הערות שוליים לאפלטון

נתחיל בכך: “לך אל גופותיך הפזורים” מאת פיליפ חוזה פרמר הוא אחד מיצירות המדע הבדיוני המרשימות, הסוחפות ומציתות הדמיון ביותר שאי פעם קמו לז’אנר. בקצרה, פרמר מתאר באופן משכנע ביותר את תחיית המתים. האנושות כולה, יותר משלושים מיליארד הנפשות שחיו מתקופת האבן ועד שנות האלפיים קמים, עירומים כביום היוולדם, בעמק נהר ארוך-מני חקר. זה כולל את כולם: מנפוליון ופרעה ועד היטלר ואיינשטיין, יחד עם מיליארדי נפשות אנונימיות מכל האומות והגזעים והלשונות שחיו אי פעם. פרמר משכיל לנצל את הרעיון האדיר הזה בכמה ממדים. ראשית הוא משתמש באירוע ההיפותטי על מנת להציג את ההיסטוריה האנושית באופן חדש, בצורה מקבילית, אל-זמנית: כעת אפשר להפגיש בין אמריקאים מהמאה העשרים לאצטקים, או לשאול האם עבדים שחורים מהמאה התשע עשרה יעדיפו לחבור לשחורים משוחררים ונאורים מהמאה העשרים, או שימצאו אותם דומים מדי למדכאיהם? הפוטנציאל העלילתי והרעיוני כאן הוא אינסופי, וברור שפרמר מנצל רק שבריר ממנו, לפחות בספר הראשון. מעבר לכך, פרמר משתמש בגלגול ההיפותטי של האנושות כדי לשאול כמה שאלות גדולות מאוד, יסודיות, על טבע האדם. האם האדם יכול להשתנות? כיצד הוא מוגדר, בנפרד מתרבותו, משפתו ואמונותיו, שעומדות במבחן השינוי האדיר של התחייה? אחד הדברים המעניינים ביותר שעולים מספרו של פרמר הוא שהאדם לעולם לא יוכל לשקוט על שמריו, לטוב ולרע. פרמר היה מסכים עם שופנהאואר שגרס שהאדם - ובעצם המציאות כולה - מושתתים על רצון שלעולם לא יכול להיות מסופק ונידון להמשיך לנוע לנצח. לכאורה, הגיעה האנושות לגן-עדן. בעולם הנהר כולם חזרו לחיים כצעירים, אין מחלות, מזיקים או זקנה והמזון מסופק בחינם מדי יום על ידי מתקנים משונים. האם ימצאו בני האדם בני כל התקופות את המנוחה והנחלה, ויחיו בשלום ובשלווה? אליבא דפרמר, לא ולא. עד מהרה מתארגנות קבוצות, מדינות. אנשים חוזרים לשעבד ולנצל זה את זה, למרות שלכאורה לאיש לא אמור להיות חסר דבר. פרמר טוען, ולדעתי בצדק, שהמחסור והסבל בעולם לא רק יצרו את הרוע האנושי, הם במידה גדולה נוצרים על ידו. פרמר מציג כאן אנושות שקיבלה הזדמנות שנייה, בעולם נוח מאין כמותו, והנה היא חוזרת על אותן התבניות עצמן. אך מעבר לרוע ולסבל, יש דבר נוסף שבני האדם הביאו עמם אל העולם הבא: יצר הסקרנות והגילוי. גיבור הספר הוא סר ריצ’רד פרנסיס ברטון, מגלה מקורות הנילוס, מתרגם אלף לילה ולילה, הרפתקן ובלשן בריטי בן המאה התשע עשרה. הוא נחוש לגלות את המסתורין העומד מאחורי העולם, ומתחיל באודיסיאה אדירה למקורות הנהר, ולסוד שעומד מאחורי התחייה.

