוך רמייה, ניצול, ואף אלימות, אך חלק ודאי בהסכמה מהוססת, סבילה, ואף מתמסרת, כמו שגילה מחקר חדש ששובר מיתוסים ישנים.
בהקדמה למאגנום אופוס בן תריסר הכרכים שלו “תולדות התרבות”, מעיר וויל דוראנט שהגבר הוא פרויקט הביות הראשון והמוצלח ביותר של האישה. אך לעיתים, כמו כלב לא מסורס, מכרסם המבוית את רצועתו ואץ בעקבות ריחות קמאיים, ריחות שטרפו את דעתו גם כשישב בצייתנות לרגלי בעליו, שריריו קפוצים, דרוכים, חוששים פבלובית מחבטה שתבוא עם כל הפרה של סד הביות.
אך כמובן שברגע שהפרה כזו נחשפת, היא חייבת להיגרר לכיכר העיר ולהיקשר בסד למען יראו וייראו. אינקוויזיטורים מסורים כמו דב גילהר ישליכו מיד כל מערכת יחסים שנרקמת עם נימפית גבולית שכזו, שמרחפת בין המותר לאסור, אל אותו סל עם אנסים ורוצחים. החברה מטילה רפש בסוטים, גדודים של קורבנות מוחשכות-פנים מרואיינות ומספרות על ניצול ואלימות, אך בו בזמן קורצות וחורצות לשון אל עבר הגבר המורעב חטיבות של לוליטות בלבוש מינימאלי משלטי חוצות, טלנובלות יומיות ופורומים חושפניים.
אף אחד לא הפך את הילדות הללו לאובייקטים מיניים: הן אובייקטים מיניים. המין הוא שיצר אותן והמין הוא ייעודן הראשוני, והמבט הכמה, העורג, הביא אותן לידי קיום לא פחות מן המבט החומל, המגונן. אולי זה מטריד, מבהיל, אך אלה העובדות המטאפיזיות לאשורן, מעבר למס השפתיים הגלוי שצריך לשלם כל גבר מבוית.

אורי ברייטמן באתר שלו על רוק מתקדם ערך מעין תחרות על סיפורים בנושא “איך הגעתי לרוק המתקדם” או סתם חוויות מהווי חובבי הזרם המוזיקלי המוערך/מושמץ/מוספד הזה. לא זכיתי במקום הראשון, אבל התוצאה, המחופפת משהו, מופיעה באתר שלו, ולטובת מי שלא מגיע לשם וסתם בשביל ה”רקורד”, אני מביא אותו במלואו להלן. אגב, חדי העין והקוראים הנאמנים מביניכם ודאי יבחינו שמדובר באירועים שכבר נסקרו בקטע אחר שלי.

