הערות שוליים לאפלטון

עלה בדעתי שאם אלוהים כל-יכול, הרי היה באפשרותו לברוא עולם בו הוא עצמו אינו קיים, והחיים נוצרו במקרה, והרמזים בדבר קיומו אינם אלא שמועה מופרכת, טשטוש עקבות, טיוח של משהו אחר, מוזר הרבה יותר.

מה שלא הורג מחשל, ומה שהורג - מחזק את אבו-מאזן.

גבריות זו נקבה.

נישואים וזנות הם סוגי מערכות היחסים הנפוצים בעולם, ולא בכדי, מכיוון שבשניהם היחסים בין בני הזוג מוגדרים בצורה הברורה ביותר, ובאחרון אף יותר מבראשון. מבחינה מקרו-סוציו-אקולוגית, המערכת היציבה ביותר היא מונוגמיה+בגידות, בשני רבדים, גלוי ונסתר. הזנות עתיקה, אך השקר, הבגידה והבטחות השווא עתיקים ויסודיים ממנה.

תעלומת הקיום עדיין מעסיקה אותי אבל היא כבר לא מטרידה אותי.

בעקבות גל הנוסטלגיה של השנים האחרונות, שמציף את דורנו בזכרונות שחור-לבן מילדותנו האבודה, עלה בדעתי שאפשר לומר בביטחון סביר ומבלי לחטוא בהכללה חזקה מדי שהמטרה המרכזית של הטלוויזיה הלימודית בימים ההם היתה ללמד אותנו אנגלית וזהירות בדרכים.

לפיכך, אפשר לומר, לפחות ככל שזה נוגע לי ולסובביי, שהטלוויזיה הלימודית עמדה במשימתה: לא נדרסנו ואנחנו יודעים אנגלית לא רע.

אדולף היטלר לא בחר את הצורה של השפם הקטן שכל כך מזוהה עימו, אלא עשה זאת כדי להתאים אותו למסכת גז בעת שהיה חייל במלחמת העולם הראשונה. שמעתי פעם שהסיבה שהמשיך לטפח את שפמו גם לאחר מכן הייתה כי סבל במשך שנים מזיהומים חוזרים ונשנים בשפתו העליונה.

איזה מסכן.

הרוחניות נתפסת כסובסטנציה אוורירית, נשגבת, המובחנת, מאז אפלטון, ובצורה מפורשת יותר מאז דקרט, מן החומר והחלל. והנה, כבר השם העברי מרמז על המקור החומרי של השם: הרוח הלוא היא הנשימה, סימן החיים הבסיסי והבולט. הרוח היא סימן למשהו אחר, לאיכות שמניעה את החומר, אך הרוח היא ישות חומרית, יומיומית ממש: היא נשמת אפנו. כך גם הנשמה, אותה רוח רפאים מסתורין שמסתתרת מאחורי כל מבט ומבע, אינה אלא הנשימה, החיים. איכות אורגנית (more̷

כן, הייתי באיטליה, אתם מוזמנים לקנא. טוסקנה ורומא. סיפרו לי עד כמה טוסקנה יפה, וסיפרו לי שגם כל הסיפורים על כך שטוסקנה יפה הם אמיתיים. אם כן, חזרתי על מנת לספר לכם שגם הסיפורים אודות כך שהסיפורים אודות יופייה של טוסקנה אמיתיים – אמיתיים אף הם.

כשהצהרתי בפני בני משפחתי (חובבי איטליה ידועים, ואף יש לנו קשר משפחתי ורומן ארוך עם המדינה – סבי בא מטריפולי ודובר איטלקית, ועוד קשרים רבים שתקצר היריעה מלפרטם), נחת עליי מבול של היאנחויות קנאה ומטר של עצות. (more̷

אומרים, ובצדק, “הכל במידה”. ובודאי, ‘הכל’ זה כולל גם את המידה עצמה, ומכאן, שבשם המידה, גם לחוסר המידה, לקימוץ או להגזמה, יש מקום, בשם המידה כמובן.

עלה בדעתי שאם אצטרך לענות בכנות על השאלה מה אעשה אם אתבשר שנגזר עליי לחיות רק עוד יום/שבוע/שנה, אז כנראה שהתשובה היא שאנצל כל רגע מאותו יום/שבוע/שנה על מנת להילחם ברוע הגזירה ולקנות עוד זמן בגלגול הזה.

סמוך לביתנו יש מגרש ריק. כמובן, הוא לא ריק לחלוטין כמו אותה סובסטנציה מסתורית מ”הסיפור שאינו נגמר”, יש שם חול וכמה איקליפטוסים משועממים, אך בין סבך הבתים ומדרכות הבטון, הוא ניצב כמו חלקה שנעלמה מעינו של הדמיורג המוניציפאלי. בעלי הכלבים (שאנחנו נמנים עליהם), מנצלים חלקה זו לטיולים נטולי הצורך לנקות אחרי הנסיך הקטן, למשחקים, ובל”ג בעומר שורפים שם הילדים מכל הבא ליד ותורמים עוד קצת להתחממות הגלובאלית.

