הערות שוליים לאפלטון

כן, הייתי ביפן, אתם מוזמנים לקנא. וכן, כל הסיפורים שיפן מוזרה, שונה ומדהימה, נכונים, וגם הסיפורים על כך שזה נכון, נכונים גם הם.
ביקורי היה קצר. נסעתי בעקבות כנס מדעי, מה שמימן לי את הנסיעה היקרה, אך עקב הישארותה של אהובתי בארץ האבות, השתדלתי לקצר את שהותי, אולי קצת יותר מדי, בדיעבד. יפן יקרה, אך התובנות והרשמים, כרגיל, בחינם:
ראשית, היפניות יפות. מהבחינה הזו איטליה אכזבה אותי רבתי, ויפן הפתיעה. כנראה שכל היפהפיות שעוצרות לי את האצבע מלשלטט הלאה מהערוצים האיטלקיים נמצאות בעיקר שם, דהיינו, באולפני הטלוויזיה. יפן, לעומת זאת, סחררה אותי לחלוטין. ליפניות יש שני גילאים: נערות בית-ספר או חסרות גיל. יש גם כמה זקנות חביבות, אבל גם הן, כמו כולן, תמיד מטופחות, מסודרות, ואף פעם לא שמנות. לעיניים המערביות שלי הן נראו די דומות זו לזו, מה לעשות, אבל השטאנץ הזה החוזר על עצמו הוא שטאנץ יוצא מן הכלל. כולן רזות, בעלות שיער שחור חלק ועור פנים שנשים רבות במערב היו מוכנות להרוג בשבילו. נערות בית הספר לבושות בשלל סוגים של מדים מהוגנים אך סקסיים באופן פלילי, כן אלה אותם מדים שאתם מכירים מהפנטאזיות המצוירות של היפנים שטופי הזימה. אם הן לא מצוידות במדים כאלה הן מתלבשות לרוב כפרוצות קטנות, ואני אומר את זה במובן החיובי. כלומר, בחייכם: העם היהודי שומר על עצמו מכל משמר מפני התבוללות. אפילו תקעו את המדינה שלהם בלב אזור עוין, מלא רעלות שחורות וטילים, כדי שהחבר’ה יצטרכו לנסוע רחוק עד שיעלה בדעתם להתחתן מחוץ לשבט. תארו לעצמם מה היה קורה אם היו שמים אותנו באמצע אירופה, כמו שהדוד הרשע מאיראן מציע. עכשיו עם השוק המשותף, בכלל הזליגה החוצה הייתה מטורפת, וזה לא שלבנות שלנו חסר משהו, ההיפך הגמור… אבל בכל זאת, טיעונים דתיים-ציוניים בזכות טוהר הגזע היהודי הופכים חלשים משנה לשנה, במיוחד לאחינו שחיים בחו”ל (לי יש ממש אח שם, אבל הוא כבר נשוי לישראלית…). אבל ליפנים יש שיטה שונה לשמור על עצמם: קודם כל, הם לא יודעים אנגלית בגרוש. השפה שלהם כל כך דלה בעיצורים ותנועות (כנראה הכי דלה. פעם שמעתי שלימוד השפה הקשה מכולם הוא בשביל יפני ללמוד שוודית, שהיא השפה הכי עשירה בתנועות - שמונה עשרה, לעומת חמש ביפנית), עד שליפני הממוצע יהיה מאוד קשה בחו”ל לבדו. ושנית כל: הבנות שלהם. כמו שאמרתי, הצעירות שלהן הן פשוט לוליטות קטנות שבלתי ניתן לעמוד בפניהן. במקום טיעונים כמו-ציוניים בזכות השמירה על מסורת העם היפני, הם פשוט פיתחו אופנה כזו של מכנסונים קצרצרים, מתחתיהם גרבוני-ירך שחורים ולסיכומו של עניין, על מנת לוודא הריגה, נעלי עקב גבוהות. ואני מדבר על תלמידות תיכון מינוס. (טוב אצל היפניות באמת קשה לדעת. מישהי יכולה להיות בת שלושים ולהיראות בת חמש עשרה), עכשיו נראה את הגברבר היפני שמוותר על זה. מה שכן, היפניות אינן מצטיינות בהיקף חזה מרשים, בלשון המעטה, אך הן מפצות על כך ברגליים אותן הן מפגינות לראווה כאמור לעיל. הפורנוגרפיה היפנית כבר אמרה את דברה על ההערצה המתפקעת של הליבידו היפני אחרי אותן נערות צעירות. לפני נחיתתי בארץ השמש העולה היה עליי לחתום על כמה טפסי מכס שהזהירו אותי מפני הכנסת חומרים אסורים, בין השאר פדופיליה, לארצם הברה. כמובן, לשם מה המציאו את תקנות המכס אם לא בשביל להגן על ייצור מקומי?
