ספריו של פרידריך ניטשה הוצגו תמיד כמדריכיהם של נערים צעירים ומרדניים, כמו למשל, לאחרונה, ב”מיס סנשיין הקטנה“. מפגש עם הכתבים האמיתיים של הפילוסוף, מגלים טרטוריה עוינת ואתגרית, לא רק רעיונית, אלא גם תמטית - לא ממש חומר הגלם לצעירים חסרי רקע מקיף בפילוסופיה ובתרבות מערבית.
מי שנפעם מ”כה אמר זרטוסטרא“, אך התקשה לזהות את הפרוגרמה הסדורה שעומדת מאחורי המשלים
הנלהבים, ואולי מצפה ש”מעבר לטוב ולרוע” (יחד עם “לגינאולוגיה של המוסר” הצמוד לו במהדורה העברית) מהווה איזה “ביטוי מוצק וצלול לעיקרי רעיונותיו” כמו שמבטיחה הכריכה האחורית, נידון לאכזבה. הקריאה ב”מעבר לטוב ולרוע” משולה לחתירה נואשת בג’ונגל אלים, כשאתה מרגיש שאתה צריך לפלס לך דרך במצ’טה במעבר ממשפט למשפט ומפסקה לפסקה, אך המסע ראוי ולו בשביל כמה פינות חמד שקטות של אבחנות גאוניות. כאמור, צריך להכיר יפה יפה את המבנה הכביר של תרבות המערב, כמו גם את הלך הרוחות באירופה של שלהי המאה הי”ט, על מנת לעכל עד תום את משמעות המתקפות שלוחות הרסן של הר ניטשה על ביצוריה והישגיה. ניטשה לא מפספס כמעט אף פינה, הוא יורד חיש קל לעומקם של כמה מהמפוארים בהישגים המחשבתיים של האנושות, רק כדי להטמין ביסודותיהם פצצה ולברוח; על פני רעיונות אחרים הוא רק חולף בחטף, וכבדרך אגב יורה אש אוטומטית בלתי ממוקדת. יפה הגדיר זאת ישראל אלדד, המתרגם, שציין בפתח הדבר שהפילוסופיה של ניטשה אינה בניין, אלא “מערך של מגדלים וחפירות”, אך אפילו מעבר לכך, הפילוסופיה של ניטשה אינה מבנה כלל וכלל, היא אקט, אקט של הרס, אך גם אקט של געגוע לאיזו איכות פראית, גברית, טרום פילוסופית, שנעדרת מאירופה שלו.
כאמור, חווית הקריאה ב”מעבר לטוב ולרוע” היא אלימה ממש, פיזית בעליל. לעיתים נדמה שהספר ממש מתפתל תחת ידך, שהוא מתקיף אותך, ואתה, תחת מטר הטיעונים הנלהבים וסימני הקריאה שנורים עליך ברוחב יד, מסיים פסקאות מתנשם ומתנשף, כשנדמה שאתה מוטח בקרקע, צווארך נתון בנעילת בריח, ואתה דופק על האדמה, וזועק: “בסדר, בסדר, אני מסכים!…”. והטיעונים אינם מרפים, ניטשה ממשיך לירות, ונראה שכמו לגיבור בסרט פעולה זול, התחמושת לעולם אינה אוזלת לו, והוא רק ממשיך לירות ולירות. אומרים שהקולמוס עז מהחרב, אך עבור ניטשה זה לא מספיק, ונראה שספר זה נכתב עם מקלע אפס-חמש. לאורך כל הספר, הוא מחרף ומגדף, תוקף כמעט את כל גלריית הפילוסופיה המערבית כאילו היה מדובר בעניין אישי. מעניין שיש שתופסים את ניטשה בטעות כאנטישמי, למרות שלאחר כל קלחת ההתקפות הנ”ל, מי שיוצאים הכי טוב אלה דווקא היהודים:
