הערות שוליים לאפלטון

“לאחר שהוצאת מכלל חשבון את הבלתי אפשרי, הרי מה שנותר, בלתי סביר ככל שיהיה, הוא האמת”
(שרלוק הולמס)

כמו שכבר אמרתי, אינני יודע את האמת.
אבל בכל זאת שואלים אותי את השאלה - למי אתה מאמין? “מאמין” זה עניין של רגש, ותלוי בגורמים רבים. לו הייתי מעורב בפרשה, לו הייתי שופט או אפילו עיתונאי מעיתון רשמי לא הייתי כותב את מה שאני כותב עכשיו. אין לי שום ביטחון באמיתות התיאוריה, (more̷

אני לא יודע את האמת.
אני באמת לא יודע אם א’ המפוקסלת המצודדת מספרת את האמת או הנשיא המתלהם מזדעק על עלילת אמת.
אבל המצב כרגע הוא בלתי אפשרי. הראשומון הזה לא יכול להמשיך להתקיים: האמת זועקת ומתפתלת, מתדפקת וזועקת חזק יותר מהמאשימה או מהנאשם.
אם א’ צודקת, אז עסקת הטיעון היא כישלון טוטאלי של מערכת המשפט והצדק. אפשר לארוז את הדברים וללכת הביתה. (more̷

המילה “כוסית” היא מילה פוגעת ופולשנית. היא אינה ממש שם תואר, אמירתה משולה יותר לתחליף דל לרצון לגעת, לפלוש, לחלל את מה שהוא מעבר להשגה. סינונה נוכח בחורה מצודדת מהווה מעין פעולת מחאה חצופה, ניסיון להשפיל את היופי שאינו נעתר, כמו זריקת אבן על טירה מבוצרת או השתנה רווית קנאה על מכונית פאר.
אמירת “כוסית” היא חיפצון אלים, ביטוי לרמת ההורמונים והתסכול של היורק אותה יותר מאשר לעולמו הרוחני.
“כוסית” היא מילה פוגעת.
ולכן היא כל כך מדויקת.

סמוך לביתנו יש מגרש ריק. כמובן, הוא לא ריק לחלוטין כמו אותה סובסטנציה מסתורית מ”הסיפור שאינו נגמר”, יש שם חול וכמה איקליפטוסים משועממים, אך בין סבך הבתים ומדרכות הבטון, הוא ניצב כמו חלקה שנעלמה מעינו של הדמיורג המוניציפאלי. בעלי הכלבים (שאנחנו נמנים עליהם), מנצלים חלקה זו לטיולים נטולי הצורך לנקות אחרי הנסיך הקטן, למשחקים, ובל”ג בעומר שורפים שם הילדים מכל הבא ליד ותורמים עוד קצת להתחממות הגלובאלית.

יום אחד הופיע בפאתי המגרש הריק גוף גדול. ראיתי אותו לראשונה בשעת טיול לילי, ובאפלולית הוא התנשא כמו צל גדול ומלבני. הוא הופיע פתאום, ללא הסבר, בלי שראינו יד שהניחה אותו שם. כמו המונולית מ”אודיסיאה בחלל”, הוא ניצב שם כאילו היה שם מאז ומתמיד, כמו לפני שחר ימי העולם עצמו. צעדיי קירבו אותי עוד ועוד אל עבר הגוף שהתנשא גבוה מעליי, והתגלה כשלט. על השלט פורטה תוכנית לבניית גן במקום. נמסר תאריך סיום. ליבי נחמץ. הספירה לאחור לחייו של המגרש הריק החלה. כמו כדי לגאול את שכונתנו מחוסר השלמות התגשם לו המונולית ובא להוציא אל הפועל איזו תכנית מתאר עלומה ששכנה לה לבטח באחת מהמגירות הנידחות של עיריית רמת גן.