האידיוט, הנערה, והרוק המתקדם

הימים היו הימים האפלים של סוף האייטיז. היה זה עידנים לאחר היכחדות אחרוני הדינוזאורים, ושנים לפני עלות הרשת החובקת-כל לחיינו. היו אלה ימים של תסרוקות נוראיות ומוזיקה גרועה. חיינו באפילה: חבורה של מתבגרים שלא ידעו את יוסף, או את רוברט פריפ.
אותה תקופה חלקתי חדר עם אח גדול חובב יורופופ. כל סנטימטר מקירותיו ומתקרתו(!) של החדר היו מכוסים לחלוטין בפוסטרים וגזרי עיתון של מיטב אמני התקופה: מודרן טוקינג, סנדרה ובננרמה. אני הייתי אחוז בוז מתנשא כלפי כל זה, למעט כלפי סמנתה פוקס, שהפכה בירכתי ראשי לאבן דרך ארכיטיפית בהתבגרות המינית, כמו של רבים מבני דורי. נמשכתי למוזיקה קלאסית, והגעתי למסקנה הנחפזת שהמוזיקה הטובה היא אומנות מתה, וכל שנותר הוא להאזין לקלטות של בטהובן, שרכשתי בשק”מ הי”ד.
עד ליום בו חבר שלי הגניב לי קלטת של “אנימלס” של הפינק פלויד. “זה לא אלה ששרים נגד לימודים?” רטנתי בפניו, ותיקנתי את מסגרת משקפי החנון על אפי. אני דווקא הייתי בעד בית הספר. לו רק הייתי יודע שהדבר יעלה לי בבתולים ארוכי שנים הייתי מנסה להיות קצת יותר מרדן. “כן, אבל זה משהו אחר” הוא אמר. לי זה נראה קצת מוזר שמשהו שנכתב אחרי אלף שמונה מאות וחמישים יהיה בעל ערך יותר מהרעש שמייצרים חבורת הטמבלים שמרוחים לי על הקירות בחדר. לצלילים הפניאומאטיים של פתיחת דלתות האוטובוס היה יותר ערך מוזיקלי בעיניי מאשר ליורופופ.
בכל מקרה, ניסיתי. באיזו דרך נס, עשיתי את הקפיצה הקוונטית הזאת והקשבתי, והקשבתי שוב. והקשבתי שוב. והעסק התחיל להיקלט.
הדבר המדהים הוא שבהתחלה לא ידענו שקוראים לזה רוק מתקדם. בשבילנו זה היה פינק פלויד, רק פינק פלויד: על אלבומיה, הופעותיה ובוטלגיה. שתינו בצמא כל דבר שלהם שיכולנו למצוא. אני זוכר איך הברזנו מבית ספר כדי שנספיק להקליט את “פינק פלויד בפומפיי” ששודר בטלוויזיה החינוכית בשתיים בצהריים.
העסק התחיל למצות את עצמו, עד שבא אליי אותו חבר עם קסטה חדשה, שהוא הקליט מאלבום שאחיו הגדול נתן לו (לאח שלו היה טעם מוזיקלי, ברוך השם).
“מה זה?” שאלתי.
“זה ג’נסיס עם פיטר גבריאל, “פוקסטרוט”, זה מהתקופה של פינק פלויד” אמר.
“וזה טוב?” חקרתי.
“לדעתי זה אפילו יותר טוב מפינק פלויד.” הוא הוציא מפיו את צירוף המילים שלא ייתכן בשפה.
“לא יכול להיות!” הזדעקתי על חילול הקודש. אבל הוא צדק. אני מניח שקצב פעימות ליבי ההולם בהאזנתי לצלילים תאם את קצב פעימות ליבו של הווארד קרטר כשנכנס לראשונה לקברו של תות אנך אמון. היה זה כמו לחשוף לראשונה את חורבותיה של תרבות עתיקה. והדבר המדהים מכולם, כשגילינו שהפירמידה העצומה שחשפנו הייתה רק אבן פינה למבנה אדיר ומופלא ממה שהעזנו לדמיין. הפנתאון שלנו היה כעת כפול :ג’נסיס ופינק פלויד, אך היינו עתידים להמיר את דתנו לפוליתאיזם מוקדם ממה שיכולנו לדמיין, כשהתחלנו לחשוף את חורבות התרבות האבודה ב”אוזן השלישית”. שם נתקלנו לראשונה במושג: פרוגרסיב רוק. צירוף המילים המכונן התנוסס על פיסת קרטון בראש עמודת התקליטים שם שכנו הלהקות האהובות הללו. אך אז הוכינו בתדהמה: לצד האלים הבלתי מעורערים צצו שמות נוספים: קינג קרימזון, רנסנס, יס, ועוד ועוד. כמו גלילאו הנדהם שהביט לראשונה במסילות השמיים דרך עין הטלסקופ, גילינו לראשונה עד מה כביר הקוסמוס.
זו הייתה פתיחתה של תקופה מופלאה של תגליות והתפתחות. הייתה זו תקופה של שמועות, סיפורים, ומיתוסים. לא היה אינטרנט, ולא הייתה ספרות בנושא. דלינו שמועות, שוחחנו עם מוכרים מבוגרים בחנויות שחזו באלים בשר ודם, חשפנו אוספים ישנים של תקליטים של הורינו. כמו חוקרי מאובנים לשחזר עבר מפואר משרידים מועטים, ביקשנו להקיש את צורתו של דינוזאור מכמה עצמות וטביעות רגל מפלצתיות. עידן חדש נפתח לאחר שפאב תל אביבי החל להקרין קטעים “נדירים” (יש עוד משמעות היום למושג “נדיר”?) של הופעות רוק מתקדם. ההופעות באקסטא היו כמו מעמד הר סיני: כעת לא רק ששמענו את הקולות, אלא גם ראינו את המראות. זה היה בשבילנו טקס שבטי, מלכד. הרוק המתקדם היה מה שהבדיל אותנו מההמון. הוא מה שהפך אותנו לשונים, ובעיניים המתבגרות והמתנשאות שלנו - עליונים.
והייתה כמובן הנערה - Enter the Dame

