הערות שוליים לאפלטון

אורי ברייטמן באתר שלו על רוק מתקדם ערך מעין תחרות על סיפורים בנושא “איך הגעתי לרוק המתקדם” או סתם חוויות מהווי חובבי הזרם המוזיקלי המוערך/מושמץ/מוספד הזה. לא זכיתי במקום הראשון, אבל התוצאה, המחופפת משהו, מופיעה באתר שלו, ולטובת מי שלא מגיע לשם וסתם בשביל ה”רקורד”, אני מביא אותו במלואו להלן. אגב, חדי העין והקוראים הנאמנים מביניכם ודאי יבחינו שמדובר באירועים שכבר נסקרו בקטע אחר שלי.

האידיוט, הנערה, והרוק המתקדם

הימים היו הימים האפלים של סוף האייטיז. היה זה עידנים לאחר היכחדות אחרוני הדינוזאורים, ושנים לפני עלות הרשת החובקת-כל לחיינו. היו אלה ימים של תסרוקות נוראיות ומוזיקה גרועה. חיינו באפילה: חבורה של מתבגרים שלא ידעו את יוסף, או את רוברט פריפ.
אותה תקופה חלקתי חדר עם אח גדול חובב יורופופ. כל סנטימטר מקירותיו ומתקרתו(!) של החדר היו מכוסים לחלוטין בפוסטרים וגזרי עיתון של מיטב אמני התקופה: מודרן טוקינג, סנדרה ובננרמה. אני הייתי אחוז בוז מתנשא כלפי כל זה, למעט כלפי סמנתה פוקס, שהפכה בירכתי ראשי לאבן דרך ארכיטיפית בהתבגרות המינית, כמו של רבים מבני דורי. נמשכתי למוזיקה קלאסית, והגעתי למסקנה הנחפזת שהמוזיקה הטובה היא אומנות מתה, וכל שנותר הוא להאזין לקלטות של בטהובן, שרכשתי בשק”מ הי”ד.
עד ליום בו חבר שלי הגניב לי קלטת של “אנימלס” של הפינק פלויד. “זה לא אלה ששרים נגד לימודים?” רטנתי בפניו, ותיקנתי את מסגרת משקפי החנון על אפי. אני דווקא הייתי בעד בית הספר. לו רק הייתי יודע שהדבר יעלה לי בבתולים ארוכי שנים הייתי מנסה להיות קצת יותר מרדן. “כן, אבל זה משהו אחר” הוא אמר. לי זה נראה קצת מוזר שמשהו שנכתב אחרי אלף שמונה מאות וחמישים יהיה בעל ערך יותר מהרעש שמייצרים חבורת הטמבלים שמרוחים לי על הקירות בחדר. לצלילים הפניאומאטיים של פתיחת דלתות האוטובוס היה יותר ערך מוזיקלי בעיניי מאשר ליורופופ.
בכל מקרה, ניסיתי. באיזו דרך נס, עשיתי את הקפיצה הקוונטית הזאת והקשבתי, והקשבתי שוב. והקשבתי שוב. והעסק התחיל להיקלט.
הדבר המדהים הוא שבהתחלה לא ידענו שקוראים לזה רוק מתקדם. בשבילנו זה היה פינק פלויד, רק פינק פלויד: על אלבומיה, הופעותיה ובוטלגיה. שתינו בצמא כל דבר שלהם שיכולנו למצוא. אני זוכר איך הברזנו מבית ספר כדי שנספיק להקליט את “פינק פלויד בפומפיי” ששודר בטלוויזיה החינוכית בשתיים בצהריים.