זה לא שהמגרש הריק היה שיא היופי. גם לא מדובר פה בשמירה על ערכי טבע, שכבודם במקומם מונח. יש שיגידו שגם גינה היא סוג של מרחב בינות לבטון ולאספלט, אך עדיין מדובר במשהו מתוכנן ומהוקצע, עדיין תהיה זו מעין הפקעה של ההיולי לטובת האקטואלי. רמת גן, כמו תל אביב, זקוקה לכמה פינות בלתי גמורות, לחצרות אחוריות מוזנחות מעט ושווקים לא-סטריליים. לאחרונה צצו בתל אביב חלקות עצים חביבות שמסומנות על ידי שילוט הנושא את הכיתוב שהוא ספק כסת”ח משפטי, ספק הצהרה אקזיסטנציאליסטית: “חורשה זמנית”. כך, אפילו הבלתי גמור מופקע מראש לטובת הגמור, וזה מדאיג, כי כאן לא מדובר רק בעניין עירוני או “ירוק”. כאן מדובר במשהו בסיסי, יותר, עמוק יותר, מדובר באיזה מרחב נשימה מטאפיסי שאני מרגיש שנחוץ לנו עדיין. נוכחותו המנחמת של משהו בלתי שלם, בלתי מסוים.

עיריית רמת גן לא הייתה ראשונה, כמובן, בכוונתה להשיג את השלמות, רחמנא ליצלן, ולא רק לשאוף אליה. דקארט ניסה לפנות את השטח מכל ההשערות והסברות הבלתי מבוססות, כדי לבנות מחדש משהו שיהיה יציב, איתן, ולא יותיר עוד מקום לספק. שאר הפילוסופים המודרניים המשיכו לנסות ולבנות עולם מושלם אחריו, אך לייבניץ פשוט לקח את כל הגוש הבלתי מוגדר הזה של הקוסמוס והכריז עליו כמושלם: “הטוב מבין העולמות האפשריים”. קרל מרקס ניסה לבנות אוטופיה מושלמת, ג’ורג’ אורוול דיסטופיה מושלמת, אבל איכשהו המציאות הייתה תמיד על יד, לטוב ולרע, חוטפת מעט מכאן ומעט משם, ואת הרוב מותירה בערפל אפרורי הנתון לפרשנות. הפורמליסטים שמו מבטחם בצורה המושלמת – הפוסט מודרניסטיים הטילו את כל יהבם על שבירתה לכל כך הרבה רסיסים קטנים עד שמרחוק נדמה כי אנו חוזרים שוב לאחידות משעממת של תשובה טוטאלית. ויש כאלה – כמו קאנט וויטגנשטיין ב”טרקטט” – שויתרו על המיפוי הכולל, והשליכו אל מעבר לגדר התפיסה את כל מה שלפי דעתם אינו ניתן להגדרה או ביטוי – ומכאן אינו מהווה קרקע איתנה לבניית נכסים אינטלקטואליים ברי קיימא. אך גם, ניסו לרצף ולבטן את כל מה שניתן בתחום המושב המחשבתי. רסל וויטהד ניסו לבסס סופית את יסודות המתמטיקה, ולשמחתנו, נכשלו. פחות או יותר באותה תקופה ניסה אדמונד הוסרל להפעיל שוב את המכבש של דקרט, לנקות את השטח ולהתחיל מהתחלה – אך הפעם ברצינות…

לשמחתנו, איש מהם לא הצליח. וגם עיריית רמת גן לא תצליח. מסתבר שבניית הגן הייתה רק בחלקה סמוכה, ולא כללה את רוב רובו של המגרש.

מרחבי האינסוף הבלתי מוגדרים בטוחים לעת עתה. אך לכמה זמן?

קוראים נכבדים. אני חושב שאינני צריך להכביר מילים כדי לתאר את עומק המשבר שכולכם ודאי מכירים. הפילוסופיה תקועה. הפילוסופיה מדשדשת במקום מזה מאות אם לא אלפי שנים. לא הייתי יוצא מגדרי ועושה זאת לולא המצב הקשה, אך הגיעו מים עד נפש, ולכן עלה בדעתי לקרוא מעל במה זאת להפרטת הפילוסופיה.