יום אחד הופיע בפאתי המגרש הריק גוף גדול. ראיתי אותו לראשונה בשעת טיול לילי, ובאפלולית הוא התנשא כמו צל גדול ומלבני. הוא הופיע פתאום, ללא הסבר, בלי שראינו יד שהניחה אותו שם. כמו המונולית מ”אודיסיאה בחלל”, הוא ניצב שם כאילו היה שם מאז ומתמיד, כמו לפני שחר ימי העולם עצמו. צעדיי קירבו אותי עוד ועוד אל עבר הגוף שהתנשא גבוה מעליי, והתגלה כשלט. על השלט פורטה תוכנית לבניית גן במקום. נמסר תאריך סיום. ליבי נחמץ. הספירה לאחור לחייו של המגרש הריק החלה. כמו כדי לגאול את שכונתנו מחוסר השלמות התגשם לו המונולית ובא להוציא אל הפועל איזו תכנית מתאר עלומה ששכנה לה לבטח באחת מהמגירות הנידחות של עיריית רמת גן.

זה לא שהמגרש הריק היה שיא היופי. גם לא מדובר פה בשמירה על ערכי טבע, שכבודם במקומם מונח. יש שיגידו שגם גינה היא סוג של מרחב בינות לבטון ולאספלט, אך עדיין מדובר במשהו מתוכנן ומהוקצע, עדיין תהיה זו מעין הפקעה של ההיולי לטובת האקטואלי. רמת גן, כמו תל אביב, זקוקה לכמה פינות בלתי גמורות, לחצרות אחוריות מוזנחות מעט ושווקים לא-סטריליים. לאחרונה צצו בתל אביב חלקות עצים חביבות שמסומנות על ידי שילוט הנושא את הכיתוב שהוא ספק כסת”ח משפטי, ספק הצהרה אקזיסטנציאליסטית: “חורשה זמנית”. כך, אפילו הבלתי גמור מופקע מראש לטובת הגמור, וזה מדאיג, כי כאן לא מדובר רק בעניין עירוני או “ירוק”. כאן מדובר במשהו בסיסי, יותר, עמוק יותר, מדובר באיזה מרחב נשימה מטאפיסי שאני מרגיש שנחוץ לנו עדיין. נוכחותו המנחמת של משהו בלתי שלם, בלתי מסוים.

עיריית רמת גן לא הייתה ראשונה, כמובן, בכוונתה להשיג את השלמות, רחמנא ליצלן, ולא רק לשאוף אליה. דקארט ניסה לפנות את השטח מכל ההשערות והסברות הבלתי מבוססות, כדי לבנות מחדש משהו שיהיה יציב, איתן, ולא יותיר עוד מקום לספק. שאר הפילוסופים המודרניים המשיכו לנסות ולבנות עולם מושלם אחריו, אך לייבניץ פשוט לקח את כל הגוש הבלתי מוגדר הזה של הקוסמוס והכריז עליו כמושלם: “הטוב מבין העולמות האפשריים”. קרל מרקס ניסה לבנות אוטופיה מושלמת, ג’ורג’ אורוול דיסטופיה מושלמת, אבל איכשהו המציאות הייתה תמיד על יד, לטוב ולרע, חוטפת מעט מכאן ומעט משם, ואת הרוב מותירה בערפל אפרורי הנתון לפרשנות. הפורמליסטים שמו מבטחם בצורה המושלמת – הפוסט מודרניסטיים הטילו את כל יהבם על שבירתה לכל כך הרבה רסיסים קטנים עד שמרחוק נדמה כי אנו חוזרים שוב לאחידות משעממת של תשובה טוטאלית. ויש כאלה – כמו קאנט וויטגנשטיין ב”טרקטט” – שויתרו על המיפוי הכולל, והשליכו אל מעבר לגדר התפיסה את כל מה שלפי דעתם אינו ניתן להגדרה או ביטוי – ומכאן אינו מהווה קרקע איתנה לבניית נכסים אינטלקטואליים ברי קיימא. אך גם, ניסו לרצף ולבטן את כל מה שניתן בתחום המושב המחשבתי. רסל וויטהד ניסו לבסס סופית את יסודות המתמטיקה, ולשמחתנו, נכשלו. פחות או יותר באותה תקופה ניסה אדמונד הוסרל להפעיל שוב את המכבש של דקרט, לנקות את השטח ולהתחיל מהתחלה – אך הפעם ברצינות…

לשמחתנו, איש מהם לא הצליח. וגם עיריית רמת גן לא תצליח. מסתבר שבניית הגן הייתה רק בחלקה סמוכה, ולא כללה את רוב רובו של המגרש.

מרחבי האינסוף הבלתי מוגדרים בטוחים לעת עתה. אך לכמה זמן?

קוראים נכבדים. אני חושב שאינני צריך להכביר מילים כדי לתאר את עומק המשבר שכולכם ודאי מכירים. הפילוסופיה תקועה. הפילוסופיה מדשדשת במקום מזה מאות אם לא אלפי שנים. לא הייתי יוצא מגדרי ועושה זאת לולא המצב הקשה, אך הגיעו מים עד נפש, ולכן עלה בדעתי לקרוא מעל במה זאת להפרטת הפילוסופיה.