“האם איזה חידה נפתרת על ידי כך שאחיה לתמיד? האין חיים נצחיים אלה חידתיים ממש כמו חיינו עכשיו?” (ויטגנשטיין, מאמר לוגי-פילוסופי)

לפיכך, האנושות לא יכולה להסתפק בלחם ושעשועים, וקיומה הוא מסע אין סופי, נצחי, אחרי אמת בלתי מושגת. בהתאם לכך, התעלומה של ‘עולם הנהר’ לא נפתרת לחלוטין ב”לך אל גופותיך הפזורים”, וברטון מושלך חזרה אל גן-העדן/הגיהנום ללא תשובה מספקת. הסיפור היה יכול להסתיים כך, אך כאן מגיעה הבעיה, ועימה חציה השני של כותרת הרשומה.
אפשר היה להסתפק בספר המבריק הזה, שזכה להצלחה ומיטב הפרסים, והוא ראש וראשון ליצירתו הפורה של פרמר (אתם יכולים לעיין גם בספרי “עולם המדרגות” ו”עולמיום”, יחד עם עוד ספרים רבים). אך פרמר לא עצר כאן, והמשיך אותו לכדי סדרה, כמו סופרי מדע בדיוני ופנטסיה רבים אחרים, שנכנעו ללחצי הקהל או לפיתויים כלכליים, או שמא חשבו בכנות שיהיה ערך ספרותי בהמשך הנבירה הכפייתית בעולם שהגו או בהולכת גיבוריהם בהרפתקה שמסרבת להסתיים, כמו אופרת סבון אמריקאית.
בתחילה, ספרי ההמשך שמרכיבים את סאגת ‘עולם הנהר’, לא נראים כל כך רע. “ספינת הנהר המופלאה” מרתק וסוחף, ונראה כמו המשך ראוי למופת של הספר הראשון. בנוסף, הוא מונהג על ידי גיבור חדש ומקסים, הלוא הוא סמואל לנגהורן קלמנס, הידוע יותר כמארק טוויין, שפרמר מצליח לפרקים להפוך אותו לשנון כמו המקור. אך הספרים הבאים נראים כממשיכים עד אין קץ, ומאבדים לחלוטין את התנופה העלילתית בשעה שפרמר שוקע בעלילות משנה מיותרות והרצאות פטפטניות. הוא מעמיס עוד ועוד גיבורים, בשעה שהמטרה (פתרון תעלומת תחיית-המתים) נדחית שוב ושוב, ובסופו של דבר, מגיעה לפתרון מאכזב למדי. (שימו לב: בעברית תורגמו ארבעה כרכים, אך יש כרך נוסף, למרות שפרמר הבטיח שהרביעי יהיה האחרון, הוא הוסיף חטא על פשע וכתב כרך נוסף לסדרה המתמשכת ממילא, בשם “האלים של עולם הנהר”. מעבר לכך הוא הניח לסופרים אחרים לנסות את כוחם בעלילות במסגרת עולם הנהר, מה שהוליך לעוד כמה כרכי סיפורים של עולם הנהר שגם לא תורגמו עדיין).
כמובן, אפשר לטעון שהאכזבה הזו הייתה בלתי נמנעת, משום שאיכותו של כל סיפור (כמו חזותה של אשה) גלומה במתח שבין המוסתר לנגלה. הסקרנות היא מה שגורם לקהל להמשיך להאזין, אך כל מילה בסיפור המובילה את הקורא או המאזין הסקרן בדרך לפתרון הורגת את הקסם שבתעלומה, תהה היא תולדותיה של משפחה, פרשיית רצח או סודו של יקום שלם.