טוב, אז אחרי שכתבתי את הפסקה הזו באומץ, תוך ששמתי את אשכיי בכפי (לא תרתי ממשמע!) והסתכנתי בסירוס כימי, נעבור הלאה.
הכנס שלי היה בקיוטו. נא לא להתבלבל עם טוקיו, הכרך המפלצתי. קיוטו הייתה הבירה העתיקה של יפן, וככזו היא גדושה במקדשים ואטרקציות תיירותיות. הייתי מלא חששות במיוחד מההתממשקות עם הכרך היפני. חששותיי היו מוצדקים חלקית. היפנים מתנייעים ממקום למקום בעזרת רשת מעוררת קנאה של רכבות עיליות ותחתיות, וחלק מהיעילות של העניין הוא שמכירת הכרטיסים מתבצעת באמצעות מכונות אוטומטיות, שהיפנים בכלל אוהבים מאוד. הבעיה היא שהכול ביפנית. יש גם הסבר באנגלית, אבל הוא מסתכם בערך ב: “הכנס את הסכום המתאים ועכשיו לחץ על הלחצן המתאים”. אני לא צוחק. עכשיו אתה מוצא את עצמך מול מפלצת מרובת כפתורים והשד יודע איזה כללים ושיטות תמחור ועלייך להסתדר. אתה צריך להסתדר כי מהאנשים שסביבך, אדיבים כאשר יהיו, לא תצמח הישועה. אני חושב שאת השריקות של R2D2 אני מבין יותר מאשר את הניסיונות הנואשים והכנים של עוברי האורח לנסות ולהסביר לי משהו, או רק להבין את שאלתי. האדיבות היפנית באמת מעוררת השתאות. למעשה, יפני לעולם לא ישיב את פנייך ריקם. אם הוא מתקשה לענות לך, אם מחוסר הבנה או אם אינו יודע את התשובה, הוא פשוט יתקע במין לולאה עצמית כמו רובוט שקיבל פקודות סותרות עד שתפטור אותו מייסוריו ותמשיך בדרכך.
אחד הדברים שקופצים די מהר לעיניים מערביות הוא ההיעדרות המוחלטת של זרים, בעיקר בשלל עבודות ירודות למיניהן, כמו ניקיון, או רוכלות רחוב. בכלל, יפן היא המדינה טהורת הגזע ביותר בעולם: אין בה מיעוטים כלל. יש בה אורחים, תיירים, מבקרים, אפילו פה ושם כמה משתקעים, אבל אין שום מגזר מאורגן שאינו יפני. העבודות הירודות לכאורה אינן ירודות כלל וכלל בעיניהם, המנקים ברכבת, למשל, היו צעירים, אולי סטודנטים אפילו, ודיברו זה עם זה בעזרת מערכת קשר שהורכבה על ראשם. מיותר לציין שהם סיימו את מלאכתם עשירית שנייה לפני יציאת הרכבת, והחוו קידה טקסית לפני יציאתם את הקרונות. גם הכרטיסן קד קידה, וגם המנקות במלון והמוכרים בחנות. אם הם מגישים לך כרטיס אשראי, כסף או קבלה זה תמיד יהיה בשתי ידיים, תוך קידה קלה עם הראש.
ביפן אין פשע. נקודה. אתה יכול להניח את מזוודתך בקצה קרון הרכבת במקום המיועד לכך ללא חשש, בעוד שבאירופה גם אם אתה מחבק את תיקך חזק חזק אין ערובה שהארנק לא נעלם ממנו בתום הנסיעה. גם אין גרפיטי, אין רוכלי רחוב ואין מחוסרי בית. אחרי שיבתי קראתי שדווקא היו ביפן כמה אנשים שנכנסו לצרות כלכליות גדולות, אבל הם פשוט מתו ברעב כי התביישו לבקש עזרה. סעד הוא בושה גדולה ביפן. מאחורי החביבות הכנה מסתתרת מערכת אכזרית למדי.