“ב”ברית הישנה” היהודית, זה ספר הצדק האלוהי, מצויים אנשים, דברים ונאומים, בסגנון גדול כל כך, שאין כלום בספרות יוון והודו שיוכל להידמות אליו. אתה ניצב באימה וביראת-כבוד בפני שרידים אדירים אלה של מה שהאדם היווה פעם, ואתה מהרהר הרהוריך הנוגים על אסיה הזקנה ועל אותו חצי איון המשתרבב ממנה, הרוצה, ויהי מה, להיראות לגבי אסיה כ”התקדמות האדם”…הצמדת ה”ברית החדשה”, שהיא מכל הבחינות מעין רוקוקו של הטעם, ל”ברית הישנה” להיותם ספר אחד…יתכן וזהו מעשה החוצפה הגדול ביותר ו”חטא כלפי הרוח” כבד ביותר מכל מה שמעיק על מצפונה של אירופה הספרותית.” (52§)
וזו רק טעימה קטנה. ניטשה חוזר ומשבח את היהודים ומשתלח באנטישמים בכל רחבי הספר, ובראש ובראשונה בשנוא נפשו, ידידו לשעבר, וגנר. אך אל תמהרו לשמוח. אם נדמה לכם שניטשה משתלח באויבכם ברוב שנינות, שומה עליכם להמשיך ולקרוא, מובטח לכם שמשהו הקרוב לליבכם יעמוד בפני חיצי ביקורתו (חיצים אמרתי? פצצות מצרר בלתי קונבנציונאליות, נפל”ם פילוסופי ומטעני צד פיוטיים). הנה למשל הקטע הבא, שאינו מומלץ לפמיניסטיות בעלות לב חלש:
“האשה כמבשלת; זו אטימות המחשבה המזוועת המלווה את פעילות המשפחה וראשה! אין האשה תופסת מהי משמעותו של מזון: ומתיימרת להיות המבשלת! אילו הייתה האשה יצור חושב, הן הייתה מגיעה לאחר מלאכת בישול של אלפי שנים לגילוי עובדות פיסיולוגיות חשובות ביותר, עד כדי שלטון מלא על אומנות הריפוי! בעטיין של המבשלות הרעות, בעטיו של חוסר התבונה המוחלט שבמטבח, - נגרם העיכוב הממושך, ונפגמה ביותר התפתחות האדם: ואף כיום הזה אין שיפור ניכר.” (234§)
אודטה - לתשומת ליבך. וזו, כמובן, רק דוגמית קטנה לדעתו של ניטשה על היצור שלטענתו רכישת השכלה רק תבלבל אותו ותטה אותו מייעודו העיקרי: “ללדת בנים חזקים”. אכן, מסתבר שהברנש היה קיצוני אפילו בשביל טור בבלייזר.
מה אם כן מסתתר מאחורי סדרת ההתקפות הללו? אך שאלה זו היא עצם הבעיה לדעת ניטשה: הרעיון שמאחורי כל דבר מסתתר משהו, שהאמת היא האידיאל הנכסף. ההתפלספות של ניטשה אינה בניית מבנה, היא אקט, היא קריאה למעשה. הזהות היא פעולה ולא איזו תכונה מטאפיזית בלתי משתנה, וככזו, היא מותירה חופש אינסופי להגדרה עצמית לכל אדם באשר הוא. נראה אופטימי? אך אז, מבעד לסבך הג’ונגלי של הפסקאות קופצים לפתע, כמו מלכודות פתאים דוקרנית, ביטויים לראייתו האכזרית, ההיררכית, של ניטשה את החברה:
“על אף הסכנה של גרימת צער לאזניים תמות, אני פוסק את פסוקי: האנוכיות שייכת לנפש האצילה וכוונתי לאמונה בל תימוט, שיצורים שונים ממנו חייבים מטבע הדברים להיות משועבדים ליצורים שכמונו, ועליהם להקריב עצמם למענם.” (265§)
