על הענקים שעל כתפיהם אני עומד
רביעי, 09 בדצמבר 2009
עידן המדיה המקוונת מספק לנו הרבה הזדמנויות של התרפקות נוסטלגית, אך לעיתים המפגש עם העבר נושא עמו משהו מעבר לשחזור מענג של רגע מהילדות, כמו שגורמים חלק מהקטעים מסדרות הטלוויזיה הישנות אותם אפשר לצוד ביוטיוב. לעיתים יוצר מפגש כזה הבנה עמוקה של העצמי, תובנה מן הסוג שמושג בשיאו של תהליך פסיכואנליטי ארוך על ספת המטפל.
ציר תפיסתי את עצמי מורכב ממגוון של דעות וגישות כלפי הקיום שאספתי וסיגלתי לעצמי לאורך השנים. ברי לי שרובן ככולן מקורו בבני משפחה, חברים, ספרים וסרטים אליהם נחשפתי לאורך השנים. חלק מההשפעות האלה ברורות לי במפורש, במיוחד אלה שאני מודע להם, ואליהם חזרתי שוב ושוב לאורך השנים. סופרים כמו קלוינו, בורחס, פירסיג ובסטר, פילוסופים כמו שפינוזה וויטגנשטיין, הם דוגמאות בולטות וידועות מתוך מבחר גדול בארגז הכלים של מוחי. אני משתדל להביא דברים בשם אומרם, לא מתוך התרברבות בידע, אלא מתוך מה שנראה לי (אני מקווה) כיושר ושמירה על “זכויות היוצרים” של הרעיונות. העובדה, אם כן, שאני מורכב מפסיפס מגוון, נהירה לי ואני חי איתה בשלום.
בכל זאת, יש מן ההלם כשאתה נתקל ביצירה שהייתה לה השפעה כל כך יסודית על ישותך, בשלב מוקדם של גיבוש הזהות, ולא נחשפת אליה מאז. יש משהו מצמרר בהרמת המסך הזו מאחורי ההתהוות של האני, אפילו עבורי.
אחת ההיתקלויות הראשונות שלי בתופעה הייתה באמצעות ספר, ולאו דווקא באמצעות האינטרנט. מזה שנים נעדרה מספרייתי נוכחותו של הספר “איש איש וכלבו” מאת האתולוג האוסטרי קונרד לורנץ. לאחרונה השגתי אותו בחנות לספרים משומשים, שכן כבר מזמן נפקד מקומו מן המדפים. כמובן שזכרתי את קיומו, ואת השפעתו הגדולה עליי (במיוחד את אחריותו לחלומי רב השנים לגדל יום אחד כלב ניו-פאונלנד ענק). אבל רק כשקראתי את ההקדמה שלו שוב, אחרי כל כך הרבה שנים, הבנתי עד כמה רבה הייתה השפעתו עליי. דברים שאני מרגיש שהם חלק מהווייתי, מגישתי הבסיסית לטבע, לחיות, שלא נובעת מאהבה מצועצעת אלא מתוך כבוד עמוק ודרישה לענווה מהאדם, היו כתובים שם מילה במילה, כפי שאני הייתי כותב אותם. זה היה כמו לשוטט ברחוב ולפתע לפגוש באביך האמיתי, ולהבין שאינך אלא הבן המאומץ של עצמך. דווקא השכחה הזו לאורך השנים, גרמה לדברים לשקוע עמוק לתוככי התת-מודע, ולהפוך לחלק ממני שחשבתי שהוא לגמרי ‘אני’.
מפגש מטלטל יותר היה עם הפתיח של סדרת הטלוויזיה המופתית “קוסמוס” של קרל סייגן. שוב, זכרתי את קיומה של הסדרה, ואפילו ידעתי לספר תמיד שזו הייתה אחת מאבני הפינה של משיכתי למדע ופילוסופיה. אבל רק כששיטוט אקראי ביוטיוב הפגיש אותי פנים אל פנים עם הדקות הראשונות, הפותחות את הסדרה, עם מוזיקת הפתיחה, עם קולו של המדען על רקע גלי האוקיינוס המתנפצים, הבנתי שאני חוזה, ובמידה מסוימת חווה מחדש, את רגע לידתי. באותם רגעים, כשחזיתי במראות הללו אי שם כשהייתי בן שש או שבע, באתי לעולם. הייתי שם לפני כן, אבל הייתי כחיה, אוסף של תחושות ומלמולים אקראיים. באותו אחר-צהריים גורלי מול מסך הטלוויזיה הלימודית של תחילת שנות השמונים הפכתי לאדם. קולו של סייגן היה הקול מהסנה הבוער בשבילי, הוא היה הקול שאמר לי “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”, הוא הפנה אותי אל הארץ המובטחת של הידע המדעי, של האמיתות הגדולות לעברן אני עדיין צועד כיום. כשראיתי את סייגן כיום, אחרי כל כך הרבה שנים, הבנתי, נזכרתי, מי אני במקור. מה אני מחפש. איך הגעתי עד לכאן ומדוע יצאתי לדרכי. כמובן שאני חושב על כך רוב הזמן, אדרבא, אני חושב על כך כל הזמן, המחשבה הזו היא אני. הגישה הבסיסית הזו לעולם ולמדע, התשוקה לידע, הסקרנות והפליאה הבלתי נגמרת כלפי היקום, תוך זהירות וחשדנות כלפי קיצורי דרך מיסטיים, כל כך מאפיינת את ישותי, כל כך מובנת מאליה בשבילי, עד ששכחתי שהייתה לה ראשית בזמן. והראשית הזו היא אותו אחר-צהריים גורלי מול המרקע - “ויאמר קרל סייגן:”
כמובן שלא הבנתי אז את הכל - אך כמה שהתאוותי להבין! ובהמשך הסדרה נחשפתי לראשונה לכבירותו של הקוסמוס, והזרעים שעתידים לצמוח לאפיקי חיי נזרעו. הדברים של סייגן נשמעים מעט נאיביים היום, ומאז אותו עיצוב ראשוני של ישותי נפערו המון סדקים וספקות והסתייגויות מורכבות בתפיסתי זו: אך הסדקים האלה הם סדקים בי. לא יהיה יותר שום אדם או ספר או יצירה שתהיה לה השפעה כזו עליי, פשוט משום שבאותה תקופה הייתי כחומר ביד היוצר, הייתי נוזלי, הייתי חומר היולי, ובכל זאת, משהו ריתק אותי למרקע באותו אחר-צהריים גורלי, והמשהו הזה הגיע ממני.