כן רבותיי! הפילוסופיה מנוהלת על ידי מנגנונים עתיקי יומין, מסואבים וחלודים. במקום לספק תשובות לשאלות הגדולות, הם עסוקים בייצור ופיזור של עוד ועוד שאלות, ערפול ובלבול, מה שקונה להם עוד נצח של פרנסה. במסדרונות הפילוסופיה חוגגים הבזבוז והשחיתות: הם נוסעים לכנסים מפוארים, מקישים כוסות שמפניה, נהנים וצוחקים, בעוד אנחנו נמקים ללא תשובה לשאלות הגדולות שהטלנו עליהם לפתור לפני שנות דור. הנה תם עוד כנס מפואר, הפילוסופים, הפקידים המושחתים של המנגנון המסואב משמינים מנחת אך לא נרשמה כל התקדמות במשימה: הפרויקט העצום נותר תקוע, עומד כפיל לבן מטאפיזי שלאיש אין חפץ בו. אני מדבר על האישה הזקנה במסדרון של בית החולים שגוססת ואין מענה למשמעות חייה או מותה…

אם כן, אני קורא להפריט! להפריט! לפתוח לתחרות חופשית! לא עוד מונופול! לא עוד פקידים חסרי מעש שיפנו אותנו מהאחד לשני (”זו לא שאלה של מטאפיזיקה, אלא של אסתטיקה, ואסתטיקה זה פופטיץ, אבל הוא לא עובד היום, תבוא מחר…”), לא עוד ערפול מושגי ובלבול. ברגע שיישבר המונופול, כל חברה תוכל להתארגן לצורך מתן תשובות לציבור התוהים והנבוכים, בתנאי שתעמוד בתנאי המכרז, כמובן. אל דאגה, המכרז ידרוש קונסיסטנטיות וקוהרנטיות, אך יקבע יעדים פילוסופיים שיש לעמוד בהם בזמן מוגדר מראש…השוק הפרטי והתחרות ידאגו שהדברים ייעשו תוך התייעלות ושקיפות, תוך שיפור השירות לאזרח, וסוף סוף הפרויקט התקוע יתחיל לזוז.

לא עוד ביורוקרטיה ופנייה לספרים מאובקים ובלתי מובנים הרוויים בשפה הפרטית שהמנגנון שכנע אותנו שנים שהיא הכרחית…אני רואה בעיני רוחי מחלקות ענק של שירות לקוחות טלפוני-פילוסופי הפעיל עשרים וארבע שעות, מאוייש בצעירים חביבים ורהוטים… אני רואה מסעי פרסום צבעוניים, יחסי ציבור לשאלות הגדולות ולתשובות שיינתנו, קיראו לי חולם, אבל אני רואה תוכניות מציאות פילוסופיות, צעצועים פילוסופיים, פילוסוף נולד…

אם כן, להפריט את הפילוסופיה! כי לא יתכן שאפילו מע”צ מסיימים גשר או מחלף תוך כמה שנים, אך החבר’ה האלה תקועים על כמה שאלות פשוטות כבר אלף שנה, תוך בזבוז כספי ציבור. כמו כן תוקם מחלקה מיוחדת להנדסת-פילוסופיה בטכניון. לא ייתכן שטיעונים מסובכים ישוחררו לציבור, או יהוו בסיס איתן לכאורה לתשובות לקושיות קיומיות מבלי שהללו נבדקו ואושרו ע”י מהנדסים מוסמכים. תנאים אלה ייכללו בתנאי המכרז כמובן.

אם כן, להפריט את הפילוסופיה! הצעות למכרז, או הצעות לגבי תנאיו יתקבלו כתגובות לפוסט זה. תגובות והצעות שיישלחו לאחר יותר מנצח לא תיענינה, אך הן תוכלנה להידון בוועדת חריגים שתוקם לפי סעיף 4 ב לחוק “הפרטת הפילוסופיה” התשס”ז, (תיקון מס’ 5).

