הערות שוליים לאפלטון

מזמן (אולי אף פעם) לא חולל ספר אחד שערורייה כזו בביצה האינטלקטואלית העולמית או המקומית (אריאנה מלמד האנינה השליכה אותו אף מבלי לסיים אותו), סקנדל כזה שאף גלש אל מעבר לירכתי מוספי התרבות או קתדרות גבוהות-מצח. כאוהב ספרים, רק העובדה הזו כשלעצמה הספיקה על מנת למלא אותי חדווה וסיפוק והספר כתופעה, ניצח, כפי שניצח בשעתו, להבדיל, “הארי פוטר”, כששינה את כל רוחות הזמן והחזיר את ההמונים, קטנים כגדולים, אל המילה הכתובה, לא רק זו הקצרצרה, המסרונית, אלא לזו ששוכנת בצפיפות בין חברות רבות בכרכים עבי כרס. ג’ונתן ליטל השכיל לפצח איזה מנגנון תרבותי שעורר את כל אותם הדים, ולו רק מסיבה זו, אף מבלי להציץ בתוכן ספרו, הוא ראוי לתהילה. אפשר היה לחשוב שכבר ראינו הכול, אפשר היה לחשוב שבעולמנו שטוף הזימה והאלימות המוסרטת והמקוונת אף אחד כבר לא יתרגש מדבר. ליטל עשה דבר גדול: הוא לא ברא יצירה מוערכת, שזוכה רק למחיאות כפיים וקוראים נאמנים, הוא הצליח לצלוף לאיזשהו תפר תרבותי עדין, כזה שחשבנו שכבר התאחה מזמן, וחצה את קהל הקוראים והמבקרים בדיוק באמצע, מטיל אותם לתגובות קיצוניות מצד זה או אחר. כמו בעולם המדע, דווקא כשצץ ניסוי שתוצאותיו מוזרות, בלתי מובנות, זהו הסימן שעלינו על משהו משמעותי. מה הטעם בלאשש שוב ושוב את התיאוריות הישנות? החכמה היא לאתגר אותן. רבים האשימו את ליטל בהיותו פרובוקאטור, כאילו בעולמנו המטורף יכול עדיין מישהו למשוך תשומת לב רק עם קצת מין ודם. השערורייה סביב הספר לבטח לא הייתה מתוכננת. אם תקראו על הדרך שבא הגיע ליטל לכתיבת הספר, תבינו שזאת ממש לא הייתה הכוונה (הספר היה אמור להיות חלק מיצירה “פרעונית בממדיה” בת עשרה כרכים, ואואה אמור היה להיות חייל ולא קצין ס.ס.). מצד שני, כמובן שתשע מאות עמודים רווי פרטים ומחקר היסטורי דקדקני ומרשים (אם כי כנראה לא חף משגיאות, על פי מומחים), לא באים לעולם כך במקרה, יודע כל כותב. בין אם אנחנו מהצד המתלהב או המתעב, ראוי שנתייחס ליצירה הזו בכובד ראש שמגיע לה. יש שטוענים שהצרפתים התפעלו מהספר בעיקר משום שמדובר באנגלו-סקסי שבחר ליילד את יצירת המופת שלו דווקא בלינגווה-פרנקה-לשעבר שלהן. זה אולי נכון, אבל ודאי רק חלק מהעניין.
אם כן, בהגידנו כל זאת, אפשר לגשת לדון בספר עצמו.
אי אפשר להתעלם מהעובדה שליטל בחר נושא טעון ומורכב, וככזה, הוא נשפט ביתר חומרה. כמו קופץ אולימפי שבחר להרהיב בקפיצה התלת-בורגית-לאחור, ברי לו שהוא צפוי לזהב או לאובדן גמור. כך עשו בהצלחה דוסטויבסקי, נבוקוב וקונרד בשעתם, וזכו לתהילת עולם, האומנם הצליח ליטל בקפיצה המורכבת? האם צריך לשמור לו מקום לצד החבורה המכובדת הזו, או שהוא יתפוגג כנפיחה? תשובה מוחצת לשאלה זו תוכל לבוא רק עם חלוף השנים, כמובן, אבל אפשר לנסות ולחוות דעה האם הוא ראוי להיחשב לפחות כמועמד ראוי.
הביקורות שהוטחו בליטל באות משני כיוונים מנוגדים: אחת גורסת שהספר הוא בלתי מוסרי, והשני שהוא שאינו מקורי ופשוט גרוע, שאינו מחדש דבר באמת.
