הערות שוליים לאפלטון

ערוץ 8 מספק הרבה הזדמנויות מלבבות לחובבי קולנוע להשכיל ולהעשיר את עולמם, על ידי מפגשים עם יוצרים ושחקנים, וכן בעזרת סקירות מעמיקות של ז’אנרים שנעשות מעת לעת.
אני בטוח שלא צריך להציג את הסדרה האינסופית של “סטודיו למשחק”, שלמרות המגיש המלוקק ביותר בעולם, מצליחה לשמור על עניין בזכות הגלריה המפוארת של שחקנים ממנה לא נפקד כמעט אף פרצוף שהופיע בהוליווד בעשורים האחרונים. “סטודיו למשחק” הביאה מספר בימאים (במיוחד קופולה וסקורסזה בהופעות מאלפות, בלתי נשכחות, ובמקרה של קופולה גם מרגשות ומצחיקות עד דמעות), אבל הצטיינה במיוחד בחשיפת פרצופם האמיתי של האנשים מאחורי הדמויות (אד האריס, למשל, הוא איש מוזר מאוד). סדרה אחרת שמבליחה כעת על המסך מעת לעת בשידורים חוזרים, היא “הבמאים“, והיא מתמקדת דווקא בפרצופים הפחות מוכרים, אך בדרך כלל המעניינים יותר של תעשיית הקולנוע, הלוא הם היוצרים עצמם.
העניין העיקרי בסדרה הוא לפגוש דווקא את הבמאים מהשורה השנייה, אלה שלא רק פרצופם אלא גם שמם מאתגר אפילו חובבי קולנוע רציניים. בכל זאת, רובם מתגלים כאנשים מוכשרים ואינטליגנטיים בהרבה מהשחקן הממוצע, ובודאי יש להם אמירה משמעותית בהרבה על קולנוע ודרך עשייתו.
אחד הדברים שהסדרה משכנעת אותך הוא שעשיית סרטים היא מלאכה קשה מאין כמותה, ובמאי הוא אולי האמן שעובד תחת האילוצים הגדולים ביותר, אילוצים כלכליים, פיזיים, וגם אומנותיים. כשכל כך הרבה כסף מונח על כף המאזניים, חופש הפעולה של הבמאי אינו רב, ופלא שסרטים טובים, גם אם אינם רבים, בכלל מצליחים לבוא לעולם. גם סרטים בינוניים, מותחני פעולה, עטורי כוכבנים שריריים ומלאים בקלישאות, הם בעצם קשים מאוד להפקה. המעניין הוא שהרבה מאוד מהבמאים הבינוניים יודעים בדיוק מה שווה הסחורה שלהם, והם אנוסים לעבוד תחת אותם אילוצים, מתוך תקווה להתרומם יום אחד ולשפר את החופש האמנותי שלהם. הרושם שרבים מהם מציגים הוא שרבים מהסרטים הם בעצם סוג של כישלונות, ואלה רק האילוצים הכלכליים העצומים שגורמים לכך שהסרטים יעלו בסופו של דבר לאקרנים.
מכל הבמאים והכותבים שהופיעו בסדרה, תפס את אוזניי במאי פורה להפליא ומצניע לכת בשם פיטר היימס. היימס אחראי על כמה סרטים לא רעים, ביניהם סרטי המדע הבדיוני “קפריקורן 1” ו”אאוטלנד“, אבל עשה גם כמה סרטי פעולה רדודים עם ז’אן קלוד ואן דאם, כמו גם את “סוף העולם” עם שוורצנגר. הראיון איתו גילה אדם מוכשר ואינטליגנטי להפליא, שמודע לחלוטין לא רק למגבלות הכלכליות שבהם הוא עבד, אלא גם למגבלותיו כאומן. זה כל כך יפה לראות במאי הוליוודי מצליח למדי - השורה השנייה בהוליווד כמו שהגדרתי אותה עדיין אומר שאתה מתחכך במיליונים ופוגש את כל הכוכבים הגדולים - מדבר על עצמו בכזו צניעות ופתיחות. שוב ושוב הוא חוזר על הדברים: שום דבר לא בא לי בקלות. המטרה שלי היא לא להיות גדול, כי אני יודע שאני קטן. המטרה שלי היא להשתפר. את הבמאים הגדולים הוא מעריץ בלא גבול. “תהום עמוקה ובלתי ניתנת לגישור משתרעת ביני לבין במאים כמו סטנלי קיובריק. אני והוא לא חיים אפילו באותו ייקום.” הוא אומר. אז אתם יכולים להבין עד כמה גדול היה פיק הברכיים שלו כשהוצע לו לביים את סרט ההמשך ליצירת המופת של קיובריק “2001: אודיסיאה בחלל“. היימס התנה את הסכמתו לעבוד על הסרט בכך שיידבר עם קיובריק ויקבל את ברכתו, ובכך שארתור סי. קלארק בעצמו יאשר את התסריט. שימו לב: דרישותיו לא היו כספיות, אלה היו דרישות של אדם דתי ממש, ירא קולנוע, שמפחד עד בלי גבול לחטוא בהיבריס (הוא מספר שהוא צופה ב”לורנס איש ערב” שוב ושוב, כמו שגרת תפילה של אדם מאמין).