עוד משהו שכמעט ואין ביפן, זה תיירים. זה הופך את חווית השהות ביפן להיטמעות טוטאלית. להבדיל ממה שכתבתי על איטליה, ביפן זה ממש נדיר לראות מצבורי תיירים. זו גם הסיבה שיש כל כך מעט אנגלית ברחבי העיר. מזל שתחנות הרכבת התחתי מצוינות באנגלית, והרחובות הראשיים, אחרת השהות ביפן הייתה ממש בלתי אפשרית ללא מתורגמן צמוד.
אך כמובן שגולת הכותרת הייתה הביקור במרכז אומנויות הלחימה בקיוטו. עוד בארץ הפציר בי אמיר, ידידי וחברי לאימונים, לנצל את הזדמנות הפז ולהתאמן במולדת האיקידו. כמובן שהשתוקקתי לכך, אך הפחד מפני הבלתי נודע, מחסום השפה והחשש מפני הפרה של אי אלו כללים קשוחים על מזרן האימונים היפני המאיים כמעט והרחיקו אותי מהגשמת החלום הזה. אמיר הפנה אותי למורה לאיקידו זאב ארליך, שגר ביפן מספר שנים ושמח תמיד לעזור לכל מי שנוסע לשם. תפסתי את זאב בפלאפון בחופשה באילת, אך הוא עזר בהתלהבות ובלבביות למרות שלא הכיר אותי כלל. מילת הקסם “יפן” פשוט מדליקה אותו והוא אינו יכול להפסיק. הרבה מההצלחה של הביקור אני חב לו ואני מודה לו שוב מעל גבי רשומה זו. (אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו כאן).
זאב הרגיע אותי ביחס לרשמיות היפנית והבטיח לי שהיפנים אדיבים ומסבירי פנים. כשהגעתי לאימון ביפן הבנתי על מה הוא דיבר. במערב יש נטייה לראות את הטאטאמי - מזרן האימונים - כמו איזו סוג של טרטוריה מיוחדת, כמעט קדושה. הזמן והמקום של השיעור על המזרן הופכים להיות מעין מרחב בו אנו הופכים ליפנים. אנחנו קדים, אנו משתמשים בטרמינולוגיה יפנית לתרגילים, אנחנו עוסקים במדיטציה, עמידות ותנועות שזרות לצורת ההתנהגות שלנו ביומיום. ישנם כללי טקס ומעמד שאנחנו משתדלים לקיים כחלק מהפרקטיקה של האימון באומנות לחימה (במקומות ומועדונים שונים ברמה כזו או אחרת של קפדנות). ביפן זה שונה. היפנים הם יפנים כל הזמן. הם תמיד קדים. המזרן מבחינתם אינו טרטוריה מיוחדת, אם תרצו, כל יפן היא בשבילם מזרן אימונים. הם אינם הופכים להיות יפנים כשהם עולים על המזרן או חדלים להיות כאלה כשהם יוצאים ממנו. זה מעניין כי זה בדיוק מה שהרבה מורים מנסים ללמד: שהאימון לא מפסיק עם תום השיעור ועם הירידה מהמזרן, אלא מתרחש כל העת, ובאספקט של אומנות הלחימה ככלי להגנה עצמית, ודאי שתודעת המוכנות צריכה להישמר גם בעולם המאיים שבחוץ. אין הכוונה שהיפנים מסתובבים לכל מקום דרוכים כקפיץ בצעדי נינג’ה: להפך, הקלילות היומיומית שזורה אצלם באופן טבעי בטקסים ובאימונים, כמו שיחס הכבוד ההדדי, חוש המידה והאיפוק נסוכים גם בהתנהלותם ה”רגילה”.
לא היה קל למצוא את המרכז העתיק של אומנויות הלחימה בקיוטו, אבל זה היה שווה כל רגע של תסכול עת התרוצצתי ברחובות קיוטו עם מפה, מנסה לדלות שבבי מידע וכיוונים מעוברי אורח אדיבים אך חסרי כמעט כל ידע באנגלית. הבוטוקודן הוא שמו היפני של המרכז לאומנויות לחימה, והוא בית ספר גדול בו מלמדים איקידו, נגינאטה (חנית מיוחדת שנחשבת נשק של נשים), איאידו (אומנות שליפת החרב), קנדו (קרבות חרב עשוייה מבמבוק במגע מלא עם שריון מאיים בליווי צווחות ויללות), וקיודו (אומנות הקשת והחץ). שימו לב להיעדרם של הקרטה והג’ודו, שנחשבים גם כענפי ספורט תחרותי ואינם אומנויות לחימה טהורות.