היא הייתה אחת משלנו. היא הייתה שונה מכל שאר הפרגיות הצווחניות, שגם אם היו מצודדות, היו חפות מכל אינטליגנציה as we know it. היא הייתה שונה. היא הייתה מצחיקה וחכמה, וכל זאת לא על חשבון היופי. וכמובן, היא הייתה מנושאות הדגל של הפולחן הפרוגרסיבי. היה לה פטפון, שהיה אז כלי יקר המציאות, מכיוון שמרבית התגליות שלנו נעשו על ידי תקליטים שקנינו פחות או יותר על פי העטיפה ב”אוזן” וב”חור”. אנחנו מדברים על תחילת שנות התשעים, וכבר היו דיסקים, אך הם היו יקרים ולא התקרבו בהיצע שלהם לאוצרות שהמתינו בויניל. רשמית, היינו דור התקליטים האחרון. אתם צריכים לזכור, זה היה לפני האינטרנט, לפני הפלאפונים והמצלמות הדיגיטאליות. לרוב האנשים, “כבלים” היה משהו פיראטי שהופעל על ידי הארס השכונתי, ו”אוסלו” הייתה סתם עוד בירה באירופה. זה היה לפני סיינפלד וסאות’פארק, ו”שר הטבעות - הסרט” היה יצירת אנימציה הזויה של ראלף באקשי שהוקרנה מעת לעת בהקרנות מיוחדות בקולנוע פריז.
ובכן, נחזור לנערה. כמעט כולנו היינו מאוהבים בה, ברמה כזו או אחרת, אני מעריך. גם עבדכם, כמובן, למרות שהוא הכחיש, הדחיק וחנק את זה. לא יכולתי לעשות הרבה, כמובן, כשכולנו היינו ביחד כל הזמן. ואז באה ההזדמנות הגדולה.
חלק לא מבוטל בחבורה שלנו ניכר ביכולת נגינה. הם היו משתעשעים בנגינה, חולמים להחזיר עטרה ליושנה (אחד מהם אפילו היה יוצר מאוד מוכשר - אבל זה כבר סיפור אחר). אבל אותי חנן האל הטוב בכישרון אחר: ציור. כמה שמחתי כשנערתנו הזמינה ממני ציור קיר שיעטר את חדרה. הייתה זו ההזדמנות הגדולה שלי להיות איתה לבד, ויותר מכל, להרשים אותה בכישרוני ובחכמתי כי רבה.
הכרזתי שזה לא יהיה סתם ציור, אלא חזיון שיהווה את פרשנותי הציורית לAtom Heart” Mother”. הוא יכסה קיר שלם ואף חלק מהתקרה, ויהווה את משקל הנגד המוחלט לקירות היורופופ השנואות של חדרי. כך החלה העבודה, ואני ביליתי שעות על שעות בחדרה, כשאנו מדברים. היא הייתה יושבת על מיטתה אוחזת בכוס תה, בעוד אני עובד על הקיר והחיזיון המתגלה והולך. וברקע, כמובן, המוזיקה שאמורה להעניק לי השראה אלוהית. כל רפרטואר הרוק המתקדם נוגן שם. שמענו ביחד תקליטים ולהקות רבות לראשונה, חקרנו יחד, שוחחנו, השווינו בין המתופפים וניסינו לפענח את המילים בתקליטים שלא פרסמו אותם בחוברת המצורפת. בינתיים, הקיר התמלא ביצורים מופלאים, נלחמים, מעופפים, מראות מוזרים ואפוקליפטיים. כל מה שלא יכולתי להגיד לה שפכתי על הקיר. הקיר זעק: אבל אני לא עשיתי דבר.
כך עברו שלוש שנים.
שלוש שנים עבדתי על החזיון היומרני. הייתי בא אליה כל כמה ימים, ממשיך מאיפה שהפסקתי, והיינו מבלים בערב של דיבורים ורוק מתקדם - וזה הכול. ציפיתי שמשהו יקרה, ציפיתי שהיא תיפול לרגלי…אך לשווא. לבסוף הזמן החל לאזול. תכנית המתאר הראשונית של היצירה החלה להתממש ופשוט לא נותר עוד מקום על הקיר. לפני שהספקתי להחליט מה עליי לעשות, הגיע הידיעה: מישהו אחר מבני החבורה הקדים אותה. הוא לא צייר לה ציורים או נאם בפניה נאומים ארוכים, הוא לא כתב ספר פנטזיה פילוסופי מתוחכם על מנת להרשים אותה. הוא פשוט אמר לה את אשר על ליבו, והיא הלכה אחריו. אז הלכתי לצבא לבד.
לכן, אם תזדמנו פעם לדירה אחת בחולון, ותגלו באחד מחדרי השינה ציור ענק מלא פרטים פנטסטיים ומטורפים, דעו שהוא מורכב מאכזבות, תקוות נעורים, שיגעון גדלות והרבה רוק מתקדם.

אפילוג
אחרי שנים היא אמרה לי שפשוט הייתי צריך להגיד. קריירת הציור שלי קרסה, כנראה משום שהייתי גאוותן מכדי להבין שאני צריך ללמוד כדי להתפתח: חשבתי שאני יכול לעשות הכול בעצמי. לא נורא, התפתחתי בכיוונים אחרים, וחוץ מזה, סוף טוב - הכול טוב: היום אני נשוי באושר למנהלת חנות תקליטים.