העסק התחיל למצות את עצמו, עד שבא אליי אותו חבר עם קסטה חדשה, שהוא הקליט מאלבום שאחיו הגדול נתן לו (לאח שלו היה טעם מוזיקלי, ברוך השם).
“מה זה?” שאלתי.
“זה ג’נסיס עם פיטר גבריאל, “פוקסטרוט”, זה מהתקופה של פינק פלויד” אמר.
“וזה טוב?” חקרתי.
“לדעתי זה אפילו יותר טוב מפינק פלויד.” הוא הוציא מפיו את צירוף המילים שלא ייתכן בשפה.
“לא יכול להיות!” הזדעקתי על חילול הקודש. אבל הוא צדק. אני מניח שקצב פעימות ליבי ההולם בהאזנתי לצלילים תאם את קצב פעימות ליבו של הווארד קרטר כשנכנס לראשונה לקברו של תות אנך אמון. היה זה כמו לחשוף לראשונה את חורבותיה של תרבות עתיקה. והדבר המדהים מכולם, כשגילינו שהפירמידה העצומה שחשפנו הייתה רק אבן פינה למבנה אדיר ומופלא ממה שהעזנו לדמיין. הפנתאון שלנו היה כעת כפול :ג’נסיס ופינק פלויד, אך היינו עתידים להמיר את דתנו לפוליתאיזם מוקדם ממה שיכולנו לדמיין, כשהתחלנו לחשוף את חורבות התרבות האבודה ב”אוזן השלישית”. שם נתקלנו לראשונה במושג: פרוגרסיב רוק. צירוף המילים המכונן התנוסס על פיסת קרטון בראש עמודת התקליטים שם שכנו הלהקות האהובות הללו. אך אז הוכינו בתדהמה: לצד האלים הבלתי מעורערים צצו שמות נוספים: קינג קרימזון, רנסנס, יס, ועוד ועוד. כמו גלילאו הנדהם שהביט לראשונה במסילות השמיים דרך עין הטלסקופ, גילינו לראשונה עד מה כביר הקוסמוס.
זו הייתה פתיחתה של תקופה מופלאה של תגליות והתפתחות. הייתה זו תקופה של שמועות, סיפורים, ומיתוסים. לא היה אינטרנט, ולא הייתה ספרות בנושא. דלינו שמועות, שוחחנו עם מוכרים מבוגרים בחנויות שחזו באלים בשר ודם, חשפנו אוספים ישנים של תקליטים של הורינו. כמו חוקרי מאובנים לשחזר עבר מפואר משרידים מועטים, ביקשנו להקיש את צורתו של דינוזאור מכמה עצמות וטביעות רגל מפלצתיות. עידן חדש נפתח לאחר שפאב תל אביבי החל להקרין קטעים “נדירים” (יש עוד משמעות היום למושג “נדיר”?) של הופעות רוק מתקדם. ההופעות באקסטא היו כמו מעמד הר סיני: כעת לא רק ששמענו את הקולות, אלא גם ראינו את המראות. זה היה בשבילנו טקס שבטי, מלכד. הרוק המתקדם היה מה שהבדיל אותנו מההמון. הוא מה שהפך אותנו לשונים, ובעיניים המתבגרות והמתנשאות שלנו - עליונים.
והייתה כמובן הנערה - Enter the Dame