במרכז הבוטוקודן מצוי אולם האימונים המרכזי, שבנוי כפגודת עץ יפהפיה, והיא מהווה את הדוג’ו הפעיל העתיק ביותר ביפן (היא בת למעלה ממאה שנים - ראה תמונה למעלה). לראות את אימוני הקנדו והנגינאטה על משטח העץ הנרחב מילאו אותי באושר. למזלי פגשתי שם נערה מצודדת ומיוחדת, חציה בריטית וחציה יפנית, שהגיע ליפן מאנגליה ללמוד באוניברסיטה ושימשה לי מתורגמנית מעולה. גם שם לא היו ממש תיירים, והמתאמנים קיבלו אותי בסבר פנים יפות וחלקם ממש בהתרגשות. את שיעור הנגינאטה הנחתה ישישה מופלגת שהייתה לבושה לקרב אך בעיקר ישבה בצד והעירה מדי פעם הערות בקול צרוד, כמו מורה מזדקנת לבלט. בין המתאמנים בלט גם ילד שהיה לבוש כמו סמוראי ממוזער.
לצד אולם האימונים העתיק יש מבנה חדש ובו אולם ספורט ענק, שנראה כמו אולם כדורסל מאובזר, אבל אין בו סלים, או רשתות לכדורעף, או שערי קט-רגל. כולו מוקדש לשיעורים באומנויות לחימה שמאכלסים אותו לפי תור או במקביל. ישבתי ביציע הצופה ממעל וחזיתי, מלא השתאות, בשני אימונים הפוכים אך משלימים שהתנהלו באולם משני עבריו, כשביניהם חצצה איזו מחיצה נמוכה.
בצד אחד התאמנו כמה עשרות באיאידו, היא אומנות שליפת החרב. כולם, נשים וגברים, נעו כאיש אחד בעוקבם אחר מחזורים עתיקי יומין של תנועות קבועות מראש של שליפת חרב, תקיפת היריב, ניעור הלהב בתנועה טקסית, החזרת החרב לנדנה והתיישבות שלווה חזרה במקום. כך, שוב ושוב, במחול מתואם ומשובב נפש, הם חזרו על סדרות שונות של תנועות מכל מיני מצבים, מכל מיני כיוונים, ובכל מיני צורות של תגובה.
ומנגד להרמוניה הזו, מעברו השני של האולם: תוהו ובוהו! קנדו, אומנות החרב במגע מלא. בשעה שרוב אנשי האיאדו היו לבושים לבן, היו כל אנשי הקנדו עטויים בשריון שחור ובקסדה מאיימת, ונראו כמו מחנה אימונים של אבירי סית’. בשעה שמעברו השני התנהל הכול באחידות מופלאה, נראה שדה האימונים של אנשי הקנדו כמו שדה קרב לכל דבר: התקבצויות ספונטאניות, קרבות של זוגות שהתרוצצו בכל רחבי שטח האימונים, קפיצות, יללות, צווחות, שאון של חרבות במבוק המוטחות זו בזו. החלוקה לשחור ולבן שיקפה את עיקרון הין והיאנג בהתגלמותו הוויזואלית ממש. לעין הבלתי מיודעת נראים שני סוגי האימונים כבלתי קשורים בעליל, אך למעשה הם שני הצדדים של אותה מטבע, ודרושים באותה מידה על מנת לתרגל את השליטה בכלי הנשק. השליטה בחרב דורשת מיומנויות סותרות, ואימון ישיר בלחימה אינו אפשרי, ותמיד ידרוש עיסוק עקיף בייצוגים של הלחימה שניתן לעכל, כמו שהפיזיקה תמיד משתמשת בשפה מתמטית כדי לייצג מציאות קוונטית או יחסותית בלתי נתפסת.
