ארכיון פוסטים שפורסמו בחודש דצמבר 2007

המדריך לזיהוי שטויות (2): “הסוד”

שני, 17 בדצמבר 2007

“הסוד” הוא אחת ממותגי “העידן חדש” המצליחים ביותר של ימינו אלה. מלל רב נשפך סביב התופעה של “הסוד”, אבל לא הרבה על “הסוד” עצמו, כלומר על הרעיון המוצע על ידי הסרט/ספר/סדנת “הסוד”.
רבים שמעו על העניין, אפילו התנסו באיזו סדנה, ראו חלק מהסרט או קראו דבר או שניים, והפטירו שמדובר ב”שטויות”. אבל למה? האתגר הוא לנסח בצורה בהירה מה כאן לא בסדר. רבים מצקצקים בלשונם כלפי המסחור של הרוחניות, אבל כמובן שזה לא אומר כלום על האמת שמאחורי “הסוד”. שוחרי “הסוד” יכוליםהסוד להצביע על ההצלחה המסחרית כהוכחה לכך ש”העסק עובד”. ברשימה זו ננסה להתחקות ברצינות אחר האמת שמאחורי “הסוד”, תוך כדי השהיית הרתיעה הטבעית של האינטלקטואל הממוצע מאופנות ממוסחרות שכאלה. גם מכוניות ומטוסים נמכרים על ידי תאגידים דורסניים ותאווי בצע, זה לא אומר שהם לא עובדים.
מהו “הסוד”? ובכן, “הסוד” - שכנראה כבר ממש אינו סוד - מוגדר כ”חוק המשיכה”. דומה נמשך לדומה, ובמיוחד מחשבות טובות, שמושכות אליהן דברים טובים ויוצרות על ידי כך מציאות טובה. ואף מעבר לכך: מחשבה ספציפית תזמן, ואף תברא עבורנו כל מה שעולה בדעתנו. הדבר לא מתרחש, כמובן כהרף עין, אבל הקסם הזה אמור לעבוד אם אנו מתרכזים ומחויבים מספיק למחשבתנו זו. הבעיה היא שרובנו שקועים כל כך בחשיבה שלילית, עד שאנו מרחיקים מעצמנו את הפתרון המופלא הזה ולא מגלים אותו. מכיוון שטבעי להיות מוטרד מדבר רע (כמו חוב, מחלה, או כישלון בלימודים), מצב כזה יגרום לנו לחשוב עוד ועוד על הצרה, להחמיר אותה ולהנציח אותה, בשעה שמחשבות טובות יכולות להוציא אותנו מהבוץ באורח פלא ממש.
נתחיל את החקירה דווקא מתוך הנחה ש”הסוד” באמת מתקיים. אם הדבר נכון, מדובר במהפכה עצומה בתפיסת המציאות שלנו, מהפכה שמגמדת את מכאניקת הקוונטים ותורת היחסות כאחד. אם ישנו “שדה מחשבתי” שכזה, אפשר לארוז את כל המיקרוסקופים והמאיצים ולהתחיל למפות את היקום מחדש.
אבל רגע, מה לגבי השלכות מוסריות? בשום מקום ברחבי הסרט או הספר לא מדובר על המגבלות שיכולות להיות לאותה משאלה שאנו מביעים. האם אנו יכולים לרצות במותו של אדם? או אולי חשקה נפשנו בפעוטה אומללה על מנת לספק את יצרינו האפלים? “הסוד” אדיש לתוכן המוסרי של המשאלות. לא מספרים לנו על שום רגולאטור בדמותו של אל פרסונאלי או איזה עיקרון קרמה שימנע מאיתנו לעשות כן. חדשות טובות לכל הרוצחים והפדופילים. האווירה שמוצגת בסרט שונה כמובן: איזו הנחה עלומה מרחפת ברקע שכוונותיהם של כל בני האדם טובות הן - משהו שמופרך מדי יום ביומו בכל מהדורת חדשות.
אך עד עתה לא הפרכנו דבר מהאמת שעומדת מאחורי “הסוד”. אדרבא, דווקא אדישות זו של המרחב המחשבתי יכולה לשכנע צופים רבים - חילוניים בעיקר - שמדובר פה במעין חוק טבע חדש, טבעי, ניטרלי. אך עדיין נותרות שאלות רבות, בהנחה ש”הסוד” נכון. מה קורה כששני אנשים מבקשים דברים סותרים? משאלתו של מי מהם תנצח? ומה לגבי האנשים שהם מושאים של המשאלות - כל אותם נשים יפות וגברים שרמנטיים שמופיעים לפתע בחייהם של יודעי הסוד שמזמנים אותם במחשבותיהם הטובות - מהיכן הם מגיעים? האם הם אנשים אמיתיים? האם היו להם משאלות משל עצמם? ומאיפה מגיע כל הכסף הזה שהופיע לפתע בחיקם - האם הוא הופסד על ידי מישהו, או שצץ לפתע למחזור, ובאורח פלא לא מוריד את ערך המטבע בהיווצרותו האינפלציונית? אי שם לקראת סיומו של הסרט מובא איזה הסבר מעורפל שגורס שהכל מסתדר איכשהו, איזו הרמוניה מסתורית מונעת מהצלחתנו להיות הפסד של מישהו אחר. איך כל זה מתנהל? מה החוקיות של עוצמת המחשבה הזו? זה לא ממש משנה. העיקר שאתה תדע את הסוד, ואתה תצליח. אל תטריד את ראשך הקטן בשאלות כגון אלה ועד מהרה תשחה בבריכה הפרטית שלך עם אשתך היפיפייה. וכן, אל תגלה את הסוד לאף אחד אחר. שיישאר בינינו.