הפרדוכס הזה לא עומד רק לפתחם של סופרי המדע הבדיוני, אבל אולי מכיוון שהסוגה מרבה לפרוש עולמות חדשים שהם כר לתעלומות רבות, ונוטה להשתמש בטכניקות של סיפורת ליניארית, עלילות פעולה קלאסיות וסיפורי מסע, נופלים רבים וטובים בפח של המשכונים (sequels) וקדימונים (prequels) מיותרים. ספרים מופתיים ונושאי פרסים, שעומדים לגמרי בזכות עצמם כמו “חולית” או “המשחק של אנדר“, זכו להפוך לסדרות, לא בהכרח בצדק. גדולי הסופרים כמו ארתור סי. קלארק ופרדריק פול פשוט לא יכלו להתאפק מלהפוך את יצירות המופת שלהם לסדרות, תוך הקרבת התעלומה שהייתה סוד הקסם של ספרם מלכתחילה.
גם ב”אודיסאה בחלל” וגם ב”מפגש עם ראמה” מפגיש קלארק את האנושות עם נוכחות חייזרית שהיא מעבר לתפיסתו. כל הקסם בספרים הללו הוא בעומק המסתורין שמדגיש עבורנו את חידת הקיום עצמו. אין צורך במונוליתים אילמים וספינות חלל חוצניות: עצם קיומנו בעולם הוא פלאי כשלעצמו, וקלארק עוזר לנו להיזכר בכך. הוא עשה מלאכה יוצאת מן הכלל, עד שהחליט להפוך את שני הספרים לסדרות שחותרות תחת אותו המסתורין ב’הסברת’ כל אותם פלאות. קהל המעריצים, מונע על ידי אותה סקרנות שמוליכה את ברטון, גיבורו של פרמר, לא יכול להתאפק מלהתחקות אחרי הפתרונות שמציע הסופר למסתורין שכה היטיב לתאר, אך כמו דורותי שמגלה שהקוסם מארץ עוץ אינו אלא מתחזה, נידונים כל הניסיונות הללו לאכזבה.
פרדריק פול עשה מהלך דומה מאוד עם סדרת “שער” שלו. הספר הראשון מתאר בריאליזם נוקב כיצד האנושות מנסה לנצל צי חלליות שהותרו על ידי גזע חייזרי קדום וטמיר. הרבה מהעוצמה של הספר טמונה בתחושת הקסם שמהלכת הטכנולוגיה החוצנית על הקורא, ובשפע השאלות שמעוררת התגלית לגבי ייעוד האנושות וגורלם של ה’היצ’י’, כפי שמכונים אותם חוצנים מסתוריים. תחושת הקסם פגה כשפונים לקרוא את ספרי ההמשך שכתב פול, ספרים לא רעים, אך מאכזבים באורח בלתי נמנע. אולי היה רצוי שפול, כמו גם קלארק, היו לוקחים דוגמא מהאשף הגדול שהקדים את שניהם עם רעיון דומה - סטניסלב לם ב”סולאריס” - ומותירים את המסתורין הגדול בעינו.