אי ההבנה הזו עולה אצל רבים גם ביחס לשיטות האימונים ביד ריקה באומנויות לחימה, כשהם מצביעים על הפער בין מה שנתפס כ”מציאות” של הקרב, לבין הטכניקות שנראות מאורגנות מדי או אימוני זוגות מתוזמרים מראש. ישנן אומנויות לחימה (בעיקר מודרניות) שמתיימרות לספק צורת אימון חופשית “כמו ברחוב”, ללא כללי טקס מיותרים או טכניקות מורכבות. דווקא אלה שוגות באשליה הגדולה מכולן, לעניות דעתי, ומסתכנות באימון חסר עומק שמשרה תחושה מוטעית של חווית קרב. אומנויות הלחימה העתיקות מזקקות אספקטים שונים של הלחימה ומתרגלות אותן לעומק, כמו שבמדע משתמשים במודלים אידיאליים על מנת לייצג את העולם למרות שברי שאינם ייצוגים מושלמים, אך הם מהווים שלב הכרחי בתפיסה של הבלתי נתפס.
רונן צוקרשטיין, אחד המורים שלי בדוג’ו אמר פעם שאיננו לומדים לנוע כדי שנוכל לבצע את הטכניקות בצורה טובה, אלא אנו משננים את הטכניקות בכדי שנלמד לנוע. הטכניקות המסודרות הם שלב בדרך לשחרור הגוף למקום שם אין חוק, הם נתיב למקום שבו כבר לא יהיו נחוצות, אבל הן נתיב הכרחי.
לאחר מאות משפטים מדויקים שמרכיבים את המאמר הלוג-פילוסופי, מפציר בנו ויטגנשטיין לשכוח את כל מה שאמר לנו עד אתה, המשפט הלפני אחרון בטרקטט גורס:
“6.54. משפטים אלה שלי מבהירים משהו בכך, שמי שמבין אותי מכיר, בסופו של דבר, שהם חסרי מובן. דרכם, ובאמצעותם, הוא יטפס אל מעבר להם. (הוא חייב, כביכול, לזרוק את הסולם לאחר שטיפס עליו.)
עליו להתגבר על משפטים אלה, ואז יראה את העולם נכוחה.”
פעם שמעתי שזה מזכיר מאוד משל של בודהא עם רפסודה שצריך להשליך אחרי חציית הנהר, אבל מעולם לא ביררתי את המקור. אינני יודע אם רונן אי פעם קרא את ויטגנשטיין או בודהא, סביר יותר שהוא פשוט זיקק את התובנה הזו משנים של אימונים, אלפי נפילות, גלגולים, פציעות ומכות שחטף, ואחרי שסייר בעולמם של אומנויות לחימה שונות וצבר ניסיון חיים בתחומים אחרים. הבעיה היא שגם אם מבינים ומהנהנים אחרי המשפט הזה, הדרך היחידה לחיות אותו היא ללכת בנתיב ולהתאמן, להתאמן, ולהתאמן, עד שאמיתותו תחלחל לנשמה דרך השרירים הדואבים.
ובחזרה לקיוטו: גולת הכותרת האסתטית בקיוטו לא הייתה אף אחד מהמקדשים המהממים כשלעצמם, אלא אזור אימוני הקשת והחץ בבוטוקודן. קשתות יפניות שונות בעליל מהקשתות שאנו מכירים במערב: הן ענקיות, ואוחזים בהן בשליש התחתון. הייתי כבר למוד עזות מצח מערבית כשנדחקתי מאחורי במת הירי כדי לחזות ולצלם את העוסקים במלאכה. בי נשבעתי: דמעות נקוו בעיני כמו צנחן בכותל, זה היה הדבר היפה שראיתי בחיי.
אחת אחרי השנייה הן פסעו פנימה (היו כמה גברים, אך רובן נערות ונשים), הצחקוק הקליל הוחלף בריכוז שקט וברצינות שלווה. עטופות בבגדים מסורתיים הן התיישבו והחלו בזו אחר זו בטקס שנראה אישי לחלוטין, אך כמו בתאום מונאדולוגי קבוע מראש יצר על פני במת הירי הרמוניה שופעת יפעה. הן לא הביטו לעבר המטרה, והיו שקועות לחלוטין בתנועות מדודות של קשירת סרט מיוחד שמשמש כמשענת ליד, מבטן מושפל מעט, ממוקד באינסוף קרוב מאוד. ואז הן קמו אט אט, כמו עץ שמתמתח התמתחות שמשכה עידן, ומתחו את הקשת הגדולה ממידתן. רק בסוף הן סובבו את ראשן למטרה, ושיחררו את החץ כלאחר יד, והוא עף באחדות מופלאה של רוח וחומר ואובייקט וסובייקט וכל הדברים כולם לעבר מטרתו.