נתחיל דווקא מהטענה השנייה. לדעתי לספר צדדים חזקים וחלשים, אבל דווקא באספקטים בלתי צפויים. לגבי המקוריות, הספר אכן מהדהד יצירות אחרות, לא רק כאלו שמנסות לתת פתחון פה לרוע (הזכרנו כבר את קונרד ודוסטויבסקי, אפשר להציע גם את אליס עם “פסיכופט אמריקאי” וברג’ס עם “תפוז מכאני”), אלא כאלה שפונות ממש לאותו נושא הטעון של השואה מזווית זו. עולים על הדעת “ע”ע אהבה” המופתי של גרוסמן מיודענו, “המחברת הגדולה” המריר, עוכר השלווה של אגוטה כריסטוף, ואולי יותר מכולם, בעיניי לפחות, “רקוויאם גרמני” התמציתי והמצמרר של בורחס. זה, האחרון, נראה ממש כמו “נוטות החסד” בזעיר אנפין. גם הוא מונולוג בדיוני של קצין ס.ס. לאחר המלחמה, מעין כתב הסברה לא אפולוגטי, שפורסם חודשים ספורים לאחר תום המלחמה (למי שמחפש את הפנינה הזו, ניתן לקראה בעברית בקובץ הסיפורים “האלף”). כמובן שההשפעות נוספות ניכרות, מעבר לספרות מהסוג הזה, אני חשבתי על הנרי מילר, בעבור הציניות האדישה, חוסר הבושה וגלריית הדמויות הססגונית, ואפילו קפקא, על הנגיעות הסוריאליסטיות שלו, על תיאורו אדם שבסופו של דבר כלוא בתוך מערכת רצחנית שאינו מבינה, אך אצל ליטל, בהיפוך מרתק, הוא התליין ולא הנרדף. (הוא הופך גם לנרדף במהלך הספר, במיטב המסורת הקפקאית). ההשפעות על ליטל רבות, אך לבטח אי אפשר לשפוט אותו בחוסר מקוריות. האם הנושא נדוש? יש כאלה שקובלים על הבנאליות של הבנאליות של הרוע, אך התגובות הנזעמות על הרומן מגלות שהגישה הפוסט-מודרנית שמנסה לעשות מעין טריוויאליזציה לזוועות הנאציות אינה ממש נחלת הכלל. למעשה, זו גם לא בדיוק הגישה של ליטל בספר הזה. ייאמר לזכותו הוא שלמרות שאפשר להבחין בו בגישות פילוסופיות ידועות (ארנדט, קאנט) הוא אינו נוקט גישה אחידה שניתן לתמצתה במשפט אחד (הנאצים עשו מה שעשו בגלל ש…), אלא רווי רמזים, סתירות וסמלים, מעבר לשחזור היסטורי דקדקני.
הטענה השנייה, אודות היות ספרו של ליטל בלתי מוסרי, ממש בלתי מובנת לי. לו היה ספרו של ליטל מכחיש את קיומה של השואה ומתקבל בצורה שבה התקבל, היה יכול להיות הדבר בעייתי במיוחד בשבילנו, אבל ספרו של ליטל מנציח את השואה ומתאר אותה, אמנם מנקודת מבט לא שגרתית, אבל בסופו של דבר, בדיוק בהתאם לתפיסה המקובלת. בחלק מהטוקבקים שליוו את הביקורות של הספר בעברית, הועלתה אווירת מיאוס מהגישה הפוסט-מודרנית לכאורה של הספר, וגעגועים לעולם “נורמאלי” בו ברור לכולם מה טוב ומה רע. אך מיהן אותן חברות ומשטרים בהם לכולם כל כך ברור מהו “טוב” ומהו “רע”? והיכן הושמו האנשים שחשבו אחרת?
לכאורה, האתגר של ליטל הוא להראות לנו כיצד האדם הרגיל (דהיינו, אנחנו), הופך מאזרח סביר לרוצח אכזרי בשירות מדינתו. אך דמותו של אואה המוצגת בספר מתבררת עם התקדמות סיפור המעשה כרחוקה מלהיות ברת הזדהות לרובנו. גילוי עריות, רצח (לאו דווקא פוליטי ובפקודה) והומוסקסואליות, הם לא בדיוק המרקם שיהפוך את אואה למלכודת הזדהות קונסנזואלית, כמו שמתרעמים מבקרים רבים (בעיקר כאלה שלא קראו את הספר), שמוחים על הפיכת קצין ס.