בשבח הפאסיביות
שבת, 31 במאי 2008הנה כי כן, הפאסיביות אינה זוכה לעדנה רבה בעידן זה שמקדש את האקטיביות והיוזמה. אולי בשל אופייה הסביל, אינה מרבה לגונן על עצמה, וזקוקה לאחרים שיפרסמו בשבחיה: בחפץ לב נטל עבדכם על עצמו שמץ מן המשימה. אולי יסבו עיקרי הדברים על טיבה של אותה פאסיביות המוזכרת לעיל, מכיוון שנראה שחלק גדול משמה המפוקפק נובע מאי הבנה של גדרה וטיבה, או ליתר דיוק, מחוסר ההבחנה הברורה בינה לבין סוגים קרובים של אי-עשייה הראויים, אולי, לגינוי, כמו הבטלה וההתעלמות.
ההתגלמות הקלאסית של הפאסיביות האמורה, הבלתי מובנת כהלכה, היא במה שמיוחס באופן מקובל לנשיות. כה גדולה אי ההבנה, וכה מגונה הוא שמה של הפאסיביות, עד שהפמיניזם המודרני מנסה לשרש כל זכר לקישור של הנשיות לצד הסביל של החיים, הזוגיים ובכלל. נמנע מלהיכנס לפולמוס לגבי טבען של הנשים, מכיוון שתפקידה של האפולוגיה הנוכחית הוא לגונן על הפאסיביות ולא לגונן או לתקוף את הנשים או הפמיניזם. נאמר, בכל מקרה, שהגדרת הנשיות כסבילה באופן טבעי בשל אופי פעולתה בעת קיום יחסי מין הוא מגוחך, מכיוון שבאותה מידה שאפשר לדבר על צד חודר ונחדר, אפשר לדבר על צד עוטף ונעטף, מכיל ומוכל, וכן הלאה והלאה. אך ההתנערות של הנשים מהמאפיינים הפאסיביים לכאורה של קיומן היא בעוכריהן, ואינה עושה שירות טוב גם לפאסיביות עצמה, שנראית כלפי חוץ כסחורה שאיש לא רוצה בה.
במשחק החיזור הקלאסי שני צדדים, הצד הבוחר והנבחר, הרודף והנרדף. אך האומנם אפשר להגדיר במדויק מיהו מי? האם האישה שמתאפרת, מבלה שעות בחיטוב הגוף, מפתחת טעם, בוחרת בגדים, נעליים, מפזרת חיוכים מדודים, קריצות, רמזים, התעלמויות מתוכננות וניחוחות שנבחרו בקפידה, מסמנת מטרות וטווה סביבם רשת בלתי נראית, מעמידה מחזרים במבחנים אינספור עד להסכמה המיוחלת של מי שסבור שבחר מרצונו החופשי את מושא אהבתו האקטיבית - יכולה להיחשב סבילה? דוגמנית חכמה העירה פעם: “לוקח לי שעה להיראות יפה, אך זה לוקח ארבע שעות להיראות טבעית”. וזהו סודה של פאסיביות זו: שהיא פעולה בתחפושת של אי עשייה, כמו מלכודת אדירים שכוחה בסבלנותה. “Build it and they will come” - נאמר בסרט “שדה החלומות”, וזו גם סיסמתה של הפאסיביות הזו, המחוזרת, המושכת וכורכת בחבלים בלתי נראים את הגיבורים האקטיביים לכאורה של החיים. ואולי משפט זה הוא גם סיסמתם של בלוגרים רבים, ואמנים בכלל, שלא זוכים לחסדי שיווק אגרסיבי ונאלצים לשים את מבטחם באיכות יצירתם, רחמנא ליצלן, ובאורך נשימתו של הנצח, שיזמן להם קהל ואף מעריצים.
אך יאמר מי שיאמר מן הקוראים: הלא כל מה שתואר כאן אינה פאסיביות, אלא פעולה לכל דבר - אמנם מתוחכמת, סבלנית, ונחבאת אל הצללים - אך פעולה אחרי הכול. ואמנם כך נשמע הדבר, וחוזר אני לטעון שמעשי אנוש נחים על ספקטרום מסובך ונפתל, וכל מה שעושה אני ברשימה זו הוא רק להסתובב סחור סחור סביב רעיונות שלא ניתן לגדור אותם בשם. אך נראה שגם אם לא צנחנו ישירות על נקודת האיסוף, נפלנו אי שם בסביבה, וכדאי לקפל את מצנחנו, לשנס את מותנו, ולהמשיך במסע החלזוני, המעגלי, ולהתקרב עוד ועוד לסודו של אי-המעשה האמיתי, הסוד שסופנים העצים והאבנים ואולי אף התבל עצמה.