היא הייתה אחת משלנו. היא הייתה שונה מכל שאר הפרגיות הצווחניות, שגם אם היו מצודדות, היו חפות מכל אינטליגנציה as we know it. היא הייתה שונה. היא הייתה מצחיקה וחכמה, וכל זאת לא על חשבון היופי. וכמובן, היא הייתה מנושאות הדגל של הפולחן הפרוגרסיבי. היה לה פטפון, שהיה אז כלי יקר המציאות, מכיוון שמרבית התגליות שלנו נעשו על ידי תקליטים שקנינו פחות או יותר על פי העטיפה ב”אוזן” וב”חור”. אנחנו מדברים על תחילת שנות התשעים, וכבר היו דיסקים, אך הם היו יקרים ולא התקרבו בהיצע שלהם לאוצרות שהמתינו בויניל. רשמית, היינו דור התקליטים האחרון. אתם צריכים לזכור, זה היה לפני האינטרנט, לפני הפלאפונים והמצלמות הדיגיטאליות. לרוב האנשים, “כבלים” היה משהו פיראטי שהופעל על ידי הארס השכונתי, ו”אוסלו” הייתה סתם עוד בירה באירופה. זה היה לפני סיינפלד וסאות’פארק, ו”שר הטבעות - הסרט” היה יצירת אנימציה הזויה של ראלף באקשי שהוקרנה מעת לעת בהקרנות מיוחדות בקולנוע פריז.
ובכן, נחזור לנערה. כמעט כולנו היינו מאוהבים בה, ברמה כזו או אחרת, אני מעריך. גם עבדכם, כמובן, למרות שהוא הכחיש, הדחיק וחנק את זה. לא יכולתי לעשות הרבה, כמובן, כשכולנו היינו ביחד כל הזמן. ואז באה ההזדמנות הגדולה.
חלק לא מבוטל בחבורה שלנו ניכר ביכולת נגינה. הם היו משתעשעים בנגינה, חולמים להחזיר עטרה ליושנה (אחד מהם אפילו היה יוצר מאוד מוכשר - אבל זה כבר סיפור אחר). אבל אותי חנן האל הטוב בכישרון אחר: ציור. כמה שמחתי כשנערתנו הזמינה ממני ציור קיר שיעטר את חדרה. הייתה זו ההזדמנות הגדולה שלי להיות איתה לבד, ויותר מכל, להרשים אותה בכישרוני ובחכמתי כי רבה.
הכרזתי שזה לא יהיה סתם ציור, אלא חזיון שיהווה את פרשנותי הציורית לAtom Heart” Mother”. הוא יכסה קיר שלם ואף חלק מהתקרה, ויהווה את משקל הנגד המוחלט לקירות היורופופ השנואות של חדרי. כך החלה העבודה, ואני ביליתי שעות על שעות בחדרה, כשאנו מדברים. היא הייתה יושבת על מיטתה אוחזת בכוס תה, בעוד אני עובד על הקיר והחיזיון המתגלה והולך. וברקע, כמובן, המוזיקה שאמורה להעניק לי השראה אלוהית. כל רפרטואר הרוק המתקדם נוגן שם. שמענו ביחד תקליטים ולהקות רבות לראשונה, חקרנו יחד, שוחחנו, השווינו בין המתופפים וניסינו לפענח את המילים בתקליטים שלא פרסמו אותם בחוברת המצורפת. בינתיים, הקיר התמלא ביצורים מופלאים, נלחמים, מעופפים, מראות מוזרים ואפוקליפטיים. כל מה שלא יכולתי להגיד לה שפכתי על הקיר. הקיר זעק: אבל אני לא עשיתי דבר.
כך עברו שלוש שנים.
שלוש שנים עבדתי על החזיון היומרני. הייתי בא אליה כל כמה ימים, ממשיך מאיפה שהפסקתי, והיינו מבלים בערב של דיבורים ורוק מתקדם - וזה הכול. ציפיתי שמשהו יקרה, ציפיתי שהיא תיפול לרגלי…אך לשווא. לבסוף הזמן החל לאזול. תכנית המתאר הראשונית של היצירה החלה להתממש ופשוט לא נותר עוד מקום על הקיר. לפני שהספקתי להחליט מה עליי לעשות, הגיע הידיעה: מישהו אחר מבני החבורה הקדים אותה. הוא לא צייר לה ציורים או נאם בפניה נאומים ארוכים, הוא לא כתב ספר פנטזיה פילוסופי מתוחכם על מנת להרשים אותה. הוא פשוט אמר לה את אשר על ליבו, והיא הלכה אחריו. אז הלכתי לצבא לבד.
לכן, אם תזדמנו פעם לדירה אחת בחולון, ותגלו באחד מחדרי השינה ציור ענק מלא פרטים פנטסטיים ומטורפים, דעו שהוא מורכב מאכזבות, תקוות נעורים, שיגעון גדלות והרבה רוק מתקדם.