החברה בעיניו היא קיבוץ של פחדנים, שנוסדה ממרד של עבדים שמולכים תחת האבות האצילים, הרע בעיניו הוא פחדנות, בזבוז, שפלות רוח חולשה. הוא בז לרעיון הדמוקרטי:
“אני משתמש במונח “מדינה”: מובן מאליו למה הכוונה - אי איזה גדוד מתגודד של חיות טרף בלונדיות, גזע כובשים ואדונים, מאורגנים כלוחמים ומחוננים בכוח ארגוני, שם ללא רחם את כפות רגליו האיומות על אוכלוסיה, שאולי עולה עליו בכמות ההעצומה לאין שיעור, אך עדיין אינה אלא המון נוודים משוטטים חסר-צורה. הרי זאת ראשית המדינה עלי אדמות: סבורני שכבר בטלה ומבוטלת ההזיה שראתה את התהוותה ב”הסכמה”. מי שיודע לצוות, מי שבטבעו הוא “אדון”, מי שכולו אומר אלימות בכל - בכל תנועה, בכל מעש - מה לו ול”הסכמות”? (לגניאולוגיה של המוסר, פרק שני, 17§)
ובכן, אפשר לראות כיצד העוצמה המשכרת של דבריו, יחד עם המעורפלות הכללית של דעותיו, הזמינה לו מעריצים רבים ושונים, מהנאצים ועד נטורי קרטא, מאנשי שמאל, שחגגו את מותו של האל, ועד אנשי ימין, שהוקסמו מן האידיאל של החופש הכוחני המתחדש.
וכך זה ממשיך עוד ועוד, ניטשה דוחס חומרים ומתיש את הקורא כמו חוקר שב”כ. בדרך כלל נתפסת הקריאה כפעולה שקטה, אינטימית, אך השהות ב”מעבר לטוב ולרוע” הזכירה לי לעיתים שהות בחדר רועש והומה אדם, עד כדי כאב ראש ממש. להבדיל מספרים אחרים, המתייחסים לקורא כאל אורח, כאל ידיד, חשתי כאילו הספר מנסה כל העת להשליך אותי מתוכו, ואני צריך במאמץ להישאר, ולנסות לפצח עוד פיסקה ועוד אחת. והנה, לבסוף הושלכתי ממנו סופית, כשאני גונב את כמה הפיסקאות האחרונות ברפרוף מובס, ויוצא מהקצה השני של “לגניאולוגיה של המוסר”. וכשאתה מתרחק מהספר, כשאתה בטוח שהוא לא מסתכל, אתה שואל עצמך: כלום צריך הכוח פילוסופיה שתעזור לו בעולם זה? כלום צריכה העוצמה מילים ותחכום כדי לקנות לה מהלכים? הלוא האכזריות היא ברירת המחדל, והחוכמה הגדולה היא כיצד לבנות עולם בלעדיה. ובכל זאת ראוי ניטשה להערצה. כנראה שהיה צריך את כתביו, שלא היו אלא טוקבק אחד ארוך ומשתלח לתרבות המערבית כולה עד זמנו כדי לטלטל את העולם האינטלקטואלי טלטלת גבר שתכין אותו למאה העשרים החופשייה, הפורייה והרבגונית. קשה לנו היום לחוש את עוצמת הרגשות של חושב-חופשי בעולם מאובן כמו שניטשה חי בו, אך אפשר להיווכח בקיומה דרך מילותיו.
יצאתי מהיער, ואני בריא ושלם. אל דאגה. עוד אחזור לג’ונגל של כתבי ניטשה, אחזור חמוש בקובע חוקרים ובסבלנות רבה, אחזור כדי לחלץ משם עוד כמה שכיות חמדה ופנינים ששווים את המסע כולו:
“הנלחם במפלצות, ייזהר שלא ייהפך הוא עצמו למפלצת. וכשאתה מסתכל לתוך תהום שעה ארוכה, חוזרת התהום ומסתכלת גם לקרבך.” (146§)
ואם כבר בגבריות עסקינן, איך אפשר בלי זה…