היימס מספר שכשקיובריק דיבר אותו בטלפון, הוא קם על רגליו באופן אוטומאטי, כמו כוהן שקיבל שיחה ישירה מאחד האלים. קיובריק הרגיע אותו ונתן לו חופש פעולה. ארתור סי. קלארק פיקח על התסריט בעזרת קו טלפון שחובר למחשב - הוא כרגיל הקדים את זמנו - זה היה בתחילת שנות השמונים. כך בא לעולם סרט לא רע בשם “2010: השנה בא יצרנו מגע“, שלא ייזכר לעד בתולדות הקולנוע אך הוא בהחלט אחד מסרטי המדע הבדיוני הרציני הראויים שנעשו (ואם תחשבו על כך, אין באמת הרבה), ואפילו הצליח למדי בקופות.
היימס מרחיב על שיחת הטלפון עם קובריק בראיון שנתן ב-2002: “הרמתי את השפופרת וקובריק אפילו לא אמר שלום. הוא מיד אמר:’באאוטלנד יש לך שוט (SHOT) שהולך כמו…איך עשית את זה?…כך דיברנו שלוש שעות, הוא שאל אותי על כל שוט ושוט. בסוף השיחה אמרתי לו הכול והוא לא אמר לי דבר.” בשיחה עם עמית אחר שפגש את קובריק, מדווח על חוויה דומה. אנשי הקולנוע נפעמים לפגוש את הקולנוען הגאון וללמוד ממנו משהו, ומוצאים תלמיד נצחי וסקרן עד אין קץ . היימס מספר בראיון הזה שיו”ר אם ג’י אם ששמע על חששותיו ליצור המשך ליצירה המפורסמת שלח לו חוברת עבה עם כל הביקורות האיומות ש”אודיסיאה בחלל” קיבל בשעתו. היו אלו אותם מבקרים שמכתירים אותו היום כגאוני וגם שם הוא חוזר על המשפט: “על מה שחסר לי בכישרון, אני מפצה בעבודה קשה.”
קשה לומר אם ההכרה של אמן במגבלותיו עוזרת לו להימנע מיומרנות או דווקא כובלת אותו מלהמריא. זיכרו שהיימס כבמאי גם היה נתון לאלף אילוצים אחרים כשעשה סרט.
אך היימס לא רק מבדיל עצמו מאמנים פילוסופיים כקיובריק, אלא גם ממבדרים מקצועיים לעילא כמו שפילברג. גם כבמאי של מתח ופעולה הוא מעיד על עצמו שהוא חורק שיניים ועמל לילות כימים גם על הסרטים שנחשבים קלילים יותר כדי ש”יעבדו”. “אני בטוח שלשפילברגים של העולם ולקמרונים של העולם הכל בא בקלות. לי שום דבר לא בא בקלות”. היימס רוחש כבוד לכולם, גם לאלה שאנו נוטים לזלזל בהם ממרומי כורסתנו המשלטטת, כמו ואן דאם ושוורצנגר. כמובן שהעובדה שעבודה רבה הושקעה ביצירה כלשהי לא מספקת את עינו של הצופה, יהיה זה מישהו המחפש בידור קליל אך יעיל או זה המחפש עומק אומנותי. הצופה רוצה תוצאות ולא תירוצים. העניין הוא שהיימס מבין את המשוואה האכזרית הזו, וזה רק גורם לו לעבוד קשה יותר, לנסות להדביק את מה שהוא רואה כחוסר הכישרון הטבעי שלו בכל התחומים על ידי השתדלות עצומה.
הראיון עם פיטר היימס צד את תשומת ליבי לא רק כי הוא חושף פן מעניין של תעשיית הקולנוע והאומנות בכלל, אלא כי הוא הציג בפניי אדם שעורר בי הזדהות עמוקה. גם אני חש שדבר לא בא לי מעולם בקלות. למעשה, הכישרון הטבעי היחיד שהיה לי לא פותח מעולם כראוי וכעת הוא זנוח ובלתי מנוצל כבר שנים, וזהו כישרון הציור. בכל שאר התחומים: בלימודים, בצבא, באומנויות לחימה, בכתיבה ובאהבה, אני מרגיש שהכול היה קשה ודרש התאמצות בלתי רגילה, והליכה בדרכי חתחתים עוקפות, ובשום מקום איני רואה עצמי כמצטיין. האם התובנה הזו כובלת אותי או משחררת אותי, כאמן, כמדען, כאוהב?