מדוע גם סופרי המדע הבדיוני הדגולים נופלים בפח הזה שוב ושוב? הלוא קפקא לא כתב מעולם את “המשפט 2 - הנקמה” ודוסטויבסקי לא התפתה לכתוב את “האחים קרמזוב מכים שנית”.
כמובן שישנם סייגים. חלק מהסדרות לא רעות בכלל, גם כשלפעמים הן מתארכות (ראו את סדרת הפנטזיה “שיר של אש ושל קרח“, רצוי במקור האנגלי כי התרגום בינוני למדי). הבעיה מתעוררת כשלוקחים רעיון מוצלח, ולאחר השימוש הראשוני ממשיכים את הסיפור על חשבון אותו רעיון, כמו ספינת קיטור שמתחילה להזין את כבשנה בקרשי הסיפון על מנת להמשיך לנוע.
כנראה שצריך להשלים עם העובדה שגם הסופרים הגדולים הם אחרי הכל בני אדם, עם שיקולי פרנסה, בעיות אגו וחולשות אחרות. בסך הכול, אפילו התנ”ך נמשך קצת יותר מדי, אתם לא חושבים?

עידן המדיה המקוונת מספק לנו הרבה הזדמנויות של התרפקות נוסטלגית, אך לעיתים המפגש עם העבר נושא עמו משהו מעבר לשחזור מענג של רגע מהילדות, כמו שגורמים חלק מהקטעים מסדרות הטלוויזיה הישנות אותם אפשר לצוד ביוטיוב. לעיתים יוצר מפגש כזה הבנה עמוקה של העצמי, תובנה מן הסוג שמושג בשיאו של תהליך פסיכואנליטי ארוך על ספת המטפל.

ציר תפיסתי את עצמי מורכב ממגוון של דעות וגישות כלפי הקיום שאספתי וסיגלתי לעצמי לאורך השנים. ברי לי שרובן ככולן מקורו בבני משפחה, חברים, ספרים וסרטים אליהם נחשפתי לאורך השנים. חלק מההשפעות האלה ברורות לי במפורש, במיוחד אלה שאני מודע להם, ואליהם חזרתי שוב ושוב לאורך השנים. סופרים כמו קלוינו, בורחס, פירסיג ובסטר, פילוסופים כמו שפינוזה וויטגנשטיין, הם דוגמאות בולטות וידועות מתוך מבחר גדול בארגז הכלים של מוחי. אני משתדל להביא דברים בשם אומרם, לא מתוך התרברבות בידע, אלא מתוך מה שנראה לי (אני מקווה) כיושר ושמירה על “זכויות היוצרים” של הרעיונות. העובדה, אם כן, שאני מורכב מפסיפס מגוון, נהירה לי ואני חי איתה בשלום.

בכל זאת, יש מן ההלם כשאתה נתקל ביצירה שהייתה לה השפעה כל כך יסודית על ישותך, בשלב מוקדם של גיבוש הזהות, ולא נחשפת אליה מאז. יש משהו מצמרר בהרמת המסך הזו מאחורי ההתהוות של האני, אפילו עבורי.

אחת ההיתקלויות הראשונות שלי בתופעה הייתה באמצעות ספר, ולאו דווקא באמצעות האינטרנט. מזה שנים נעדרה מספרייתי נוכחותו של הספר “איש איש וכלבו” מאת האתולוג האוסטרי קונרד לורנץ. לאחרונה השגתי אותו בחנות לספרים משומשים, שכן כבר מזמן נפקד מקומו מן המדפים. כמובן שזכרתי את קיומו, ואת השפעתו הגדולה עליי (במיוחד את אחריותו לחלומי רב השנים לגדל יום אחד כלב ניו-פאונלנד ענק). אבל רק כשקראתי את ההקדמה שלו שוב, אחרי כל כך הרבה שנים, הבנתי עד כמה רבה הייתה השפעתו עליי. דברים שאני מרגיש שהם חלק מהווייתי, מגישתי הבסיסית לטבע, לחיות, שלא נובעת מאהבה מצועצעת אלא מתוך כבוד עמוק ודרישה לענווה מהאדם, היו כתובים שם מילה במילה, כפי שאני הייתי כותב אותם. זה היה כמו לשוטט ברחוב ולפתע לפגוש באביך האמיתי, ולהבין שאינך אלא הבן המאומץ של עצמך. דווקא השכחה הזו לאורך השנים, גרמה לדברים לשקוע עמוק לתוככי התת-מודע, ולהפוך לחלק ממני שחשבתי שהוא לגמרי ‘אני’.