לא תמיד פגע החץ במדויק, אבל מה זה חשוב. מישהי, מעט מבוגרת יותר, קלעה היישר במרכז המטרה. נשמעה איזו קריאה ומספר מחיאות כפיים: תלמידים צעירים אצו לאסוף את החיצים. הקשתית הקולעת לא זעה, נתונה בסד של הטקס או אולי שרויה בשלמות רוחנית שהפכה את אותו הרגע לאחד עם אינספור רגעים אחרים של כישלון. אני מחיתי דמעה. ביפן יש הרבה יופי, אך אין בליבי ספק שהקיודו הוא אחד הפרחים היפים בגן המטופח של תרבותם. וכאן זה אינו יופי מת, שהורש להם על ידי גאוני העבר והם נהנים מפירותיו כטפילים (כמו במקרה של שכיות החמדה של איטליה), אלא זהו מחול המועבר מדור לדור, ומקוים, בכל רגע ורגע, רק על ידי הגברים והנשים שמעניקים לו חיים מתוך בחירה והקרבה.
ובכן, מה לגבי אימון האיקידו שלי? כעצתו של זאב, יצרתי קשר עם הנהלת הבוטוקודן בעזרת האנשים בדלפק הקבלה של המלון, שהתקשרו לשם. זו הייתה דרך להשיג מתורגמן ללא מאמץ. מתוך איזו סיבה עלומה הם בישרו לי שאיני יכול להצטרף לאימון במרכז עצמו, אלא בדוג’ו אחר, בפאתי העיר. כך נשרכתי ברכבת התחתית עד לתחנה האחרונה, ומשם במונית בחשכת הליל למשהו שנראה כמו מרכז קהילתי. מר סאקאנה, המורה הזקן, קיבל אותי בלבביות, ואפילו ידע מספר מילים באנגלית. כולם הסבירו לי פנים באדיבות ובסקרנות, ונצמד אלי מתאמן שיכול היה לתקשר איתי באופן סביר. לאחר המסע הארוך בחשיכה, הרגשתי בבית. התרגילים, השמות, היו לפתע מוכרים לי. למעט הבדלים סגנוניים קלים, השתלבתי היטב בעזרת שליטתי בשפה הבינלאומית של האיקידו.
טוב, מה עוד אומר על יפן וקיוטו, ברשומה זו שכבר התארכה יתר על המידה? שהירוק פושה שם בכל. את קיוטו חוצה נהר והיא מרושתת בעשרות תעלות מים חיים, שבתוכם מרקדים באיטיות ענפי אלמוג חינניים עם הזרם. הלחות והמים גורמים לצמחייה לשגשג בכל מקום: במקדשים ובגנים היא מבויתת ומעוצבת בדייקנות, ומחוץ לעיר היא פורצת-תלם, מתפקעת בפרעות בלתי ניתנת לעצירה מכל ס”מ רבוע של אדמה.
ואיך אסכם? כל תרבות מורכבת מסתירות, אצל היפנים, בדומה לגרמנים, כנראה שהסתירות הללו קיצוניות במיוחד. זה עם ששילב עדינות, רוך וחכמה, עם אכזריות ותוקפנות שלוחת רסן. האהבה ליפן אינה מקוימת בשרבוטי מילים, יהיו הן מתוחכמות כאשר יהיו, אלא בהתנסות בפרקטיקות המופלאות שהיפנים חולקים איתנו בנדיבות, ללא מחסומי גזע ומין, ואם אפשר, אז באריזת מזוודה ורכישת כרטיס טיסה ליקום המקביל המופלא הזה.
רק שילמדו כבר אנגלית, לכל הרוחות!

ערוץ 8 מספק הרבה הזדמנויות מלבבות לחובבי קולנוע להשכיל ולהעשיר את עולמם, על ידי מפגשים עם יוצרים ושחקנים, וכן בעזרת סקירות מעמיקות של ז’אנרים שנעשות מעת לעת.
אני בטוח שלא צריך להציג את הסדרה האינסופית של “סטודיו למשחק”, שלמרות המגיש המלוקק ביותר בעולם, מצליחה לשמור על עניין בזכות הגלריה המפוארת של שחקנים ממנה לא נפקד כמעט אף פרצוף שהופיע בהוליווד בעשורים האחרונים. “סטודיו למשחק” הביאה מספר בימאים (במיוחד קופולה וסקורסזה בהופעות מאלפות, בלתי נשכחות, ובמקרה של קופולה גם מרגשות ומצחיקות עד דמעות), אבל הצטיינה במיוחד בחשיפת פרצופם האמיתי של האנשים מאחורי הדמויות (אד האריס, למשל, הוא איש מוזר מאוד). סדרה אחרת שמבליחה כעת על המסך מעת לעת בשידורים חוזרים, היא “הבמאים“, והיא מתמקדת דווקא בפרצופים הפחות מוכרים, אך בדרך כלל המעניינים יותר של תעשיית הקולנוע, הלוא הם היוצרים עצמם.