ס. לבר-הזדהות. למרבה הפלא, נראה לי שהקריאה החושפנית אודות הומוסקסואליות הבוטה של אואה מטרידה אנשים יותר ממתן ידו לרצח עם, וזה אומר הרבה עליהם וכך מופעלת המלכודת המתוחכמת של ליטל. מצד אחד אואה הוא דמות משכנעת, מפוכחת ופיקחית, כך הוא מצטייר בפתיחה המבריקה של הספר, ששמה על השולחן את האמת הנצחית, שהצדק נמצא תמיד אצל המנצחים, ושמלחמה היא עסק מלוכלך. אך עם התקדמות הסיפור, הופך אואה יותר ויותר לנושא של סמלים, ארכיטיפים ואמירות מסתוריות. גרמניה המופצצת, חסרת האלוהים, הופכת לאזור דמדומים מוסרי, מכונת הזמן של היטלר שניסתה להחזיר את “מוסר האדונים” האבוד שנרמס תחת המוסר היהודו-נוצרי הפחדני יצאה מכלל שליטה, נראה כאילו היא המשיכה במרוצתה והביאה את גרמניה לימים טרום-תרבותיים, היוליים, ימים של אנשי מערות, של קין והבל. חבורות ילדים אכזריות מתרוצצות ברחבי הרייך השוקע, רוצחות בוגדים בכוח, בוזזות ואונסות. נראה כאילו היה הנאציזם כולו מן ניסוי של הציוויליזציה, ניסיון ריאקציה של התרבות כנגד עצמה, רפלקס הקאה קוסמי, פצעון בגרות שהתפוצץ בפרצופה המזדקן של אירופה.
אחת ההתייחסויות הרווחות לנאציזם ולשואה הן כאל סוג של מסתורין. “איך זה קרה?”, “איך אנשים משכילים ותרבותיים נתנו לזה יד?” וכן הלאה והלאה. לא מדובר רק בהיתממויות צבועות. האדם השבע והמפונק מתקשה באמת להבין מעשים כאלה. אבל ראוי להעיר שתי הערות:
ראשית, אנחנו לא באמת מבינים פעולתן של מערכות ביורוקרטיות גדולות. תהליך קבלת ההחלטות וביצוען, אם תהיה זה החלטה על בניית גשר או מחלף ואם יהיה זה רצח עם, הוא עצום ועלום. יש להודות שהמדינה מתנהלת סביבנו כמעשה קסם, כמו מטבח הארי-פוטרי, ומבוך המסדרונות הביורוקראטיים כבר מזמן צמח מעבר להשגתו של בן אנוש.
שנית: נקל לראות באיזו מהירות נוטה הכף לדה-הומניזציה ואימוץ זריז של פתרונות מיליטאריסטיים גורפים אפילו כנגד הפרעה קלה יחסית בעולמו של האדם השבע והמיושב, כמו הפיגועים והרקטות שטורדים את שלוותנו. הכניסו למשוואה הזו קריסה טוטאלית כמו המפלה ההשפלה והמשבר שעברה גרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה והמשוואה נפתרת בקלות.
כמובן שהנושא הזה נפתח לאינספור ענפים שמתפצלים בתורם לעוד ועוד דיונים, אותם נשאיר לעת אחרת, או נמשיכם בהתאם לתגובות הקוראים. מעבר לניתוחים המלומדים וניסיונות הפרשנות, אני מצאתי את “נוטות החסד” כספר מרתק מאין כמוהו, עשיר בפרטים היסטוריים, בלשניים, גיאופוליטיים וגלריית דמויות ססגונית. הוא אינו חף משגיאות סיפוריות, לדעתי (למשל השימוש המופלג מדי, לטעמי, בתיאורי חלומות), אך ניחן בתנופה סיפורית נדירה שנשמרת כמעט לאורך כל תשע מאות עמודיו. הוא משכנע ומטלטל ויחד עם זאת בועט ומטריד. ליטל מפליא לתאר את נבכי המערכת הרקובה של גרמניה הנאצית, שהתיימרה להיות מואצלת בערכים מיתולוגיים, אך בוססה בבוץ המציאותי של המאה העשרים חסרת הרחמים.
אם אדבק בקריטריון השיפוט עליו הצהרתי לעיל, שאומר שספר כדוגמת זה יכול להיות רק יצירת מופת או כישלון, אז יתכן ופגמיו יפריעו לו מלזכות בתואר הנכסף ויותירו אותו באפשרות השנייה. אך איזה כישלון מפואר הוא זה! כישלון שעולם הספרות יכול רק להתברך בו.