כן, הייתי ביפן, אתם מוזמנים לקנא. וכן, כל הסיפורים שיפן מוזרה, שונה ומדהימה, נכונים, וגם הסיפורים על כך שזה נכון, נכונים גם הם.
ביקורי היה קצר. נסעתי בעקבות כנס מדעי, מה שמימן לי את הנסיעה היקרה, אך עקב הישארותה של אהובתי בארץ האבות, השתדלתי לקצר את שהותי, אולי קצת יותר מדי, בדיעבד. יפן יקרה, אך התובנות והרשמים, כרגיל, בחינם:
ראשית, היפניות יפות. מהבחינה הזו איטליה אכזבה אותי רבתי, ויפן הפתיעה. כנראה שכל היפהפיות שעוצרות לי את האצבע מלשלטט הלאה מהערוצים האיטלקיים נמצאות בעיקר שם, דהיינו, באולפני הטלוויזיה. יפן, לעומת זאת, סחררה אותי לחלוטין. ליפניות יש שני גילאים: נערות בית-ספר או חסרות גיל. יש גם כמה זקנות חביבות, אבל גם הן, כמו כולן, תמיד מטופחות, מסודרות, ואף פעם לא שמנות. לעיניים המערביות שלי הן נראו די דומות זו לזו, מה לעשות, אבל השטאנץ הזה החוזר על עצמו הוא שטאנץ יוצא מן הכלל. כולן רזות, בעלות שיער שחור חלק ועור פנים שנשים רבות במערב היו מוכנות להרוג בשבילו. נערות בית הספר לבושות בשלל סוגים של מדים מהוגנים אך סקסיים באופן פלילי, כן אלה אותם מדים שאתם מכירים מהפנטאזיות המצוירות של היפנים שטופי הזימה. אם הן לא מצוידות במדים כאלה הן מתלבשות לרוב כפרוצות קטנות, ואני אומר את זה במובן החיובי. כלומר, בחייכם: העם היהודי שומר על עצמו מכל משמר מפני התבוללות. אפילו תקעו את המדינה שלהם בלב אזור עוין, מלא רעלות שחורות וטילים, כדי שהחבר’ה יצטרכו לנסוע רחוק עד שיעלה בדעתם להתחתן מחוץ לשבט. תארו לעצמם מה היה קורה אם היו שמים אותנו באמצע אירופה, כמו שהדוד הרשע מאיראן מציע. עכשיו עם השוק המשותף, בכלל הזליגה החוצה הייתה מטורפת, וזה לא שלבנות שלנו חסר משהו, ההיפך הגמור… אבל בכל זאת, טיעונים דתיים-ציוניים בזכות טוהר הגזע היהודי הופכים חלשים משנה לשנה, במיוחד לאחינו שחיים בחו”ל (לי יש ממש אח שם, אבל הוא כבר נשוי לישראלית…). אבל ליפנים יש שיטה שונה לשמור על עצמם: קודם כל, הם לא יודעים אנגלית בגרוש. השפה שלהם כל כך דלה בעיצורים ותנועות (כנראה הכי דלה. פעם שמעתי שלימוד השפה הקשה מכולם הוא בשביל יפני ללמוד שוודית, שהיא השפה הכי עשירה בתנועות - שמונה עשרה, לעומת חמש ביפנית), עד שליפני הממוצע יהיה מאוד קשה בחו”ל לבדו. ושנית כל: הבנות שלהם. כמו שאמרתי, הצעירות שלהן הן פשוט לוליטות קטנות שבלתי ניתן לעמוד בפניהן. במקום טיעונים כמו-ציוניים בזכות השמירה על מסורת העם היפני, הם פשוט פיתחו אופנה כזו של מכנסונים קצרצרים, מתחתיהם גרבוני-ירך שחורים ולסיכומו של עניין, על מנת לוודא הריגה, נעלי עקב גבוהות. ואני מדבר על תלמידות תיכון מינוס. (טוב אצל היפניות באמת קשה לדעת. מישהי יכולה להיות בת שלושים ולהיראות בת חמש עשרה), עכשיו נראה את הגברבר היפני שמוותר על זה. מה שכן, היפניות אינן מצטיינות בהיקף חזה מרשים, בלשון המעטה, אך הן מפצות על כך ברגליים אותן הן מפגינות לראווה כאמור לעיל. הפורנוגרפיה היפנית כבר אמרה את דברה על ההערצה המתפקעת של הליבידו היפני אחרי אותן נערות צעירות. לפני נחיתתי בארץ השמש העולה היה עליי לחתום על כמה טפסי מכס שהזהירו אותי מפני הכנסת חומרים אסורים, בין השאר פדופיליה, לארצם הברה. כמובן, לשם מה המציאו את תקנות המכס אם לא בשביל להגן על ייצור מקומי?
טוב, אז אחרי שכתבתי את הפסקה הזו באומץ, תוך ששמתי את אשכיי בכפי (לא תרתי ממשמע!) והסתכנתי בסירוס כימי, נעבור הלאה.
הכנס שלי היה בקיוטו. נא לא להתבלבל עם טוקיו, הכרך המפלצתי. קיוטו הייתה הבירה העתיקה של יפן, וככזו היא גדושה במקדשים ואטרקציות תיירותיות. הייתי מלא חששות במיוחד מההתממשקות עם הכרך היפני. חששותיי היו מוצדקים חלקית. היפנים מתנייעים ממקום למקום בעזרת רשת מעוררת קנאה של רכבות עיליות ותחתיות, וחלק מהיעילות של העניין הוא שמכירת הכרטיסים מתבצעת באמצעות מכונות אוטומטיות, שהיפנים בכלל אוהבים מאוד. הבעיה היא שהכול ביפנית. יש גם הסבר באנגלית, אבל הוא מסתכם בערך ב: “הכנס את הסכום המתאים ועכשיו לחץ על הלחצן המתאים”. אני לא צוחק. עכשיו אתה מוצא את עצמך מול מפלצת מרובת כפתורים והשד יודע איזה כללים ושיטות תמחור ועלייך להסתדר. אתה צריך להסתדר כי מהאנשים שסביבך, אדיבים כאשר יהיו, לא תצמח הישועה. אני חושב שאת השריקות של R2D2 אני מבין יותר מאשר את הניסיונות הנואשים והכנים של עוברי האורח לנסות ולהסביר לי משהו, או רק להבין את שאלתי. האדיבות היפנית באמת מעוררת השתאות. למעשה, יפני לעולם לא ישיב את פנייך ריקם. אם הוא מתקשה לענות לך, אם מחוסר הבנה או אם אינו יודע את התשובה, הוא פשוט יתקע במין לולאה עצמית כמו רובוט שקיבל פקודות סותרות עד שתפטור אותו מייסוריו ותמשיך בדרכך.
אחד הדברים שקופצים די מהר לעיניים מערביות הוא ההיעדרות המוחלטת של זרים, בעיקר בשלל עבודות ירודות למיניהן, כמו ניקיון, או רוכלות רחוב. בכלל, יפן היא המדינה טהורת הגזע ביותר בעולם: אין בה מיעוטים כלל. יש בה אורחים, תיירים, מבקרים, אפילו פה ושם כמה משתקעים, אבל אין שום מגזר מאורגן שאינו יפני. העבודות הירודות לכאורה אינן ירודות כלל וכלל בעיניהם, המנקים ברכבת, למשל, היו צעירים, אולי סטודנטים אפילו, ודיברו זה עם זה בעזרת מערכת קשר שהורכבה על ראשם. מיותר לציין שהם סיימו את מלאכתם עשירית שנייה לפני יציאת הרכבת, והחוו קידה טקסית לפני יציאתם את הקרונות. גם הכרטיסן קד קידה, וגם המנקות במלון והמוכרים בחנות. אם הם מגישים לך כרטיס אשראי, כסף או קבלה זה תמיד יהיה בשתי ידיים, תוך קידה קלה עם הראש.
ביפן אין פשע. נקודה. אתה יכול להניח את מזוודתך בקצה קרון הרכבת במקום המיועד לכך ללא חשש, בעוד שבאירופה גם אם אתה מחבק את תיקך חזק חזק אין ערובה שהארנק לא נעלם ממנו בתום הנסיעה. גם אין גרפיטי, אין רוכלי רחוב ואין מחוסרי בית. אחרי שיבתי קראתי שדווקא היו ביפן כמה אנשים שנכנסו לצרות כלכליות גדולות, אבל הם פשוט מתו ברעב כי התביישו לבקש עזרה. סעד הוא בושה גדולה ביפן. מאחורי החביבות הכנה מסתתרת מערכת אכזרית למדי.