העניין העיקרי בסדרה הוא לפגוש דווקא את הבמאים מהשורה השנייה, אלה שלא רק פרצופם אלא גם שמם מאתגר אפילו חובבי קולנוע רציניים. בכל זאת, רובם מתגלים כאנשים מוכשרים ואינטליגנטיים בהרבה מהשחקן הממוצע, ובודאי יש להם אמירה משמעותית בהרבה על קולנוע ודרך עשייתו.
אחד הדברים שהסדרה משכנעת אותך הוא שעשיית סרטים היא מלאכה קשה מאין כמותה, ובמאי הוא אולי האמן שעובד תחת האילוצים הגדולים ביותר, אילוצים כלכליים, פיזיים, וגם אומנותיים. כשכל כך הרבה כסף מונח על כף המאזניים, חופש הפעולה של הבמאי אינו רב, ופלא שסרטים טובים, גם אם אינם רבים, בכלל מצליחים לבוא לעולם. גם סרטים בינוניים, מותחני פעולה, עטורי כוכבנים שריריים ומלאים בקלישאות, הם בעצם קשים מאוד להפקה. המעניין הוא שהרבה מאוד מהבמאים הבינוניים יודעים בדיוק מה שווה הסחורה שלהם, והם אנוסים לעבוד תחת אותם אילוצים, מתוך תקווה להתרומם יום אחד ולשפר את החופש האמנותי שלהם. הרושם שרבים מהם מציגים הוא שרבים מהסרטים הם בעצם סוג של כישלונות, ואלה רק האילוצים הכלכליים העצומים שגורמים לכך שהסרטים יעלו בסופו של דבר לאקרנים.
מכל הבמאים והכותבים שהופיעו בסדרה, תפס את אוזניי במאי פורה להפליא ומצניע לכת בשם פיטר היימס. היימס אחראי על כמה סרטים לא רעים, ביניהם סרטי המדע הבדיוני “קפריקורן 1” ו”אאוטלנד“, אבל עשה גם כמה סרטי פעולה רדודים עם ז’אן קלוד ואן דאם, כמו גם את “סוף העולם” עם שוורצנגר. הראיון איתו גילה אדם מוכשר ואינטליגנטי להפליא, שמודע לחלוטין לא רק למגבלות הכלכליות שבהם הוא עבד, אלא גם למגבלותיו כאומן. זה כל כך יפה לראות במאי הוליוודי מצליח למדי - השורה השנייה בהוליווד כמו שהגדרתי אותה עדיין אומר שאתה מתחכך במיליונים ופוגש את כל הכוכבים הגדולים - מדבר על עצמו בכזו צניעות ופתיחות. שוב ושוב הוא חוזר על הדברים: שום דבר לא בא לי בקלות. המטרה שלי היא לא להיות גדול, כי אני יודע שאני קטן. המטרה שלי היא להשתפר. את הבמאים הגדולים הוא מעריץ בלא גבול. “תהום עמוקה ובלתי ניתנת לגישור משתרעת ביני לבין במאים כמו סטנלי קיובריק. אני והוא לא חיים אפילו באותו ייקום.” הוא אומר. אז אתם יכולים להבין עד כמה גדול היה פיק הברכיים שלו כשהוצע לו לביים את סרט ההמשך ליצירת המופת של קיובריק “2001: אודיסיאה בחלל“. היימס התנה את הסכמתו לעבוד על הסרט בכך שיידבר עם קיובריק ויקבל את ברכתו, ובכך שארתור סי. קלארק בעצמו יאשר את התסריט. שימו לב: דרישותיו לא היו כספיות, אלה היו דרישות של אדם דתי ממש, ירא קולנוע, שמפחד עד בלי גבול לחטוא בהיבריס (הוא מספר שהוא צופה ב”לורנס איש ערב” שוב ושוב, כמו שגרת תפילה של אדם מאמין).