ה”חדש של גרוסמן” כפי שהוא מכונה בימינו, הוא אחד הספרים המדוברים והמבוקרים בימינו, ולמרות ואולי בגלל ריבוי המלל סביבו, מצאתי לנכון לומר כמה מילים עליו ועל חווית הקריאה בו.
המפגש הראשוני עם הספר בא בד ובד עם הסיפור האישי/לאומי שאופף אותו, ספר שנכתב על הפחד משכול על ידי סופר ששכל את בנו עם סיומו של הספר, סופר שמדבר על הניסיון לשאת ולתת עם הגורל עצמו והוכה שוק על ירך באותה מטבע, ספר שמנסה לתאר את התקווה שהמילים יכולות לשמש כמגן, ומדגים את כישלון אותה תקווה בתוכו ומחוצה לו. המציאות הדרמטית בה נולד הספר יוצרת ציפייה עצומה ביחס לתוכנו, והשאלה הנשאלת כמובן היא: האם הטקסט עומד ברף הגבוה שמציבות נסיבות לידתו?
שאלות אלו ליוו אותי עם תחילת קריאת הספר, וכשאני מלא חששות מפני אכזבה, מהולה בתקווה לשחזור ההישג המונומנטאלי של “ע”ע אהבה”, התחלתי להפוך בדפים.
בתחילה היה נדמה לי שמדובר במפח נפש. חששתי שהאווירה שנוצרה סביב הספר עקב נסיבות יציאתו הדרמטיות מסתירה טקסט מהוקצע אך לא מטלטל, כקורא גרוסמן וותיק, היה נדמה לי שאני מזהה את התבניות המוכרות, פה ושם היה נדמה לי שאני יכול להבחין בפיגומים שתומכים בטיעונים שחוקים הנבנים והולכים. משהו בטון הגרוסמני התחיל קצת לעצבן אותי. “גרוסמן איש טוב מדי” חשבתי לי. “הוא מבין את כולם, הוא אינו נוקט עמדה אמיתית”. המשכתי בקריאה בתחושה צורמת משהו, אך עם תקווה ואמונה ברב-אומן שלא אכזב בעבר.
והתקווה לא הכזיבה. עם חלוף המילים והפסקאות, אחרי שכבר נדמה לך שאתה בטוח שאתה יודע איך המבנה בנוי, כבמעשה קסם, אתה מוצא את עצמך כלוא. אתה מביט לאחור, ואינך יודע איפה אתה נמצא: ואין לך ברירה אלא להתקדם, ועכשיו כבר נפלת ברשתו של רב האומן. החל מרגע שאי אפשר להגדירו, כמו רגע נפילת התרדמה, הדמויות שאתה קורא עליהן הן בשר ודם, ולא סתם, אלא כאלו שממש אכפת לך מהן. וכנראה שזהו הנושא האמיתי של הספר: האכפתיות, הדאגה, זו שהיידגר ראה אותה כתשתית הקיום האנושי, ובעיקר הדאגה ההורית, שגרוסמן מנתח אותה לפרטי פרטים, עד לעומק קווארקי ממש.
ברור שההתחלה הצורמת היא רק התזמורת הגרוסמנית שמכוונת את כליה.
היכולת יוצאת הדופן של דויד גרוסמן לפרק את המציאות הישראלית, האישית, המשפחתית, כל אותם מרכיבים שנראים כבר שחוקים ומאוסים, ולהרכיב אותם מחדש למציאות שהיא בדיונית אך חיה וקיימת, יוצרת מודל מושלם של חיינו אך כזה שדרכו אנו יכולים להסתכל על קיומנו בעיניים רעננות. המבנה הזה שגרוסמן טווה הוא מסובך ומורכב, אך אבני הבניין שמרכיבות אותו הן יומיומיות ומוכרות: צלקות קטנות, שתיקות גדולות, ושגרה שמתגלה כמבורכת רק תחת איום או אחרי אסון. כמו תחת מתקן אופטי בלתי אפשרי שמשלב מיקרוסקופ, טלסקופ ומכונת זמן, מנכיח גרוסמן את העכשיו המקומי והאישי, האינטימי כל כך, בעת ובעונה אחת עם המשפחתי, הלאומי, האנושי והנצחי. הוא מציג בדייקנות את הבלבול של הישראלי העכשווי, שמייצג את הבלבול של בן המערב המודרני אך עם הצבעים הייחודיים שלו: הוא מיואש מהתקווה לראות שלום באזור אך מואס במלחמה, הוא מבין את הערבים אך שונא אותם, הוא אינו מאמין בכוח עליון אך מתייסר מול התבניות שהמציאות רוקמת סביבו, נלחם עד חורמה באינסטינקט הקמאי של האמונה התפלה והמשא ומתן עם הגורל. הוא אינו מאמין בשטן הגורל אך מפחד ממנו פחד מוות, משביע אותו, מגרש אותו במיני מתנות עמוק בלבבו שלא ירים את ראשו מאי-קיומו הנוח כל כך.
גרוסמן מדייק עד קוצו של תו בתארו עולם רדוף שדים זה שלנו, שמתחזה לחברה נורמאלית, נאורה ושקופה. בכמה מילים מסוגל גרוסמן לקומם רגשות ואופני קיום שלא יציגו אלף תמונות.
המארג הנטווה והולך של הספר, נדמה שנשזר וגולש אל המציאות שסביבו, ואולי אף המציאות גולשת אל תוכו, והוא אינו רק טקסט, אלא סוג של עדשה, מערה, קרחת יער…אך המציאות הנוראה שהתדפקה על דלתה של משפחת גרוסמן באישון לילה חשבה אחרת. השזירה הצפופה כל כך של מארג חיינו הופכת לרקמה חונקת, לקורי עכביש, הסבך הגורדי הבלתי ניתן להתרה של הסכסוך הישראלי ערבי, הגברי-נשי, העצמי-עצמי…יש שרואים איזו משמעות מיסטית בהדהוד הזה של המציאות והטקסט הנבואי עם נפילת בנו של הסופר, אך לי זה נראה כמו ההיפך הגמור. המקריות הנוראה מהדהדת את טענתו של הטקסט לגבי אזלת כוחו וחוסר משמעותו שלו עצמו - ובכך כוחו ובכך משמעותו. המילים אינן המציאות, הטקסט הוא רק להטוט, אשליה, אפילו תהיה מוצלחת כל כך בבואה מרב אומן כמו גרוסמן. הקוסם אינו מכשף, ובטח אינו אל. בסוף היום הוא מקפל את מקטורנו ומחזיר את השפנים לכלוביהם. המילים, במקרה הטוב ביותר, מייצגות מציאות, ולא יכולות לאלף אותה. והשד הגדול, חסר הכתובת, אינו שועה להשבעות, הוא רק מבקש קורבן.