אפילוג
אחרי שנים היא אמרה לי שפשוט הייתי צריך להגיד. קריירת הציור שלי קרסה, כנראה משום שהייתי גאוותן מכדי להבין שאני צריך ללמוד כדי להתפתח: חשבתי שאני יכול לעשות הכול בעצמי. לא נורא, התפתחתי בכיוונים אחרים, וחוץ מזה, סוף טוב - הכול טוב: היום אני נשוי באושר למנהלת חנות תקליטים.

ערוץ 8 מספק הרבה הזדמנויות מלבבות לחובבי קולנוע להשכיל ולהעשיר את עולמם, על ידי מפגשים עם יוצרים ושחקנים, וכן בעזרת סקירות מעמיקות של ז’אנרים שנעשות מעת לעת.
אני בטוח שלא צריך להציג את הסדרה האינסופית של “סטודיו למשחק”, שלמרות המגיש המלוקק ביותר בעולם, מצליחה לשמור על עניין בזכות הגלריה המפוארת של שחקנים ממנה לא נפקד כמעט אף פרצוף שהופיע בהוליווד בעשורים האחרונים. “סטודיו למשחק” הביאה מספר בימאים (במיוחד קופולה וסקורסזה בהופעות מאלפות, בלתי נשכחות, ובמקרה של קופולה גם מרגשות ומצחיקות עד דמעות), אבל הצטיינה במיוחד בחשיפת פרצופם האמיתי של האנשים מאחורי הדמויות (אד האריס, למשל, הוא איש מוזר מאוד). סדרה אחרת שמבליחה כעת על המסך מעת לעת בשידורים חוזרים, היא “הבמאים“, והיא מתמקדת דווקא בפרצופים הפחות מוכרים, אך בדרך כלל המעניינים יותר של תעשיית הקולנוע, הלוא הם היוצרים עצמם.
העניין העיקרי בסדרה הוא לפגוש דווקא את הבמאים מהשורה השנייה, אלה שלא רק פרצופם אלא גם שמם מאתגר אפילו חובבי קולנוע רציניים. בכל זאת, רובם מתגלים כאנשים מוכשרים ואינטליגנטיים בהרבה מהשחקן הממוצע, ובודאי יש להם אמירה משמעותית בהרבה על קולנוע ודרך עשייתו.
אחד הדברים שהסדרה משכנעת אותך הוא שעשיית סרטים היא מלאכה קשה מאין כמותה, ובמאי הוא אולי האמן שעובד תחת האילוצים הגדולים ביותר, אילוצים כלכליים, פיזיים, וגם אומנותיים. כשכל כך הרבה כסף מונח על כף המאזניים, חופש הפעולה של הבמאי אינו רב, ופלא שסרטים טובים, גם אם אינם רבים, בכלל מצליחים לבוא לעולם. גם סרטים בינוניים, מותחני פעולה, עטורי כוכבנים שריריים ומלאים בקלישאות, הם בעצם קשים מאוד להפקה. המעניין הוא שהרבה מאוד מהבמאים הבינוניים יודעים בדיוק מה שווה הסחורה שלהם, והם אנוסים לעבוד תחת אותם אילוצים, מתוך תקווה להתרומם יום אחד ולשפר את החופש האמנותי שלהם. הרושם שרבים מהם מציגים הוא שרבים מהסרטים הם בעצם סוג של כישלונות, ואלה רק האילוצים הכלכליים העצומים שגורמים לכך שהסרטים יעלו בסופו של דבר לאקרנים.
מכל הבמאים והכותבים שהופיעו בסדרה, תפס את אוזניי במאי פורה להפליא ומצניע לכת בשם פיטר היימס. היימס אחראי על כמה סרטים לא רעים, ביניהם סרטי המדע הבדיוני “קפריקורן 1” ו”אאוטלנד“, אבל עשה גם כמה סרטי פעולה רדודים עם ז’אן קלוד ואן דאם, כמו גם את “סוף העולם” עם שוורצנגר. הראיון איתו גילה אדם מוכשר ואינטליגנטי להפליא, שמודע לחלוטין לא רק למגבלות הכלכליות שבהם הוא עבד, אלא גם למגבלותיו כאומן. זה כל כך יפה לראות במאי הוליוודי מצליח למדי - השורה השנייה בהוליווד כמו שהגדרתי אותה עדיין אומר שאתה מתחכך במיליונים ופוגש את כל הכוכבים הגדולים - מדבר על עצמו בכזו צניעות ופתיחות. שוב ושוב הוא חוזר על הדברים: שום דבר לא בא לי בקלות. המטרה שלי היא לא להיות גדול, כי אני יודע שאני קטן. המטרה שלי היא להשתפר. את הבמאים הגדולים הוא מעריץ בלא גבול. “תהום עמוקה ובלתי ניתנת לגישור משתרעת ביני לבין במאים כמו סטנלי קיובריק. אני והוא לא חיים אפילו באותו ייקום.” הוא אומר. אז אתם יכולים להבין עד כמה גדול היה פיק הברכיים שלו כשהוצע לו לביים את סרט ההמשך ליצירת המופת של קיובריק “2001: אודיסיאה בחלל“. היימס התנה את הסכמתו לעבוד על הסרט בכך שיידבר עם קיובריק ויקבל את ברכתו, ובכך שארתור סי. קלארק בעצמו יאשר את התסריט. שימו לב: דרישותיו לא היו כספיות, אלה היו דרישות של אדם דתי ממש, ירא קולנוע, שמפחד עד בלי גבול לחטוא בהיבריס (הוא מספר שהוא צופה ב”לורנס איש ערב” שוב ושוב, כמו שגרת תפילה של אדם מאמין).