ספריו של פרידריך ניטשה הוצגו תמיד כמדריכיהם של נערים צעירים ומרדניים, כמו למשל, לאחרונה, ב”מיס סנשיין הקטנה“. מפגש עם הכתבים האמיתיים של הפילוסוף, מגלים טרטוריה עוינת ואתגרית, לא רק רעיונית, אלא גם תמטית - לא ממש חומר הגלם לצעירים חסרי רקע מקיף בפילוסופיה ובתרבות מערבית.

מי שנפעם מ”כה אמר זרטוסטרא“, אך התקשה לזהות את הפרוגרמה הסדורה שעומדת מאחורי המשלים הנלהבים, ואולי מצפה ש”מעבר לטוב ולרוע” (יחד עם “לגינאולוגיה של המוסר” הצמוד לו במהדורה העברית) מהווה איזה “ביטוי מוצק וצלול לעיקרי רעיונותיו” כמו שמבטיחה הכריכה האחורית, נידון לאכזבה. הקריאה ב”מעבר לטוב ולרוע” משולה לחתירה נואשת בג’ונגל אלים, כשאתה מרגיש שאתה צריך לפלס לך דרך במצ’טה במעבר ממשפט למשפט ומפסקה לפסקה, אך המסע ראוי ולו בשביל כמה פינות חמד שקטות של אבחנות גאוניות. כאמור, צריך להכיר יפה יפה את המבנה הכביר של תרבות המערב, כמו גם את הלך הרוחות באירופה של שלהי המאה הי”ט, על מנת לעכל עד תום את משמעות המתקפות שלוחות הרסן של הר ניטשה על ביצוריה והישגיה. ניטשה לא מפספס כמעט אף פינה, הוא יורד חיש קל לעומקם של כמה מהמפוארים בהישגים המחשבתיים של האנושות, רק כדי להטמין ביסודותיהם פצצה ולברוח; על פני רעיונות אחרים הוא רק חולף בחטף, וכבדרך אגב יורה אש אוטומטית בלתי ממוקדת. יפה הגדיר זאת ישראל אלדד, המתרגם, שציין בפתח הדבר שהפילוסופיה של ניטשה אינה בניין, אלא “מערך של מגדלים וחפירות”, אך אפילו מעבר לכך, הפילוסופיה של ניטשה אינה מבנה כלל וכלל, היא אקט, אקט של הרס, אך גם אקט של געגוע לאיזו איכות פראית, גברית, טרום פילוסופית, שנעדרת מאירופה שלו.

כאמור, חווית הקריאה ב”מעבר לטוב ולרוע” היא אלימה ממש, פיזית בעליל. לעיתים נדמה שהספר ממש מתפתל תחת ידך, שהוא מתקיף אותך, ואתה, תחת מטר הטיעונים הנלהבים וסימני הקריאה שנורים עליך ברוחב יד, מסיים פסקאות מתנשם ומתנשף, כשנדמה שאתה מוטח בקרקע, צווארך נתון בנעילת בריח, ואתה דופק על האדמה, וזועק: “בסדר, בסדר, אני מסכים!…”. והטיעונים אינם מרפים, ניטשה ממשיך לירות, ונראה שכמו לגיבור בסרט פעולה זול, התחמושת לעולם אינה אוזלת לו, והוא רק ממשיך לירות ולירות. אומרים שהקולמוס עז מהחרב, אך עבור ניטשה זה לא מספיק, ונראה שספר זה נכתב עם מקלע אפס-חמש. לאורך כל הספר, הוא מחרף ומגדף, תוקף כמעט את כל גלריית הפילוסופיה המערבית כאילו היה מדובר בעניין אישי. מעניין שיש שתופסים את ניטשה בטעות כאנטישמי, למרות שלאחר כל קלחת ההתקפות הנ”ל, מי שיוצאים הכי טוב אלה דווקא היהודים:

“ב”ברית הישנה” היהודית, זה ספר הצדק האלוהי, מצויים אנשים, דברים ונאומים, בסגנון גדול כל כך, שאין כלום בספרות יוון והודו שיוכל להידמות אליו. אתה ניצב באימה וביראת-כבוד בפני שרידים אדירים אלה של מה שהאדם היווה פעם, ואתה מהרהר הרהוריך הנוגים על אסיה הזקנה ועל אותו חצי איון המשתרבב ממנה, הרוצה, ויהי מה, להיראות לגבי אסיה כ”התקדמות האדם”…הצמדת ה”ברית החדשה”, שהיא מכל הבחינות מעין רוקוקו של הטעם, ל”ברית הישנה” להיותם ספר אחד…יתכן וזהו מעשה החוצפה הגדול ביותר ו”חטא כלפי הרוח” כבד ביותר מכל מה שמעיק על מצפונה של אירופה הספרותית.” (52§)

וזו רק טעימה קטנה. ניטשה חוזר ומשבח את היהודים ומשתלח באנטישמים בכל רחבי הספר, ובראש ובראשונה בשנוא נפשו, ידידו לשעבר, וגנר. אך אל תמהרו לשמוח. אם נדמה לכם שניטשה משתלח באויבכם ברוב שנינות, שומה עליכם להמשיך ולקרוא, מובטח לכם שמשהו הקרוב לליבכם יעמוד בפני חיצי ביקורתו (חיצים אמרתי? פצצות מצרר בלתי קונבנציונאליות, נפל”ם פילוסופי ומטעני צד פיוטיים). הנה למשל הקטע הבא, שאינו מומלץ לפמיניסטיות בעלות לב חלש:

“האשה כמבשלת; זו אטימות המחשבה המזוועת המלווה את פעילות המשפחה וראשה! אין האשה תופסת מהי משמעותו של מזון: ומתיימרת להיות המבשלת! אילו הייתה האשה יצור חושב, הן הייתה מגיעה לאחר מלאכת בישול של אלפי שנים לגילוי עובדות פיסיולוגיות חשובות ביותר, עד כדי שלטון מלא על אומנות הריפוי! בעטיין של המבשלות הרעות, בעטיו של חוסר התבונה המוחלט שבמטבח, - נגרם העיכוב הממושך, ונפגמה ביותר התפתחות האדם: ואף כיום הזה אין שיפור ניכר.” (234§)

אודטה - לתשומת ליבך. וזו, כמובן, רק דוגמית קטנה לדעתו של ניטשה על היצור שלטענתו רכישת השכלה רק תבלבל אותו ותטה אותו מייעודו העיקרי: “ללדת בנים חזקים”. אכן, מסתבר שהברנש היה קיצוני אפילו בשביל טור בבלייזר.

מה אם כן מסתתר מאחורי סדרת ההתקפות הללו? אך שאלה זו היא עצם הבעיה לדעת ניטשה: הרעיון שמאחורי כל דבר מסתתר משהו, שהאמת היא האידיאל הנכסף. ההתפלספות של ניטשה אינה בניית מבנה, היא אקט, היא קריאה למעשה. הזהות היא פעולה ולא איזו תכונה מטאפיזית בלתי משתנה, וככזו, היא מותירה חופש אינסופי להגדרה עצמית לכל אדם באשר הוא. נראה אופטימי? אך אז, מבעד לסבך הג’ונגלי של הפסקאות קופצים לפתע, כמו מלכודות פתאים דוקרנית, ביטויים לראייתו האכזרית, ההיררכית, של ניטשה את החברה:

“על אף הסכנה של גרימת צער לאזניים תמות, אני פוסק את פסוקי: האנוכיות שייכת לנפש האצילה וכוונתי לאמונה בל תימוט, שיצורים שונים ממנו חייבים מטבע הדברים להיות משועבדים ליצורים שכמונו, ועליהם להקריב עצמם למענם.” (265§)