מפגש מטלטל יותר היה עם הפתיח של סדרת הטלוויזיה המופתית “קוסמוס” של קרל סייגן. שוב, זכרתי את קיומה של הסדרה, ואפילו ידעתי לספר תמיד שזו הייתה אחת מאבני הפינה של משיכתי למדע ופילוסופיה. אבל רק כששיטוט אקראי ביוטיוב הפגיש אותי פנים אל פנים עם הדקות הראשונות, הפותחות את הסדרה, עם מוזיקת הפתיחה, עם קולו של המדען על רקע גלי האוקיינוס המתנפצים, הבנתי שאני חוזה, ובמידה מסוימת חווה מחדש, את רגע לידתי. באותם רגעים, כשחזיתי במראות הללו אי שם כשהייתי בן שש או שבע, באתי לעולם. הייתי שם לפני כן, אבל הייתי כחיה, אוסף של תחושות ומלמולים אקראיים. באותו אחר-צהריים גורלי מול מסך הטלוויזיה הלימודית של תחילת שנות השמונים הפכתי לאדם. קולו של סייגן היה הקול מהסנה הבוער בשבילי, הוא היה הקול שאמר לי “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”, הוא הפנה אותי אל הארץ המובטחת של הידע המדעי, של האמיתות הגדולות לעברן אני עדיין צועד כיום. כשראיתי את סייגן כיום, אחרי כל כך הרבה שנים, הבנתי, נזכרתי, מי אני במקור. מה אני מחפש. איך הגעתי עד לכאן ומדוע יצאתי לדרכי. כמובן שאני חושב על כך רוב הזמן, אדרבא, אני חושב על כך כל הזמן, המחשבה הזו היא אני. הגישה הבסיסית הזו לעולם ולמדע, התשוקה לידע, הסקרנות והפליאה הבלתי נגמרת כלפי היקום, תוך זהירות וחשדנות כלפי קיצורי דרך מיסטיים, כל כך מאפיינת את ישותי, כל כך מובנת מאליה בשבילי, עד ששכחתי שהייתה לה ראשית בזמן. והראשית הזו היא אותו אחר-צהריים גורלי מול המרקע - “ויאמר קרל סייגן:”

כמובן שלא הבנתי אז את הכל - אך כמה שהתאוותי להבין! ובהמשך הסדרה נחשפתי לראשונה לכבירותו של הקוסמוס, והזרעים שעתידים לצמוח לאפיקי חיי נזרעו. הדברים של סייגן נשמעים מעט נאיביים היום, ומאז אותו עיצוב ראשוני של ישותי נפערו המון סדקים וספקות והסתייגויות מורכבות בתפיסתי זו: אך הסדקים האלה הם סדקים בי. לא יהיה יותר שום אדם או ספר או יצירה שתהיה לה השפעה כזו עליי, פשוט משום שבאותה תקופה הייתי כחומר ביד היוצר, הייתי נוזלי, הייתי חומר היולי, ובכל זאת, משהו ריתק אותי למרקע באותו אחר-צהריים גורלי, והמשהו הזה הגיע ממני.

שוב חוזר פה ושם הטיעון ההסתברותי שגורס שהסיכוי להיווצרות חיים/העולם הוא אפסי ולכן בורא וגו’ (ע”ע מנחם בן), וכדאי לקבור את זה אחת ולתמיד.

קביעת ההסתברות למשהו, כשלא מבינים את המנגנון שמייצר את המאורעות, היא תמיד בדיעבד, באמצעות סטטיסטיקה. במקרה של עולמנו הסטטיסטיקה היא פשוטה: העולם קיים, החיים קיימים, ובזה נגמר הסיפור. אם ההסתברות קטנה או גדולה, זה לא משנה, הם פה. לגבי החיים המורכבים, כנראה שההיווצרות שלהם ברמה הקוסמית היא לא גדולה, אבל כשמכפילים את זה במיליארדי שנות קיום היקום וריבוא רבבות העולמות, אז זה מסתדר בהחלט.

לגבי היקום עצמו, הדיון על הסתברות קיומו הן חסרות משמעות. אפשר לדבר על סיכוי גבוה או נמוך למאורע רק במסגרת של הקשר מובן. למשל: אני יכול לומר שההסתברות להיתקל בסיני בטיול של שעה ברחובות תל אביב נמוך מהסיכוי להיתקל בסיני בטיול של שעה ברחובות בייג’ינג. מכאן אני יכול להסיק משהו לגבי ההבדל בין תל אביב לבייג’ינג (מעט סינים לעומת הרבה סינים). במקרה של היקום עצמו וטבעו, אין לנו יקומים אחרים שאנחנו יכולים להשוות עמם ולהחליט עד כמה הוא מסתבר. מעבר לכך, אין לנו שום מושג ירוק לגבי טבעו של אותו על-יקום שם שורה ייקומנו, ואם הוא נחשב יקום “רגיל” או “מיוחד”. אם אני הולך ברחובה של עיר ופוגש באותה שעה אמורה מאה סינים בלתי תלויים בזה אחר זה, אני, יכול להסיק שיש יותר סיכוי שאני בביג’ינג מאשר בתל אביב, וזה רק על סמך מדידות קודמות. על היקום בכללותו, אי אפשר להגיד שום דבר, פשוט כלום.