היימס מספר שכשקיובריק דיבר אותו בטלפון, הוא קם על רגליו באופן אוטומאטי, כמו כוהן שקיבל שיחה ישירה מאחד האלים. קיובריק הרגיע אותו ונתן לו חופש פעולה. ארתור סי. קלארק פיקח על התסריט בעזרת קו טלפון שחובר למחשב - הוא כרגיל הקדים את זמנו - זה היה בתחילת שנות השמונים. כך בא לעולם סרט לא רע בשם “2010: השנה בא יצרנו מגע“, שלא ייזכר לעד בתולדות הקולנוע אך הוא בהחלט אחד מסרטי המדע הבדיוני הרציני הראויים שנעשו (ואם תחשבו על כך, אין באמת הרבה), ואפילו הצליח למדי בקופות.
היימס מרחיב על שיחת הטלפון עם קובריק בראיון שנתן ב-2002: “הרמתי את השפופרת וקובריק אפילו לא אמר שלום. הוא מיד אמר:’באאוטלנד יש לך שוט (SHOT) שהולך כמו…איך עשית את זה?…כך דיברנו שלוש שעות, הוא שאל אותי על כל שוט ושוט. בסוף השיחה אמרתי לו הכול והוא לא אמר לי דבר.” בשיחה עם עמית אחר שפגש את קובריק, מדווח על חוויה דומה. אנשי הקולנוע נפעמים לפגוש את הקולנוען הגאון וללמוד ממנו משהו, ומוצאים תלמיד נצחי וסקרן עד אין קץ . היימס מספר בראיון הזה שיו”ר אם ג’י אם ששמע על חששותיו ליצור המשך ליצירה המפורסמת שלח לו חוברת עבה עם כל הביקורות האיומות ש”אודיסיאה בחלל” קיבל בשעתו. היו אלו אותם מבקרים שמכתירים אותו היום כגאוני וגם שם הוא חוזר על המשפט: “על מה שחסר לי בכישרון, אני מפצה בעבודה קשה.”
קשה לומר אם ההכרה של אמן במגבלותיו עוזרת לו להימנע מיומרנות או דווקא כובלת אותו מלהמריא. זיכרו שהיימס כבמאי גם היה נתון לאלף אילוצים אחרים כשעשה סרט.
אך היימס לא רק מבדיל עצמו מאמנים פילוסופיים כקיובריק, אלא גם ממבדרים מקצועיים לעילא כמו שפילברג. גם כבמאי של מתח ופעולה הוא מעיד על עצמו שהוא חורק שיניים ועמל לילות כימים גם על הסרטים שנחשבים קלילים יותר כדי ש”יעבדו”. “אני בטוח שלשפילברגים של העולם ולקמרונים של העולם הכל בא בקלות. לי שום דבר לא בא בקלות”. היימס רוחש כבוד לכולם, גם לאלה שאנו נוטים לזלזל בהם ממרומי כורסתנו המשלטטת, כמו ואן דאם ושוורצנגר. כמובן שהעובדה שעבודה רבה הושקעה ביצירה כלשהי לא מספקת את עינו של הצופה, יהיה זה מישהו המחפש בידור קליל אך יעיל או זה המחפש עומק אומנותי. הצופה רוצה תוצאות ולא תירוצים. העניין הוא שהיימס מבין את המשוואה האכזרית הזו, וזה רק גורם לו לעבוד קשה יותר, לנסות להדביק את מה שהוא רואה כחוסר הכישרון הטבעי שלו בכל התחומים על ידי השתדלות עצומה.
הראיון עם פיטר היימס צד את תשומת ליבי לא רק כי הוא חושף פן מעניין של תעשיית הקולנוע והאומנות בכלל, אלא כי הוא הציג בפניי אדם שעורר בי הזדהות עמוקה. גם אני חש שדבר לא בא לי מעולם בקלות. למעשה, הכישרון הטבעי היחיד שהיה לי לא פותח מעולם כראוי וכעת הוא זנוח ובלתי מנוצל כבר שנים, וזהו כישרון הציור. בכל שאר התחומים: בלימודים, בצבא, באומנויות לחימה, בכתיבה ובאהבה, אני מרגיש שהכול היה קשה ודרש התאמצות בלתי רגילה, והליכה בדרכי חתחתים עוקפות, ובשום מקום איני רואה עצמי כמצטיין. האם התובנה הזו כובלת אותי או משחררת אותי, כאמן, כמדען, כאוהב?