עוד משהו שכמעט ואין ביפן, זה תיירים. זה הופך את חווית השהות ביפן להיטמעות טוטאלית. להבדיל ממה שכתבתי על איטליה, ביפן זה ממש נדיר לראות מצבורי תיירים. זו גם הסיבה שיש כל כך מעט אנגלית ברחבי העיר. מזל שתחנות הרכבת התחתי מצוינות באנגלית, והרחובות הראשיים, אחרת השהות ביפן הייתה ממש בלתי אפשרית ללא מתורגמן צמוד.
אך כמובן שגולת הכותרת הייתה הביקור במרכז אומנויות הלחימה בקיוטו. עוד בארץ הפציר בי אמיר, ידידי וחברי לאימונים, לנצל את הזדמנות הפז ולהתאמן במולדת האיקידו. כמובן שהשתוקקתי לכך, אך הפחד מפני הבלתי נודע, מחסום השפה והחשש מפני הפרה של אי אלו כללים קשוחים על מזרן האימונים היפני המאיים כמעט והרחיקו אותי מהגשמת החלום הזה. אמיר הפנה אותי למורה לאיקידו זאב ארליך, שגר ביפן מספר שנים ושמח תמיד לעזור לכל מי שנוסע לשם. תפסתי את זאב בפלאפון בחופשה באילת, אך הוא עזר בהתלהבות ובלבביות למרות שלא הכיר אותי כלל. מילת הקסם “יפן” פשוט מדליקה אותו והוא אינו יכול להפסיק. הרבה מההצלחה של הביקור אני חב לו ואני מודה לו שוב מעל גבי רשומה זו. (אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו כאן).
זאב הרגיע אותי ביחס לרשמיות היפנית והבטיח לי שהיפנים אדיבים ומסבירי פנים. כשהגעתי לאימון ביפן הבנתי על מה הוא דיבר. במערב יש נטייה לראות את הטאטאמי - מזרן האימונים - כמו איזו סוג של טרטוריה מיוחדת, כמעט קדושה. הזמן והמקום של השיעור על המזרן הופכים להיות מעין מרחב בו אנו הופכים ליפנים. אנחנו קדים, אנו משתמשים בטרמינולוגיה יפנית לתרגילים, אנחנו עוסקים במדיטציה, עמידות ותנועות שזרות לצורת ההתנהגות שלנו ביומיום. ישנם כללי טקס ומעמד שאנחנו משתדלים לקיים כחלק מהפרקטיקה של האימון באומנות לחימה (במקומות ומועדונים שונים ברמה כזו או אחרת של קפדנות). ביפן זה שונה. היפנים הם יפנים כל הזמן. הם תמיד קדים. המזרן מבחינתם אינו טרטוריה מיוחדת, אם תרצו, כל יפן היא בשבילם מזרן אימונים. הם אינם הופכים להיות יפנים כשהם עולים על המזרן או חדלים להיות כאלה כשהם יוצאים ממנו. זה מעניין כי זה בדיוק מה שהרבה מורים מנסים ללמד: שהאימון לא מפסיק עם תום השיעור ועם הירידה מהמזרן, אלא מתרחש כל העת, ובאספקט של אומנות הלחימה ככלי להגנה עצמית, ודאי שתודעת המוכנות צריכה להישמר גם בעולם המאיים שבחוץ. אין הכוונה שהיפנים מסתובבים לכל מקום דרוכים כקפיץ בצעדי נינג’ה: להפך, הקלילות היומיומית שזורה אצלם באופן טבעי בטקסים ובאימונים, כמו שיחס הכבוד ההדדי, חוש המידה והאיפוק נסוכים גם בהתנהלותם ה”רגילה”.
לא היה קל למצוא את המרכז העתיק של אומנויות הלחימה בקיוטו, אבל זה היה שווה כל רגע של תסכול עת התרוצצתי ברחובות קיוטו עם מפה, מנסה לדלות שבבי מידע וכיוונים מעוברי אורח אדיבים אך חסרי כמעט כל ידע באנגלית. הבוטוקודן הוא שמו היפני של המרכז לאומנויות לחימה, והוא בית ספר גדול בו מלמדים איקידו, נגינאטה (חנית מיוחדת שנחשבת נשק של נשים), איאידו (אומנות שליפת החרב), קנדו (קרבות חרב עשוייה מבמבוק במגע מלא עם שריון מאיים בליווי צווחות ויללות), וקיודו (אומנות הקשת והחץ). שימו לב להיעדרם של הקרטה והג’ודו, שנחשבים גם כענפי ספורט תחרותי ואינם אומנויות לחימה טהורות.
במרכז הבוטוקודן מצוי אולם האימונים המרכזי, שבנוי כפגודת עץ יפהפיה, והיא מהווה את הדוג’ו הפעיל העתיק ביותר ביפן (היא בת למעלה ממאה שנים - ראה תמונה למעלה). לראות את אימוני הקנדו והנגינאטה על משטח העץ הנרחב מילאו אותי באושר. למזלי פגשתי שם נערה מצודדת ומיוחדת, חציה בריטית וחציה יפנית, שהגיע ליפן מאנגליה ללמוד באוניברסיטה ושימשה לי מתורגמנית מעולה. גם שם לא היו ממש תיירים, והמתאמנים קיבלו אותי בסבר פנים יפות וחלקם ממש בהתרגשות. את שיעור הנגינאטה הנחתה ישישה מופלגת שהייתה לבושה לקרב אך בעיקר ישבה בצד והעירה מדי פעם הערות בקול צרוד, כמו מורה מזדקנת לבלט. בין המתאמנים בלט גם ילד שהיה לבוש כמו סמוראי ממוזער.
לצד אולם האימונים העתיק יש מבנה חדש ובו אולם ספורט ענק, שנראה כמו אולם כדורסל מאובזר, אבל אין בו סלים, או רשתות לכדורעף, או שערי קט-רגל. כולו מוקדש לשיעורים באומנויות לחימה שמאכלסים אותו לפי תור או במקביל. ישבתי ביציע הצופה ממעל וחזיתי, מלא השתאות, בשני אימונים הפוכים אך משלימים שהתנהלו באולם משני עבריו, כשביניהם חצצה איזו מחיצה נמוכה.
בצד אחד התאמנו כמה עשרות באיאידו, היא אומנות שליפת החרב. כולם, נשים וגברים, נעו כאיש אחד בעוקבם אחר מחזורים עתיקי יומין של תנועות קבועות מראש של שליפת חרב, תקיפת היריב, ניעור הלהב בתנועה טקסית, החזרת החרב לנדנה והתיישבות שלווה חזרה במקום. כך, שוב ושוב, במחול מתואם ומשובב נפש, הם חזרו על סדרות שונות של תנועות מכל מיני מצבים, מכל מיני כיוונים, ובכל מיני צורות של תגובה.
ומנגד להרמוניה הזו, מעברו השני של האולם: תוהו ובוהו! קנדו, אומנות החרב במגע מלא. בשעה שרוב אנשי האיאדו היו לבושים לבן, היו כל אנשי הקנדו עטויים בשריון שחור ובקסדה מאיימת, ונראו כמו מחנה אימונים של אבירי סית’. בשעה שמעברו השני התנהל הכול באחידות מופלאה, נראה שדה האימונים של אנשי הקנדו כמו שדה קרב לכל דבר: התקבצויות ספונטאניות, קרבות של זוגות שהתרוצצו בכל רחבי שטח האימונים, קפיצות, יללות, צווחות, שאון של חרבות במבוק המוטחות זו בזו. החלוקה לשחור ולבן שיקפה את עיקרון הין והיאנג בהתגלמותו הוויזואלית ממש. לעין הבלתי מיודעת נראים שני סוגי האימונים כבלתי קשורים בעליל, אך למעשה הם שני הצדדים של אותה מטבע, ודרושים באותה מידה על מנת לתרגל את השליטה בכלי הנשק. השליטה בחרב דורשת מיומנויות סותרות, ואימון ישיר בלחימה אינו אפשרי, ותמיד ידרוש עיסוק עקיף בייצוגים של הלחימה שניתן לעכל, כמו שהפיזיקה תמיד משתמשת בשפה מתמטית כדי לייצג מציאות קוונטית או יחסותית בלתי נתפסת.