החברה בעיניו היא קיבוץ של פחדנים, שנוסדה ממרד של עבדים שמולכים תחת האבות האצילים, הרע בעיניו הוא פחדנות, בזבוז, שפלות רוח חולשה. הוא בז לרעיון הדמוקרטי:

“אני משתמש במונח “מדינה”: מובן מאליו למה הכוונה - אי איזה גדוד מתגודד של חיות טרף בלונדיות, גזע כובשים ואדונים, מאורגנים כלוחמים ומחוננים בכוח ארגוני, שם ללא רחם את כפות רגליו האיומות על אוכלוסיה, שאולי עולה עליו בכמות ההעצומה לאין שיעור, אך עדיין אינה אלא המון נוודים משוטטים חסר-צורה. הרי זאת ראשית המדינה עלי אדמות: סבורני שכבר בטלה ומבוטלת ההזיה שראתה את התהוותה ב”הסכמה”. מי שיודע לצוות, מי שבטבעו הוא “אדון”, מי שכולו אומר אלימות בכל - בכל תנועה, בכל מעש - מה לו ול”הסכמות”? (לגניאולוגיה של המוסר, פרק שני, 17§)

ובכן, אפשר לראות כיצד העוצמה המשכרת של דבריו, יחד עם המעורפלות הכללית של דעותיו, הזמינה לו מעריצים רבים ושונים, מהנאצים ועד נטורי קרטא, מאנשי שמאל, שחגגו את מותו של האל, ועד אנשי ימין, שהוקסמו מן האידיאל של החופש הכוחני המתחדש.

וכך זה ממשיך עוד ועוד, ניטשה דוחס חומרים ומתיש את הקורא כמו חוקר שב”כ. בדרך כלל נתפסת הקריאה כפעולה שקטה, אינטימית, אך השהות ב”מעבר לטוב ולרוע” הזכירה לי לעיתים שהות בחדר רועש והומה אדם, עד כדי כאב ראש ממש. להבדיל מספרים אחרים, המתייחסים לקורא כאל אורח, כאל ידיד, חשתי כאילו הספר מנסה כל העת להשליך אותי מתוכו, ואני צריך במאמץ להישאר, ולנסות לפצח עוד פיסקה ועוד אחת. והנה, לבסוף הושלכתי ממנו סופית, כשאני גונב את כמה הפיסקאות האחרונות ברפרוף מובס, ויוצא מהקצה השני של “לגניאולוגיה של המוסר”. וכשאתה מתרחק מהספר, כשאתה בטוח שהוא לא מסתכל, אתה שואל עצמך: כלום צריך הכוח פילוסופיה שתעזור לו בעולם זה? כלום צריכה העוצמה מילים ותחכום כדי לקנות לה מהלכים? הלוא האכזריות היא ברירת המחדל, והחוכמה הגדולה היא כיצד לבנות עולם בלעדיה. ובכל זאת ראוי ניטשה להערצה. כנראה שהיה צריך את כתביו, שלא היו אלא טוקבק אחד ארוך ומשתלח לתרבות המערבית כולה עד זמנו כדי לטלטל את העולם האינטלקטואלי טלטלת גבר שתכין אותו למאה העשרים החופשייה, הפורייה והרבגונית. קשה לנו היום לחוש את עוצמת הרגשות של חושב-חופשי בעולם מאובן כמו שניטשה חי בו, אך אפשר להיווכח בקיומה דרך מילותיו.

יצאתי מהיער, ואני בריא ושלם. אל דאגה. עוד אחזור לג’ונגל של כתבי ניטשה, אחזור חמוש בקובע חוקרים ובסבלנות רבה, אחזור כדי לחלץ משם עוד כמה שכיות חמדה ופנינים ששווים את המסע כולו:

“הנלחם במפלצות, ייזהר שלא ייהפך הוא עצמו למפלצת. וכשאתה מסתכל לתוך תהום שעה ארוכה, חוזרת התהום ומסתכלת גם לקרבך.” (146§)

ואם כבר בגבריות עסקינן, איך אפשר בלי זה…