כן רבותיי! הפילוסופיה מנוהלת על ידי מנגנונים עתיקי יומין, מסואבים וחלודים. במקום לספק תשובות לשאלות הגדולות, הם עסוקים בייצור ופיזור של עוד ועוד שאלות, ערפול ובלבול, מה שקונה להם עוד נצח של פרנסה. במסדרונות הפילוסופיה חוגגים הבזבוז והשחיתות: הם נוסעים לכנסים מפוארים, מקישים כוסות שמפניה, נהנים וצוחקים, בעוד אנחנו נמקים ללא תשובה לשאלות הגדולות שהטלנו עליהם לפתור לפני שנות דור. הנה תם עוד כנס מפואר, הפילוסופים, הפקידים המושחתים של המנגנון המסואב משמינים מנחת אך לא נרשמה כל התקדמות במשימה: הפרויקט העצום נותר תקוע, עומד כפיל לבן מטאפיזי שלאיש אין חפץ בו. אני מדבר על האישה הזקנה במסדרון של בית החולים שגוססת ואין מענה למשמעות חייה או מותה…

אם כן, אני קורא להפריט! להפריט! לפתוח לתחרות חופשית! לא עוד מונופול! לא עוד פקידים חסרי מעש שיפנו אותנו מהאחד לשני (”זו לא שאלה של מטאפיזיקה, אלא של אסתטיקה, ואסתטיקה זה פופטיץ, אבל הוא לא עובד היום, תבוא מחר…”), לא עוד ערפול מושגי ובלבול. ברגע שיישבר המונופול, כל חברה תוכל להתארגן לצורך מתן תשובות לציבור התוהים והנבוכים, בתנאי שתעמוד בתנאי המכרז, כמובן. אל דאגה, המכרז ידרוש קונסיסטנטיות וקוהרנטיות, אך יקבע יעדים פילוסופיים שיש לעמוד בהם בזמן מוגדר מראש…השוק הפרטי והתחרות ידאגו שהדברים ייעשו תוך התייעלות ושקיפות, תוך שיפור השירות לאזרח, וסוף סוף הפרויקט התקוע יתחיל לזוז.

לא עוד ביורוקרטיה ופנייה לספרים מאובקים ובלתי מובנים הרוויים בשפה הפרטית שהמנגנון שכנע אותנו שנים שהיא הכרחית…אני רואה בעיני רוחי מחלקות ענק של שירות לקוחות טלפוני-פילוסופי הפעיל עשרים וארבע שעות, מאוייש בצעירים חביבים ורהוטים… אני רואה מסעי פרסום צבעוניים, יחסי ציבור לשאלות הגדולות ולתשובות שיינתנו, קיראו לי חולם, אבל אני רואה תוכניות מציאות פילוסופיות, צעצועים פילוסופיים, פילוסוף נולד…

אם כן, להפריט את הפילוסופיה! כי לא יתכן שאפילו מע”צ מסיימים גשר או מחלף תוך כמה שנים, אך החבר’ה האלה תקועים על כמה שאלות פשוטות כבר אלף שנה, תוך בזבוז כספי ציבור. כמו כן תוקם מחלקה מיוחדת להנדסת-פילוסופיה בטכניון. לא ייתכן שטיעונים מסובכים ישוחררו לציבור, או יהוו בסיס איתן לכאורה לתשובות לקושיות קיומיות מבלי שהללו נבדקו ואושרו ע”י מהנדסים מוסמכים. תנאים אלה ייכללו בתנאי המכרז כמובן.

אם כן, להפריט את הפילוסופיה! הצעות למכרז, או הצעות לגבי תנאיו יתקבלו כתגובות לפוסט זה. תגובות והצעות שיישלחו לאחר יותר מנצח לא תיענינה, אך הן תוכלנה להידון בוועדת חריגים שתוקם לפי סעיף 4 ב לחוק “הפרטת הפילוסופיה” התשס”ז, (תיקון מס’ 5).

שמעתי את אחד הפרשנים הפוליטיים אומר ברדיו שאחד הלקחים מניסיון העבר עם לקחי ועדות, הוא שלא לומדים מניסיון העבר. אכן, אין ספק שהפרשן למד מניסיון העבר לגבי לימוד מניסיון העבר. ואולי, אם למדנו מניסיון העבר שניסיון העבר אינו נלמד, אז אולי כדאי שנפנה ללמוד מניסיון העתיד. אך אויה, מסתבר שבעתיד, שם כן למדו מניסיון העבר (הוא ההווה), וראו שנסיון העבר אינו נלמד, פנו ללמוד מנסיון העתיד, בזכות טכנולוגיה משוכללת שתירכש על סמך ניסיון העתיד של העתיד. אך מניסיון העתיד אנו למדים שעדיף ללמוד מניסיון העבר, ולכן כדאי לעשות כן, ולא להסתמך על נסיון העבר.

ואולי זה צריך להיות כך:

ה”אני” חושב משמע ה”אני” קיים.