אי ההבנה הזו עולה אצל רבים גם ביחס לשיטות האימונים ביד ריקה באומנויות לחימה, כשהם מצביעים על הפער בין מה שנתפס כ”מציאות” של הקרב, לבין הטכניקות שנראות מאורגנות מדי או אימוני זוגות מתוזמרים מראש. ישנן אומנויות לחימה (בעיקר מודרניות) שמתיימרות לספק צורת אימון חופשית “כמו ברחוב”, ללא כללי טקס מיותרים או טכניקות מורכבות. דווקא אלה שוגות באשליה הגדולה מכולן, לעניות דעתי, ומסתכנות באימון חסר עומק שמשרה תחושה מוטעית של חווית קרב. אומנויות הלחימה העתיקות מזקקות אספקטים שונים של הלחימה ומתרגלות אותן לעומק, כמו שבמדע משתמשים במודלים אידיאליים על מנת לייצג את העולם למרות שברי שאינם ייצוגים מושלמים, אך הם מהווים שלב הכרחי בתפיסה של הבלתי נתפס.
רונן צוקרשטיין, אחד המורים שלי בדוג’ו אמר פעם שאיננו לומדים לנוע כדי שנוכל לבצע את הטכניקות בצורה טובה, אלא אנו משננים את הטכניקות בכדי שנלמד לנוע. הטכניקות המסודרות הם שלב בדרך לשחרור הגוף למקום שם אין חוק, הם נתיב למקום שבו כבר לא יהיו נחוצות, אבל הן נתיב הכרחי.
לאחר מאות משפטים מדויקים שמרכיבים את המאמר הלוג-פילוסופי, מפציר בנו ויטגנשטיין לשכוח את כל מה שאמר לנו עד אתה, המשפט הלפני אחרון בטרקטט גורס:
“6.54. משפטים אלה שלי מבהירים משהו בכך, שמי שמבין אותי מכיר, בסופו של דבר, שהם חסרי מובן. דרכם, ובאמצעותם, הוא יטפס אל מעבר להם. (הוא חייב, כביכול, לזרוק את הסולם לאחר שטיפס עליו.)
עליו להתגבר על משפטים אלה, ואז יראה את העולם נכוחה.”
פעם שמעתי שזה מזכיר מאוד משל של בודהא עם רפסודה שצריך להשליך אחרי חציית הנהר, אבל מעולם לא ביררתי את המקור. אינני יודע אם רונן אי פעם קרא את ויטגנשטיין או בודהא, סביר יותר שהוא פשוט זיקק את התובנה הזו משנים של אימונים, אלפי נפילות, גלגולים, פציעות ומכות שחטף, ואחרי שסייר בעולמם של אומנויות לחימה שונות וצבר ניסיון חיים בתחומים אחרים. הבעיה היא שגם אם מבינים ומהנהנים אחרי המשפט הזה, הדרך היחידה לחיות אותו היא ללכת בנתיב ולהתאמן, להתאמן, ולהתאמן, עד שאמיתותו תחלחל לנשמה דרך השרירים הדואבים.
ובחזרה לקיוטו: גולת הכותרת האסתטית בקיוטו לא הייתה אף אחד מהמקדשים המהממים כשלעצמם, אלא אזור אימוני הקשת והחץ בבוטוקודן. קשתות יפניות שונות בעליל מהקשתות שאנו מכירים במערב: הן ענקיות, ואוחזים בהן בשליש התחתון. הייתי כבר למוד עזות מצח מערבית כשנדחקתי מאחורי במת הירי כדי לחזות ולצלם את העוסקים במלאכה. בי נשבעתי: דמעות נקוו בעיני כמו צנחן בכותל, זה היה הדבר היפה שראיתי בחיי.
אחת אחרי השנייה הן פסעו פנימה (היו כמה גברים, אך רובן נערות ונשים), הצחקוק הקליל הוחלף בריכוז שקט וברצינות שלווה. עטופות בבגדים מסורתיים הן התיישבו והחלו בזו אחר זו בטקס שנראה אישי לחלוטין, אך כמו בתאום מונאדולוגי קבוע מראש יצר על פני במת הירי הרמוניה שופעת יפעה. הן לא הביטו לעבר המטרה, והיו שקועות לחלוטין בתנועות מדודות של קשירת סרט מיוחד שמשמש כמשענת ליד, מבטן מושפל מעט, ממוקד באינסוף קרוב מאוד. ואז הן קמו אט אט, כמו עץ שמתמתח התמתחות שמשכה עידן, ומתחו את הקשת הגדולה ממידתן. רק בסוף הן סובבו את ראשן למטרה, ושיחררו את החץ כלאחר יד, והוא עף באחדות מופלאה של רוח וחומר ואובייקט וסובייקט וכל הדברים כולם לעבר מטרתו.
לא תמיד פגע החץ במדויק, אבל מה זה חשוב. מישהי, מעט מבוגרת יותר, קלעה היישר במרכז המטרה. נשמעה איזו קריאה ומספר מחיאות כפיים: תלמידים צעירים אצו לאסוף את החיצים. הקשתית הקולעת לא זעה, נתונה בסד של הטקס או אולי שרויה בשלמות רוחנית שהפכה את אותו הרגע לאחד עם אינספור רגעים אחרים של כישלון. אני מחיתי דמעה. ביפן יש הרבה יופי, אך אין בליבי ספק שהקיודו הוא אחד הפרחים היפים בגן המטופח של תרבותם. וכאן זה אינו יופי מת, שהורש להם על ידי גאוני העבר והם נהנים מפירותיו כטפילים (כמו במקרה של שכיות החמדה של איטליה), אלא זהו מחול המועבר מדור לדור, ומקוים, בכל רגע ורגע, רק על ידי הגברים והנשים שמעניקים לו חיים מתוך בחירה והקרבה.
ובכן, מה לגבי אימון האיקידו שלי? כעצתו של זאב, יצרתי קשר עם הנהלת הבוטוקודן בעזרת האנשים בדלפק הקבלה של המלון, שהתקשרו לשם. זו הייתה דרך להשיג מתורגמן ללא מאמץ. מתוך איזו סיבה עלומה הם בישרו לי שאיני יכול להצטרף לאימון במרכז עצמו, אלא בדוג’ו אחר, בפאתי העיר. כך נשרכתי ברכבת התחתית עד לתחנה האחרונה, ומשם במונית בחשכת הליל למשהו שנראה כמו מרכז קהילתי. מר סאקאנה, המורה הזקן, קיבל אותי בלבביות, ואפילו ידע מספר מילים באנגלית. כולם הסבירו לי פנים באדיבות ובסקרנות, ונצמד אלי מתאמן שיכול היה לתקשר איתי באופן סביר. לאחר המסע הארוך בחשיכה, הרגשתי בבית. התרגילים, השמות, היו לפתע מוכרים לי. למעט הבדלים סגנוניים קלים, השתלבתי היטב בעזרת שליטתי בשפה הבינלאומית של האיקידו.
טוב, מה עוד אומר על יפן וקיוטו, ברשומה זו שכבר התארכה יתר על המידה? שהירוק פושה שם בכל. את קיוטו חוצה נהר והיא מרושתת בעשרות תעלות מים חיים, שבתוכם מרקדים באיטיות ענפי אלמוג חינניים עם הזרם. הלחות והמים גורמים לצמחייה לשגשג בכל מקום: במקדשים ובגנים היא מבויתת ומעוצבת בדייקנות, ומחוץ לעיר היא פורצת-תלם, מתפקעת בפרעות בלתי ניתנת לעצירה מכל ס”מ רבוע של אדמה.
ואיך אסכם? כל תרבות מורכבת מסתירות, אצל היפנים, בדומה לגרמנים, כנראה שהסתירות הללו קיצוניות במיוחד. זה עם ששילב עדינות, רוך וחכמה, עם אכזריות ותוקפנות שלוחת רסן. האהבה ליפן אינה מקוימת בשרבוטי מילים, יהיו הן מתוחכמות כאשר יהיו, אלא בהתנסות בפרקטיקות המופלאות שהיפנים חולקים איתנו בנדיבות, ללא מחסומי גזע ומין, ואם אפשר, אז באריזת מזוודה ורכישת כרטיס טיסה ליקום המקביל המופלא הזה.
רק שילמדו כבר אנגלית, לכל הרוחות!