אני בעד חסכון, קידמה וטכנולוגיה. אני מודע לעובדה שדברים משתנים ואכן השתנו ברבות הדורות. כולי תמיכה בהדרת הנייר מהמשרדים ומרוב תחומי החיים, והחלפת הפקס והעיתון, בדוא”ל ובעתון המקוון. זו לא רק שאלה של חסכון ושמירה על העצים היקרים, אלא גם של נוחות ויעילות. במרחב שכל מילה יכולה להיות קישור למקום אחר, כל אי הבנה יכולה להיחסך באמצעות תרגום והסבר אוטומטיים, ולסלול את הדרך למחוזות ידע חדשים, פורחת נשמתו של הסקרן והצמא להשכלה. מרחב זה הוא מפרה ומענג, ויחד עם המרחב הוירטואלי שמקנה לטקסטים האלקטרוניים כנפיים, הוא יכול לקדם את האנושות באותה מידה שמהפכת הדפוס עשתה, ואף מעבר לכך. ה-KINDLE, הספר האלקטרוני של אמאזון, נראה לי מופת של טכנולוגייה, ומרמז בהחלט על העתיד לבוא. לא הייתי מתנגד לכזה, אם היה קצת יותר זול (והוא מין הסתם יהיה).

אבל,

את ספר הנייר, זה עם הריח, ועטיפת הקרטון, והאבק המצטבר עליו, ועם המרחב הפיזי שהוא מעז לתפוס ברוב חוצפתו בטריטוריה היקרה והמצומצמת של דירתי, אותה הוא חולק איתי מבלי לשלם, ומתרבה על המדף משבוע לשבוע, את ספר הנייר שנושא עימו זכרונות ומזדקן ומתרפט ממש כמוני ובכל זאת הוא נצחי, את ספר הנייר שנושא מילים ללא קישור כחלחל והזדמנות מפלט למעט נטישה, תובע התמסרות מוחלטת לטקסט הדיו הקשיח, הבלתי מתעדכן, שכל אי הבנה בקריאתו תדרוש ממני לקום ממקום מושבי פיזית, רחמנא ליצלן, כדי לברר את הדרוש בירור, את ספר הנייר הזה יקחו רק

from my cold dead hands

הקטע הזה לא מספיק טוב. אפילו שורה זו עצמה יכולה הייתה להיכתב יותר טוב. אפשר ללטש אותה שוב ושוב, עד אינסוף. השורות אינן באורך הנכון. לא נבחרו המילים המדויקות, בסדר הנכון. הבעיה אינה כישרון, אלא זמן. זה תמיד זמן. אם אחכה די זמן אולי האבולוציה הקוסמית תהפוך אותי לשיקספיר, או לבורחס.
זאת הייתה בעיטה בביצים. לקח לי כמה ימים לחזור ללכת ישר אחריה.
זה מתחיל בסדר, אבל באמצע זה הופך לקיטשי, היא אמרה. רגשני. (more̷

ספריו של פרידריך ניטשה הוצגו תמיד כמדריכיהם של נערים צעירים ומרדניים, כמו למשל, לאחרונה, ב”מיס סנשיין הקטנה“. מפגש עם הכתבים האמיתיים של הפילוסוף, מגלים טרטוריה עוינת ואתגרית, לא רק רעיונית, אלא גם תמטית - לא ממש חומר הגלם לצעירים חסרי רקע מקיף בפילוסופיה ובתרבות מערבית.