מעבר לכל הניתוח הזה, האמירה על קיומו של בורא היא חסרת משמעות, כשאיננו יכולים להגיד דבר על טבעו, או יחסו אלינו. זה כמו להגיד קיים X

הנה כי כן, הפאסיביות אינה זוכה לעדנה רבה בעידן זה שמקדש את האקטיביות והיוזמה. אולי בשל אופייה הסביל, אינה מרבה לגונן על עצמה, וזקוקה לאחרים שיפרסמו בשבחיה: בחפץ לב נטל עבדכם על עצמו שמץ מן המשימה. אולי יסבו עיקרי הדברים על טיבה של אותה פאסיביות המוזכרת לעיל, מכיוון שנראה שחלק גדול משמה המפוקפק נובע מאי הבנה של גדרה וטיבה, או ליתר דיוק, מחוסר ההבחנה הברורה בינה לבין סוגים קרובים של אי-עשייה הראויים, אולי, לגינוי, כמו הבטלה וההתעלמות. (more…)

זיכרון ישן מחנוכה:
כיתה ה’ בבית ספר יסודי בחולון. לכבוד החנוכה מחליטה המחנכת להעביר לכיתה את תכני החג דרך שיעור פעיל במעורבות חברתית וזהות יהודית. היא מספרת לילדים על האווירה אצל היהודים הנתונים תחת הכיבוש ההלניסטי, ומציירת ארבע עמודות על הלוח, על כל אחת מהן היא רושמת בגיר דרך פעולה אפשרית שיהודי היה יכול לנקוט בה באותם הימים: (more…)

כן, הייתי ביפן, אתם מוזמנים לקנא. וכן, כל הסיפורים שיפן מוזרה, שונה ומדהימה, נכונים, וגם הסיפורים על כך שזה נכון, נכונים גם הם.
ביקורי היה קצר. נסעתי בעקבות כנס מדעי, מה שמימן לי את הנסיעה היקרה, אך עקב הישארותה של אהובתי בארץ האבות, השתדלתי לקצר את שהותי, אולי קצת יותר מדי, בדיעבד. יפן יקרה, אך התובנות והרשמים, כרגיל, בחינם: (more…)

הרוחניות נתפסת כסובסטנציה אוורירית, נשגבת, המובחנת, מאז אפלטון, ובצורה מפורשת יותר מאז דקרט, מן החומר והחלל. והנה, כבר השם העברי מרמז על המקור החומרי של השם: הרוח הלוא היא הנשימה, סימן החיים הבסיסי והבולט. הרוח היא סימן למשהו אחר, לאיכות שמניעה את החומר, אך הרוח היא ישות חומרית, יומיומית ממש: היא נשמת אפנו. כך גם הנשמה, אותה רוח רפאים מסתורין שמסתתרת מאחורי כל מבט ומבע, אינה אלא הנשימה, החיים. איכות אורגנית (more…)

מי שכבר ביקר כאן פעם או פעמיים, יודע שאינני נוהג לנצל את הבמה הזו להמלצות. אני נתקל בהרבה בלוגים שמורכבים בעיקר מהפניות לכל מיני מציאות ברחבי הרשת, באופן שמחקה את התרבות המייגעת של הפניות השרשרת ההמוניות שפרחה ועודה פורחת בדוא”ל. כמובן שתרבות ההפניות אינה רעה כשלעצמה, אדרבא, היא אחת מאבני הפינה שהופכות את האינטרנט לאוקיאנוס הרוחש והנפלא שהוא מהווה. (more…)