הקטע הזה לא מספיק טוב. אפילו שורה זו עצמה יכולה הייתה להיכתב יותר טוב. אפשר ללטש אותה שוב ושוב, עד אינסוף. השורות אינן באורך הנכון. לא נבחרו המילים המדויקות, בסדר הנכון. הבעיה אינה כישרון, אלא זמן. זה תמיד זמן. אם אחכה די זמן אולי האבולוציה הקוסמית תהפוך אותי לשיקספיר, או לבורחס.
זאת הייתה בעיטה בביצים. לקח לי כמה ימים לחזור ללכת ישר אחריה.
זה מתחיל בסדר, אבל באמצע זה הופך לקיטשי, היא אמרה. רגשני. (more̷

“לאחר שהוצאת מכלל חשבון את הבלתי אפשרי, הרי מה שנותר, בלתי סביר ככל שיהיה, הוא האמת”
(שרלוק הולמס)

כמו שכבר אמרתי, אינני יודע את האמת.
אבל בכל זאת שואלים אותי את השאלה - למי אתה מאמין? “מאמין” זה עניין של רגש, ותלוי בגורמים רבים. לו הייתי מעורב בפרשה, לו הייתי שופט או אפילו עיתונאי מעיתון רשמי לא הייתי כותב את מה שאני כותב עכשיו. אין לי שום ביטחון באמיתות התיאוריה, (more̷