היימס מספר שכשקיובריק דיבר אותו בטלפון, הוא קם על רגליו באופן אוטומאטי, כמו כוהן שקיבל שיחה ישירה מאחד האלים. קיובריק הרגיע אותו ונתן לו חופש פעולה. ארתור סי. קלארק פיקח על התסריט בעזרת קו טלפון שחובר למחשב - הוא כרגיל הקדים את זמנו - זה היה בתחילת שנות השמונים. כך בא לעולם סרט לא רע בשם “2010: השנה בא יצרנו מגע“, שלא ייזכר לעד בתולדות הקולנוע אך הוא בהחלט אחד מסרטי המדע הבדיוני הרציני הראויים שנעשו (ואם תחשבו על כך, אין באמת הרבה), ואפילו הצליח למדי בקופות.
היימס מרחיב על שיחת הטלפון עם קובריק בראיון שנתן ב-2002: “הרמתי את השפופרת וקובריק אפילו לא אמר שלום. הוא מיד אמר:’באאוטלנד יש לך שוט (SHOT) שהולך כמו…איך עשית את זה?…כך דיברנו שלוש שעות, הוא שאל אותי על כל שוט ושוט. בסוף השיחה אמרתי לו הכול והוא לא אמר לי דבר.” בשיחה עם עמית אחר שפגש את קובריק, מדווח על חוויה דומה. אנשי הקולנוע נפעמים לפגוש את הקולנוען הגאון וללמוד ממנו משהו, ומוצאים תלמיד נצחי וסקרן עד אין קץ . היימס מספר בראיון הזה שיו”ר אם ג’י אם ששמע על חששותיו ליצור המשך ליצירה המפורסמת שלח לו חוברת עבה עם כל הביקורות האיומות ש”אודיסיאה בחלל” קיבל בשעתו. היו אלו אותם מבקרים שמכתירים אותו היום כגאוני וגם שם הוא חוזר על המשפט: “על מה שחסר לי בכישרון, אני מפצה בעבודה קשה.”
קשה לומר אם ההכרה של אמן במגבלותיו עוזרת לו להימנע מיומרנות או דווקא כובלת אותו מלהמריא. זיכרו שהיימס כבמאי גם היה נתון לאלף אילוצים אחרים כשעשה סרט.
אך היימס לא רק מבדיל עצמו מאמנים פילוסופיים כקיובריק, אלא גם ממבדרים מקצועיים לעילא כמו שפילברג. גם כבמאי של מתח ופעולה הוא מעיד על עצמו שהוא חורק שיניים ועמל לילות כימים גם על הסרטים שנחשבים קלילים יותר כדי ש”יעבדו”. “אני בטוח שלשפילברגים של העולם ולקמרונים של העולם הכל בא בקלות. לי שום דבר לא בא בקלות”. היימס רוחש כבוד לכולם, גם לאלה שאנו נוטים לזלזל בהם ממרומי כורסתנו המשלטטת, כמו ואן דאם ושוורצנגר. כמובן שהעובדה שעבודה רבה הושקעה ביצירה כלשהי לא מספקת את עינו של הצופה, יהיה זה מישהו המחפש בידור קליל אך יעיל או זה המחפש עומק אומנותי. הצופה רוצה תוצאות ולא תירוצים. העניין הוא שהיימס מבין את המשוואה האכזרית הזו, וזה רק גורם לו לעבוד קשה יותר, לנסות להדביק את מה שהוא רואה כחוסר הכישרון הטבעי שלו בכל התחומים על ידי השתדלות עצומה.
הראיון עם פיטר היימס צד את תשומת ליבי לא רק כי הוא חושף פן מעניין של תעשיית הקולנוע והאומנות בכלל, אלא כי הוא הציג בפניי אדם שעורר בי הזדהות עמוקה. גם אני חש שדבר לא בא לי מעולם בקלות. למעשה, הכישרון הטבעי היחיד שהיה לי לא פותח מעולם כראוי וכעת הוא זנוח ובלתי מנוצל כבר שנים, וזהו כישרון הציור. בכל שאר התחומים: בלימודים, בצבא, באומנויות לחימה, בכתיבה ובאהבה, אני מרגיש שהכול היה קשה ודרש התאמצות בלתי רגילה, והליכה בדרכי חתחתים עוקפות, ובשום מקום איני רואה עצמי כמצטיין. האם התובנה הזו כובלת אותי או משחררת אותי, כאמן, כמדען, כאוהב?