מי שנפעם מ”כה אמר זרטוסטרא“, אך התקשה לזהות את הפרוגרמה הסדורה שעומדת מאחורי המשלים הנלהבים, ואולי מצפה ש”מעבר לטוב ולרוע” (יחד עם “לגינאולוגיה של המוסר” הצמוד לו במהדורה העברית) מהווה איזה “ביטוי מוצק וצלול לעיקרי רעיונותיו” כמו שמבטיחה הכריכה האחורית, נידון לאכזבה. הקריאה ב”מעבר לטוב ולרוע” משולה לחתירה נואשת בג’ונגל אלים, כשאתה מרגיש שאתה צריך לפלס לך דרך במצ’טה במעבר ממשפט למשפט ומפסקה לפסקה, אך המסע ראוי ולו בשביל כמה פינות חמד שקטות של אבחנות גאוניות. כאמור, צריך להכיר יפה יפה את המבנה הכביר של תרבות המערב, כמו גם את הלך הרוחות באירופה של שלהי המאה הי”ט, על מנת לעכל עד תום את משמעות המתקפות שלוחות הרסן של הר ניטשה על ביצוריה והישגיה. ניטשה לא מפספס כמעט אף פינה, הוא יורד חיש קל לעומקם של כמה מהמפוארים בהישגים המחשבתיים של האנושות, רק כדי להטמין ביסודותיהם פצצה ולברוח; על פני רעיונות אחרים הוא רק חולף בחטף, וכבדרך אגב יורה אש אוטומטית בלתי ממוקדת. יפה הגדיר זאת ישראל אלדד, המתרגם, שציין בפתח הדבר שהפילוסופיה של ניטשה אינה בניין, אלא “מערך של מגדלים וחפירות”, אך אפילו מעבר לכך, הפילוסופיה של ניטשה אינה מבנה כלל וכלל, היא אקט, אקט של הרס, אך גם אקט של געגוע לאיזו איכות פראית, גברית, טרום פילוסופית, שנעדרת מאירופה שלו.

כאמור, חווית הקריאה ב”מעבר לטוב ולרוע” היא אלימה ממש, פיזית בעליל. לעיתים נדמה שהספר ממש מתפתל תחת ידך, שהוא מתקיף אותך, ואתה, תחת מטר הטיעונים הנלהבים וסימני הקריאה שנורים עליך ברוחב יד, מסיים פסקאות מתנשם ומתנשף, כשנדמה שאתה מוטח בקרקע, צווארך נתון בנעילת בריח, ואתה דופק על האדמה, וזועק: “בסדר, בסדר, אני מסכים!…”. והטיעונים אינם מרפים, ניטשה ממשיך לירות, ונראה שכמו לגיבור בסרט פעולה זול, התחמושת לעולם אינה אוזלת לו, והוא רק ממשיך לירות ולירות. אומרים שהקולמוס עז מהחרב, אך עבור ניטשה זה לא מספיק, ונראה שספר זה נכתב עם מקלע אפס-חמש. לאורך כל הספר, הוא מחרף ומגדף, תוקף כמעט את כל גלריית הפילוסופיה המערבית כאילו היה מדובר בעניין אישי. מעניין שיש שתופסים את ניטשה בטעות כאנטישמי, למרות שלאחר כל קלחת ההתקפות הנ”ל, מי שיוצאים הכי טוב אלה דווקא היהודים:

“ב”ברית הישנה” היהודית, זה ספר הצדק האלוהי, מצויים אנשים, דברים ונאומים, בסגנון גדול כל כך, שאין כלום בספרות יוון והודו שיוכל להידמות אליו. אתה ניצב באימה וביראת-כבוד בפני שרידים אדירים אלה של מה שהאדם היווה פעם, ואתה מהרהר הרהוריך הנוגים על אסיה הזקנה ועל אותו חצי איון המשתרבב ממנה, הרוצה, ויהי מה, להיראות לגבי אסיה כ”התקדמות האדם”…הצמדת ה”ברית החדשה”, שהיא מכל הבחינות מעין רוקוקו של הטעם, ל”ברית הישנה” להיותם ספר אחד…יתכן וזהו מעשה החוצפה הגדול ביותר ו”חטא כלפי הרוח” כבד ביותר מכל מה שמעיק על מצפונה של אירופה הספרותית.” (52§)