אני לא יודע את האמת.
אני באמת לא יודע אם א’ המפוקסלת המצודדת מספרת את האמת או הנשיא המתלהם מזדעק על עלילת אמת.
אבל המצב כרגע הוא בלתי אפשרי. הראשומון הזה לא יכול להמשיך להתקיים: האמת זועקת ומתפתלת, מתדפקת וזועקת חזק יותר מהמאשימה או מהנאשם.
אם א’ צודקת, אז עסקת הטיעון היא כישלון טוטאלי של מערכת המשפט והצדק. אפשר לארוז את הדברים וללכת הביתה. (more̷

המילה “כוסית” היא מילה פוגעת ופולשנית. היא אינה ממש שם תואר, אמירתה משולה יותר לתחליף דל לרצון לגעת, לפלוש, לחלל את מה שהוא מעבר להשגה. סינונה נוכח בחורה מצודדת מהווה מעין פעולת מחאה חצופה, ניסיון להשפיל את היופי שאינו נעתר, כמו זריקת אבן על טירה מבוצרת או השתנה רווית קנאה על מכונית פאר.
אמירת “כוסית” היא חיפצון אלים, ביטוי לרמת ההורמונים והתסכול של היורק אותה יותר מאשר לעולמו הרוחני.
“כוסית” היא מילה פוגעת.
ולכן היא כל כך מדויקת.

חבר חכם אמר לי פעם ש“הדרך הטובה ביותר לשכנע מישהו בדבר מה היא לגרום לו לחשוב שהוא זה שחשב על הדבר מלכתחילה”. אנשים לא אוהבים לקבל דעות או עצות של אחרים, ובשל כך אפשר לנצל תכונה אחרת של רוב האנשים: זיכרון קצר. שכנוע נכון יפסיק בדיוק בנקודה בה יישאר מספיק משקע במוחו של הסרבן על מנת לנבוט מאוחר יותר, אך יש להפסיק בזמן מוקדם דיו על מנת שהמשוכנע ישכח את מקורו של הרעיון. (more̷

“…המשכתי ללכת ברחוב שינקין, בתוך האוויר האביבי לכיוון ביתו של אבי צמח. הערב החל לרדת, האוויר האביבי גירה לי את האף בנבגים זדוניים. המרחב הנשי שסביבי היה דליל, בוודאי לעומת אורגיית המראות הריחות והקולות המלבבת של יום שישי בבוקר. פולחן הנעליים הבגדים והסקס המרומז לא התקיימו עתה, אך שתי נשים מטופחות שהתבוננו בחלון ראווה הרוו לרגע קט את עיניי הצמאות. המרחב הנשי הוא כמו מסך אדירים, הוא נמזג לתוך המרחב האמיתי והופך אותו למעין הדמיה תלת ממדית מרהיבה אך מתסכלת: (more̷

גבירותיי ורבותי המושבעים,

אתם מכירים את זה שאתם מחכים לפני שמשהו יבשיל, ממתינים לפני שאתם פועלים בפזיזות, אורבים לעיתוי המתאים, ואז, בשבריר של רגע, פתאום, זה כבר מאוחר מדי?

ובכן, בפיזיקה קוראים לזה מעבר פאזה, כמו שקרח הופך למים. בחיים קוראים לזה “לאכול אותה”. אני למדתי את זה על בשרי. מעבר הפאזה שלי התחיל בצלצול טלפון תמים. זה אופייני למעבר פאזה שאתה לא שם לב כשהוא מתחיל להתרחש. בעבר השני של הטלפון הייתה דפנה, נרגשת. היא וגיל, שהיו ביחד כשנה עד אז, אני חושב, נסעו לטיול רומנטי ברומא, ופתאום, (more̷