סמוך לביתנו יש מגרש ריק. כמובן, הוא לא ריק לחלוטין כמו אותה סובסטנציה מסתורית מ”הסיפור שאינו נגמר”, יש שם חול וכמה איקליפטוסים משועממים, אך בין סבך הבתים ומדרכות הבטון, הוא ניצב כמו חלקה שנעלמה מעינו של הדמיורג המוניציפאלי. בעלי הכלבים (שאנחנו נמנים עליהם), מנצלים חלקה זו לטיולים נטולי הצורך לנקות אחרי הנסיך הקטן, למשחקים, ובל”ג בעומר שורפים שם הילדים מכל הבא ליד ותורמים עוד קצת להתחממות הגלובאלית.

יום אחד הופיע בפאתי המגרש הריק גוף גדול. (more…)

קוראים נכבדים. אני חושב שאינני צריך להכביר מילים כדי לתאר את עומק המשבר שכולכם ודאי מכירים. הפילוסופיה תקועה. הפילוסופיה מדשדשת במקום מזה מאות אם לא אלפי שנים. לא הייתי יוצא מגדרי ועושה זאת לולא המצב הקשה, אך הגיעו מים עד נפש, ולכן עלה בדעתי לקרוא מעל במה זאת להפרטת הפילוסופיה. (more…)

ספריו של פרידריך ניטשה הוצגו תמיד כמדריכיהם של נערים צעירים ומרדניים, כמו למשל, לאחרונה, ב”מיס סנשיין הקטנה“. מפגש עם הכתבים האמיתיים של הפילוסוף, מגלים טרטוריה עוינת ואתגרית, לא רק רעיונית, אלא גם תמטית - לא ממש חומר הגלם לצעירים חסרי רקע מקיף בפילוסופיה ובתרבות מערבית. (more…)

ואולי זה צריך להיות כך:

ה”אני” חושב משמע ה”אני” קיים.

פשוט נמאס לי. נמאס לי מהבורות ומההצטעצעות.

אני רואה אותם לבושים לבן, מדליקים נרות, מאזינים בעיניים נוצצות להבלים לא מקוריים. ולפעמים הם אולי מפגינים באלימות, שורפים דגלים, ולפעמים הם פשוט מפטירים “בשביל מה אנחנו בכלל צריכים את זה?”.

נכון. בשביל מה אנחנו צריכים את כל זה? אנחנו כבר ילדים גדולים. (more…)

כריכה רכה, צהובה, מאה עשרים עמודים. מתורגם מפולנית. המבוא מגדיר מהן שטויות ומקטלג שלושה סוגים עיקריים של שטויות, על ההבדלים ביניהם. לאחר מכן יש עשרה פרקים שכל אחד מהם סוקר את אחד מעשרת העקרונות לזיהוי שטויות. לבסוף יש דוגמאות וביבליוגרפיה עשירה.

הייתם רוצים אותו? גם אני. אבל הוא נדיר מאוד. למעשה, הוא נדיר עד כדי כך שהוא לא קיים.

לפעמים הייתי רוצה שיהיה לי ספר כזה. (more…)

מה יגרום לך להאמין? זו שאלה שאני נתקל בה לעיתים מצד מאמינים שמנסים לערער את חילוניותי המוצהרת. הם מנסים להראות שהתבצרותי בעמדותיי היא אינה אלא אמונה במסווה, ושתפיסות העולם של המאמין והלא-מאמין שקולות בחוסר ההיגיון העומד בבסיסם.

יש חילוניים שאומרים שהאמונה באל היא “בלתי רציונאלית”. יש כאלה גם דתיים ואנשי עידן חדש, שדווקא חוגגים את אי-הרציונאליות של האלוהים, ועל ידי כך מנסים לגונן על האמונה בו מפני ביקורת של השכל. (more…)