וזו רק טעימה קטנה. ניטשה חוזר ומשבח את היהודים ומשתלח באנטישמים בכל רחבי הספר, ובראש ובראשונה בשנוא נפשו, ידידו לשעבר, וגנר. אך אל תמהרו לשמוח. אם נדמה לכם שניטשה משתלח באויבכם ברוב שנינות, שומה עליכם להמשיך ולקרוא, מובטח לכם שמשהו הקרוב לליבכם יעמוד בפני חיצי ביקורתו (חיצים אמרתי? פצצות מצרר בלתי קונבנציונאליות, נפל”ם פילוסופי ומטעני צד פיוטיים). הנה למשל הקטע הבא, שאינו מומלץ לפמיניסטיות בעלות לב חלש:

“האשה כמבשלת; זו אטימות המחשבה המזוועת המלווה את פעילות המשפחה וראשה! אין האשה תופסת מהי משמעותו של מזון: ומתיימרת להיות המבשלת! אילו הייתה האשה יצור חושב, הן הייתה מגיעה לאחר מלאכת בישול של אלפי שנים לגילוי עובדות פיסיולוגיות חשובות ביותר, עד כדי שלטון מלא על אומנות הריפוי! בעטיין של המבשלות הרעות, בעטיו של חוסר התבונה המוחלט שבמטבח, - נגרם העיכוב הממושך, ונפגמה ביותר התפתחות האדם: ואף כיום הזה אין שיפור ניכר.” (234§)

אודטה - לתשומת ליבך. וזו, כמובן, רק דוגמית קטנה לדעתו של ניטשה על היצור שלטענתו רכישת השכלה רק תבלבל אותו ותטה אותו מייעודו העיקרי: “ללדת בנים חזקים”. אכן, מסתבר שהברנש היה קיצוני אפילו בשביל טור בבלייזר.

מה אם כן מסתתר מאחורי סדרת ההתקפות הללו? אך שאלה זו היא עצם הבעיה לדעת ניטשה: הרעיון שמאחורי כל דבר מסתתר משהו, שהאמת היא האידיאל הנכסף. ההתפלספות של ניטשה אינה בניית מבנה, היא אקט, היא קריאה למעשה. הזהות היא פעולה ולא איזו תכונה מטאפיזית בלתי משתנה, וככזו, היא מותירה חופש אינסופי להגדרה עצמית לכל אדם באשר הוא. נראה אופטימי? אך אז, מבעד לסבך הג’ונגלי של הפסקאות קופצים לפתע, כמו מלכודות פתאים דוקרנית, ביטויים לראייתו האכזרית, ההיררכית, של ניטשה את החברה:

“על אף הסכנה של גרימת צער לאזניים תמות, אני פוסק את פסוקי: האנוכיות שייכת לנפש האצילה וכוונתי לאמונה בל תימוט, שיצורים שונים ממנו חייבים מטבע הדברים להיות משועבדים ליצורים שכמונו, ועליהם להקריב עצמם למענם.” (265§)

החברה בעיניו היא קיבוץ של פחדנים, שנוסדה ממרד של עבדים שמולכים תחת האבות האצילים, הרע בעיניו הוא פחדנות, בזבוז, שפלות רוח חולשה. הוא בז לרעיון הדמוקרטי:

“אני משתמש במונח “מדינה”: מובן מאליו למה הכוונה - אי איזה גדוד מתגודד של חיות טרף בלונדיות, גזע כובשים ואדונים, מאורגנים כלוחמים ומחוננים בכוח ארגוני, שם ללא רחם את כפות רגליו האיומות על אוכלוסיה, שאולי עולה עליו בכמות ההעצומה לאין שיעור, אך עדיין אינה אלא המון נוודים משוטטים חסר-צורה. הרי זאת ראשית המדינה עלי אדמות: סבורני שכבר בטלה ומבוטלת ההזיה שראתה את התהוותה ב”הסכמה”. מי שיודע לצוות, מי שבטבעו הוא “אדון”, מי שכולו אומר אלימות בכל - בכל תנועה, בכל מעש - מה לו ול”הסכמות”? (לגניאולוגיה של המוסר, פרק שני, 17§)

ובכן, אפשר לראות כיצד העוצמה המשכרת של דבריו, יחד עם המעורפלות הכללית של דעותיו, הזמינה לו מעריצים רבים ושונים, מהנאצים ועד נטורי קרטא, מאנשי שמאל, שחגגו את מותו של האל, ועד אנשי ימין, שהוקסמו מן האידיאל של החופש הכוחני המתחדש.