הקטע הזה לא מספיק טוב. אפילו שורה זו עצמה יכולה הייתה להיכתב יותר טוב. אפשר ללטש אותה שוב ושוב, עד אינסוף. השורות אינן באורך הנכון. לא נבחרו המילים המדויקות, בסדר הנכון. הבעיה אינה כישרון, אלא זמן. זה תמיד זמן. אם אחכה די זמן אולי האבולוציה הקוסמית תהפוך אותי לשיקספיר, או לבורחס.
זאת הייתה בעיטה בביצים. לקח לי כמה ימים לחזור ללכת ישר אחריה.
זה מתחיל בסדר, אבל באמצע זה הופך לקיטשי, היא אמרה. רגשני. (more̷

הרוחניות נתפסת כסובסטנציה אוורירית, נשגבת, המובחנת, מאז אפלטון, ובצורה מפורשת יותר מאז דקרט, מן החומר והחלל. והנה, כבר השם העברי מרמז על המקור החומרי של השם: הרוח הלוא היא הנשימה, סימן החיים הבסיסי והבולט. הרוח היא סימן למשהו אחר, לאיכות שמניעה את החומר, אך הרוח היא ישות חומרית, יומיומית ממש: היא נשמת אפנו. כך גם הנשמה, אותה רוח רפאים מסתורין שמסתתרת מאחורי כל מבט ומבע, אינה אלא הנשימה, החיים. איכות אורגנית (more̷

הדיוק הוא מעלה מוערכת, בשירה כמו גם במדע, אך ראוי לתהות על קנקנו וחשיבותו, במיוחד בקרב המדעים המתהדרים בשמו. התדמית המקובלת של המדעים המדויקים מעוותת משהו, אולי כתוצאה משמם הלא הולם, או אולי משימוש שגוי או חוסר הבנה של המילה “דיוק”. אנסה כאן מעט יותר לדייק בטיב הדיוק שבמדעים המדויקים, ואשתדל לא לגלוש יותר מדי (אם כי הפיתוי גדול), לשלל הסוגיות הפילוסופיות שמתגלעות על טיבה של המתמטיקה ויחסה אל המציאות. (more̷

כן, הייתי באיטליה, אתם מוזמנים לקנא. טוסקנה ורומא. סיפרו לי עד כמה טוסקנה יפה, וסיפרו לי שגם כל הסיפורים על כך שטוסקנה יפה הם אמיתיים. אם כן, חזרתי על מנת לספר לכם שגם הסיפורים אודות כך שהסיפורים אודות יופייה של טוסקנה אמיתיים – אמיתיים אף הם.

כשהצהרתי בפני בני משפחתי (חובבי איטליה ידועים, ואף יש לנו קשר משפחתי ורומן ארוך עם המדינה – סבי בא מטריפולי ודובר איטלקית, ועוד קשרים רבים שתקצר היריעה מלפרטם), נחת עליי מבול של היאנחויות קנאה ומטר של עצות. (more̷

כבר שבועיים שלא פרסמתי כאן דבר, ולפתע התחלתי לחוש לחץ. שלא תחשבו שאין לי מה לכתוב: להיפך. יש לי עשרות רעיונות לפוסטים, חלקם כתובים בחלקם, יש לי עוד כמה קטעים ישנים שצריכים לעבור עיבוד על מנת שיתאימו לבמה הזו. אך מכיוון שמעולם לא התכוונתי להפוך את הבלוג הזה לפח זבל, וגם לא ליומן אישי של קמתי-התרחצתי-התלבשתי, אני לא ממהר לפרסם. פוסט, אפילו הוא קצר או לא מרעיש עולמות במקוריותו, שומה עליו להיות בנוי כהלכה ושלם. (more̷