חישבו על רוכב אופניי-שטח הרוכב בנתיב משובש בין גבעות ואבנים. מהלכו הוא רצף של מהמורות ובורות חסר קצב או תבנית, וגופו צריף לספוג את כל אלה לאורך זמן, וגם לשלוט בכיוון הנסיעה. אם יאנוס את השטח להחלטותיו השרירותיות, יחטוף מנה אחת אפיים מן השורשים הבולטים והסלעים. אם ייכנע לגמרי למשטרם, ייאלץ לעצור לחלוטין. כך, רכיבה מקצועית בשטח בר, שנראית כמו זרימה שוטפת, אינה אלא סדרה אינסופית של משאים ומתנים קטנים, רצופה במאות פשרות קטנות לתוואי המשתנה. חלק מההחלטות הגדולות נעשות באופן מודע, כמו עקיפה של סלע בולט הנראה למרחוק או הימנעות מבור גדול, אך רוב ההתנהלות מתבצעת במהירות גדולה מכדי שניתן לחשוב עליה במפורש, והעסקאות נחתמות הרבה מתחת לסף החשיבה, בין האבן לרגל, ליד האוחזת בכידון, או לגב המתקמר להרף עין. אלה הם שיחות בדרג נמוך, אך יעילות והכרחיות. ועם חלוף הרגעים, ואולי השנים בניסיונו של הרוכב, הופך הגוף, דרך האופניים, לאחד עם האדמה ממנה בא, והם מכבדים זה את זה, דרך התיווך הטכנולוגי הדו-גלגלי.
כך, רכיבת השטח, שמאפיינת, לבטח בהבדלים מסוימים, גם רכיבה על אופנוע או על סוס, יסודה אינו רק באוסף פעולות זריזות, אלא גם במיומנות האי-פעולה, ההקשבה והכבוד לסביבת הפעולה. המונח של “סביבה” הוא חשוב כאן מאוד, וכדאי להבדיל אותו מן המושג של “מרחב”. מרחב הוא מקום אובייקטיבי, אוסף קר של נקודות וקואורדינאטות. הוא נטול משמעות והטיה, וחף מכל סובייקט או נקודת מבט. “סביבה” מניחה מראש משהו שהיא נפרשת סביבו. היא קיימת אך ורק ביחס לסובייקט שפורש אותה, ונתונה לחלוטין לפרשנותו והעדפותיו. גודלם של הדברים ב”סביבה” תלוי בעניין ובהשפעה שיש להם על מי שפורש ומפרש אותם. יש שיאמרו (דמוקריטוס, למשל), ש”סביבה” היא המצאה אנושית שמולבשת על עולמנו שאינו אלא “מרחב”. ויש אחרים (היידגר, כנראה), שיגרסו שעולמנו הוא בראש ובראשונה “סביבה”, ודווקא המושג “מרחב”, הנטול כל משמעויות, הוא הפשטה פיקטיבית, היפותטיות שקופה לצרכים טכניים. ה”מרחב” מורכב ממיקומים, ה”סביבה” ממקומות.
תהיה אשר תהיה התשובה למקור האמיתי מבין הצמד “מרחב-סביבה”, ברור שהאיכות הסבילה אחריה אנחנו מחפשים מתקשרת לאינטראקציה שלנו עם המושג “סביבה”, בעוד שהאקטיביות בצורתה הקיצונית, הדורסנית, מתייחסת לעולם כמרחב הנתון, לפחות בכוח, למניפולציה אינסופית. אך כאן צריך להיזהר, משום שחלק גדול מהפעילות האקטיבית יכולה להיות הפיכה של סביבה עוינת לסביבה ידידותית עד שהיא הופכת לשקופה למשתמש (זהו בתמצית כל המפעל של הציוויליזציה האנושית). במקום שהאבולוציה נעצרה, והאורגניזמים הפסיקו להתאים את עצמם לסביבה בהמתנה למוטאציה הבאה, החל מהלך של הקפאת הצורה של האורגניזם וניסיון לשנות את הסביבה, בעזרת התייחסות אל העולם כמרחב גמיש וניתן לעיבוד. כך הפך היער למטבח, המערה לבית, המדורה לכיריים והאל לטלוויזיה.
המהלך של רוכב האופניים, בצאתו לחפש את מרחבי הבר הבלתי מעובדים לסביבה מודרנית, ללא שבילים כבושים ומחלפים סלולים, מרמז על איזה געגוע, חלקי אולי, לאותם מיליארד שנה שקדמו לעידן הנוחות המודרני. איזה אינסטינקט קדמון מושך אותנו למקום בו איננו כל-יכולים.