וכך זה ממשיך עוד ועוד, ניטשה דוחס חומרים ומתיש את הקורא כמו חוקר שב”כ. בדרך כלל נתפסת הקריאה כפעולה שקטה, אינטימית, אך השהות ב”מעבר לטוב ולרוע” הזכירה לי לעיתים שהות בחדר רועש והומה אדם, עד כדי כאב ראש ממש. להבדיל מספרים אחרים, המתייחסים לקורא כאל אורח, כאל ידיד, חשתי כאילו הספר מנסה כל העת להשליך אותי מתוכו, ואני צריך במאמץ להישאר, ולנסות לפצח עוד פיסקה ועוד אחת. והנה, לבסוף הושלכתי ממנו סופית, כשאני גונב את כמה הפיסקאות האחרונות ברפרוף מובס, ויוצא מהקצה השני של “לגניאולוגיה של המוסר”. וכשאתה מתרחק מהספר, כשאתה בטוח שהוא לא מסתכל, אתה שואל עצמך: כלום צריך הכוח פילוסופיה שתעזור לו בעולם זה? כלום צריכה העוצמה מילים ותחכום כדי לקנות לה מהלכים? הלוא האכזריות היא ברירת המחדל, והחוכמה הגדולה היא כיצד לבנות עולם בלעדיה. ובכל זאת ראוי ניטשה להערצה. כנראה שהיה צריך את כתביו, שלא היו אלא טוקבק אחד ארוך ומשתלח לתרבות המערבית כולה עד זמנו כדי לטלטל את העולם האינטלקטואלי טלטלת גבר שתכין אותו למאה העשרים החופשייה, הפורייה והרבגונית. קשה לנו היום לחוש את עוצמת הרגשות של חושב-חופשי בעולם מאובן כמו שניטשה חי בו, אך אפשר להיווכח בקיומה דרך מילותיו.

יצאתי מהיער, ואני בריא ושלם. אל דאגה. עוד אחזור לג’ונגל של כתבי ניטשה, אחזור חמוש בקובע חוקרים ובסבלנות רבה, אחזור כדי לחלץ משם עוד כמה שכיות חמדה ופנינים ששווים את המסע כולו:

“הנלחם במפלצות, ייזהר שלא ייהפך הוא עצמו למפלצת. וכשאתה מסתכל לתוך תהום שעה ארוכה, חוזרת התהום ומסתכלת גם לקרבך.” (146§)

ואם כבר בגבריות עסקינן, איך אפשר בלי זה…

כריכה רכה, צהובה, מאה עשרים עמודים. מתורגם מפולנית. המבוא מגדיר מהן שטויות ומקטלג שלושה סוגים עיקריים של שטויות, על ההבדלים ביניהם. לאחר מכן יש עשרה פרקים שכל אחד מהם סוקר את אחד מעשרת העקרונות לזיהוי שטויות. לבסוף יש דוגמאות וביבליוגרפיה עשירה.

הייתם רוצים אותו? גם אני. אבל הוא נדיר מאוד. למעשה, הוא נדיר עד כדי כך שהוא לא קיים.

לפעמים הייתי רוצה שיהיה לי ספר כזה. (more̷

אני חושב שזה היה שופנהאור שאמר (לא הצלחתי לשחזר את המקור) שאדם משכיל אינו קורא, אלא חוזר וקורא. הרבה אנשים מרימים גבה כשהם רואים אותי קורא את אותו ספר שוב, ואני אומר להם שלטעמי ספר שאינו שווה קריאה שנייה לא שווה קריאה ראשונה.

לאחרונה חזרתי לקרוא את “זן ואמנות אחזקת האופנוע” של פירסיג, אני חושב שזו הפעם החמישית או השישית - אני לא בטוח. אני חושב שזו הזדמנות טובה להתעכב על מערכת היחסים ההדוקה שיש לי עם מספר ספרים.

עם הקריאה החוזרת כעת ב”זן ואמנות” הוא מסכן את הטוען לכתר “הערים הסמויות מהעין” של קאלוינו, שגם לו יש שש או שבע קריאות, אני חושב, אבל זה לא הוגן: “הערים” קצר יותר. כמובן שאני לא מחשיב את הספרים שקראתי שוב ושוב בילדותי, השיאנים לדעתי הם “עצרת החיות” ו”פצפונת ואנטון”, שניהם של אריך קסטנר, כל אחד מהם עבר תחת ידיי יותר מעשר פעמים, אני מעריך. (more̷