אך הפאסיביות האמורה אינה רק התייחסות לעולם כאל סביבה שיש לכבדה אלא הגישה - ואולי ההבנה - שאף אנחנו, אם נרצה ואם לאו, חלק מהסביבה של מישהו אחר. האישה המתייפה לפני צאתה אל הרחוב, אינה עושה זאת בהכרח על מנת להשיג משהו ספציפי באופן פעיל (ליבו של מחזר, למשל), בד”כ היא עושה זאת כי היא מצייתת לאותו תקתוק פנימי שגורם למרבדי הפרחים לפרוח באביב הססגוני, ולשמש לשקוע בכל ערב בין קרעי עננים מאדימים.
אותו תקתוק מסתורי שמקיים את יפעת העולם נשמע גם במקומות מפתיעים, כמו על מזרן המתאמנים באומנויות לחימה. באיקידו, האימון הוא בזוגות, כשצד אחד הוא המתקיף, לכאורה, וצד אחד הוא המגן, זה המבצע את הטכניקה. באיקידו הטכניקות הן תמיד הגנתיות. להבדיל מטכניקות הגנה אקטיביות - כמו חסימת הקארטה, למשל, שמסיטה בכוח את המכה - מתאפיין האיקידו בחתירה למציאת טכניקות רכות יותר, שמתייחסים אליהם לא כאל “חסימה” אלא כאל “הצטרפות” או “קבלה”. ה”הצטרפות” אינה פעולה אקטיבית שנועדה להסיט את תנועת היריב ממסלולה, אלא היא מקבלת את אותה תנועה כעובדה מוגמרת, אחרי שזו יצאה לה לדרכה, כמו שרוכב האופניים התייחס לתוואי השטח. “תיאום” הוא המילה, ולא ניסיון לשלוט ולנצח את היריב. שני גופים מתואמים לא יכולים להתנגח, משום שהתנגשות היא לעד תולדה של הבדלים. האם מדובר כאן בכניעה, או אולי בבריחה? לרגע קט זה נראה כך, אך טכניקת האיקידו כמכלול משתמשת בפעולה האוקסימורונית של ה”וויתור האקטיבי” הזה כדי לקדם את המגן לעמדה טובה יותר, משם יוכל להכריע את העימות. האם יש לנו שוב רק פאסיביות אד-הוק, אקטיביות בתחפושת? לא בהכרח, משום שהאידיאל של האיקידו אינו מחפש ממש הכרעה, אלא התפוגגות של הקונפליקט. זוהי אינה המטרה של הגישה החייתית (”אני מנצח”), ואף לא של המוסרית (”הטוב מנצח”), אלא של אידיאל עתיק ועמוק משניהם, האידיאל האסתטי: ההרמוניה מנצחת.
האימונים הראשוניים הם כמו הצגה שמתוזמרת מראש: ההתקפה וטכניקת הנגד מוסכמות וידועות, והכל נעשה בקצב איטי, אך עם האימונים והניסיון, האתגר גובר, התרגילים מסתבכים, הקצב עולה, ומרחב הלחימה הופך להיות חופשי ובלתי צפוי. היכולת לתכנן מהלכים בחשיבה מודעת אובדת, והתקווה היחידה היא מציאת אופן קיום שמזכיר את זה של רוכב האופניים. להניח לגוף לפעול את פעולתו, לפנות מקום ולהקשיב לגופו של היריב: לטשטש את הגבולות בינך ובינו. להניח לגוף להצמיח מחדש את משושותיו הישנות: אלה הקולטות תדרים ותנודות קלות, אלו החיות אך ורק בהווה חייתי.
הגוף יוזם ומקבל חליפות את תנועותיו של הגוף השכן, פעם דוחף ופעם נדחף, יונק מידע, מתחבר, וכשהחילוף בין האקטיביות לפאסיביות עולה לתדר גבוה, הן נמסכות למשהו חדש, כמו שני צבעים שמתהבהבים עד שהם נדמים כצבע שלישי, ודבר זה הוא הוא הרכות שאני מנסה לתאר.
בעיני רבים, מיומנויות גופניות הנרכשות על ידי פרקטיקות פיזיות כמו ספורט ואומנויות לחימה הם בראש ובראשונה כלי לשיפור הצד האקטיבי ברוחנו. בעיניי, הצד המוזנח, החשוב אף יותר, הוא דווקא אותה סבילות חמקמקה ששוכנת בין הדברים כמו הריק בין הפרודות, חשובה כמסד הקיום לא פחות מכל אותם חלקיקוני יש. אותה יכולת לשתוק, להקשיב. חישבו רגע על אחת מהמיומנויות החשובות ביותר בעולמנו המודרני: היכולת ללמוד. לרכוש תואר, השכלה, כישורים, ידע. ללמוד משמע להשתנות, ולהשתנות משמע להתמסר, להאזין, לתת כבוד למשהו או מישהו אחר. וזו אולי המילה החומקת, החשובה כל כך, שממצה את הכול: ענווה.
(קטע מרשומה זו פורסם גם כאן)
הנלהבים, ואולי מצפה ש”