נסקור מקרוב כמה טענות שמועלות על ידי הסרט/סרט (לא בהכרח מובאות מילה במילה):
“זה דבר ידוע בטבע שדומה נמשך לדומה” - באמת? באיזה טבע? צריך הרבה דמיון יצירתי כדי למצוא דבר כזה בחוקי הטבע המוכרים לנו מעולם הפיזיקה, הכימיה או הביולוגיה. אם כבר, אנו רואים דווקא משיכה בין הפכים. זכר לנקבה, מטען חיובי למטען שלילי. הדומים דוחים אלה את אלה. לפי הגיון זה אנחנו צריכים לחשוב דווקא מחשבות על דברים רעים כדי למשוך את הטובים - אבל זה לא נשמע ממש טוב, לא כן?
“אנשים מפורסמים רבים ידעו את הסוד לאורך ההיסטוריה” - משפט זה נאמר אי שם בתחילת הסרט, תוך כדי הבזקי דיוקנאות, אך ללא שום ציטוט או הוכחה של ממש. הצופה המפוכח ממתין בציפייה לאיזה ספר עתיק שנחשף, מסמכים חדשים ומאירי עיניים שנגנזו מפחד הסגרת הסוד להמונים, והנה עתה מובאים לראשונה…אך לשווא. המשפט הזה נותר כהבטחה ריקה שנוטעת בצופה תחושה עמומה שמדובר במעין שיטה עתיקת יומין שאבדה או הוסתרה, ומקבלת גושפנקא מגדולי כל הדורות שהיו שותפים בסודה.
“הרבה אנשים כבר הצליחו בזכות “הסוד”…” חשוב מאוד לאנשי “הסוד” למכור מוצר שנוסה בהצלחה. כל אחד מ”המורים הרוחניים” שמדברים בסרט הוא סיפור הצלחה בפני עצמו. כמובן, סיפורי הכישלון אינם מובאים. (אם אתם רוצים לחזות בדמות מעוררת הרחמים של מאמן רוחני להעצמה אישית כושל, אתם יכולים לראות זאת בסרט המקסים “מיס סנשיין הקטנה”). מעבר לסיפורי המורים הרוחניים עצמם, מובא אוסף ספוראדי של סיפורים שמומחזים בסגנון שחזורי “בשידור חוקר”, שאמורים לתת לנו את ההוכחה הניצחת. אפילו אם נאמין לסיפורים הללו, איך אנחנו יכולים לדעת שזוהי כל האמת? היכן האנשים שניסו ככל יכולתם להשתמש בשיטה אך כשלו? אולי “הסוד” באמת עובד, אבל רק עבור אחוז מסוים באוכלוסיה שיש לו מין בלוטה נוספת קטנה במוחו? איך אתה יכול לדעת אם אתה אחד מהם? אך המורים הרוחניים מבשרים לך, צופה הסרט, בביטחון גמור, שלך יש את היכולת הזו. האם נעשו ניסויים על קבוצות גדולות של אנשים מול קבוצות מבחן? האם יש סטטיסטיקה? שום דבר, רק אוסף מקרי של סיפורי “לחבר שלי זה קרה, אז זה יכול לקרות גם לך”. זו שיטה ידועה מפרסומות הלוטו. אתם מוזמנים לנסות את העסק בבית. נסו לצייר בנפשכם משהו, לצורך העניין זה לא צריך להיות דבר טוב. אין שום דבר ב”סוד” שמונע מכם מלדמיין חד קרן שצריך להופיע לכם בסלון. מחשבות יוצרות מציאות. לכו על זה. אם זה לא יעבוד אני מבטיח לכם שאנשי ה”סוד” יגידו לכם שאתם לא באמת מאמינים בעניין, שאתם לא באמת רציניים, או תירוץ כזה או אחר. לא תשברו אותם כל כך מהר.
אז איך העסק הזה עובד? איך כל כך הרבה אנשים “רציניים” קונים את המעשייה הזו? יש לכך הרבה סיבות, שקשורות לפריחת כל תוצרי “העידן החדש” ש”הסוד” הוא פשוט אחד מגילוייו המצליחים ביותר. הוא מוצלח כי הוא משכיל לרקוד על המון חתונות, ולא בכדי הוא יציר כפיה של קואליציה מרשימה של “מורים רוחניים”. הוא מצליח לייצר מוצר שיהיה ברור מספיק אך גם מעורפל דיו על מנת לקלוע למכנה המשותף של מגזרים רבים. בוב פרוקטורהוא אינו שולל או מניח את אמיתותה של דת או אל כלשהו, הוא מתואר כמו חוק טבע או עיקרון רוחני בעת ובעונה אחת, אך חשוב מכל, הוא מכשיר את השרץ של תאוות הבצע הטבעית של כל אחד מאיתנו, תאוות בצע אותה למדנו להסתיר ולהרגיש אשמים בעטייה. בדומה לנוצרים הפוריטאניים שייסדו את האומה האמריקאית כפי שאנו מכירים אותה היום, מלמדים אותנו אנשי “הסוד” בעקיפין שההצלחה החומרית היא ראייה לחסד האל, וככזו היא מבורכת. הרבה חסידים לא ממש מאמינים בשיטה כלשונה, אך שואבים נחת מהעובדה שהרצון להצליח באופן חומרי זה “בסדר”. אפשר לראות את סדנאות “הסוד” יותר כקבוצות תמיכה קפיטליסטיות מאשר בתי ספר לכישוף, קבוצות שם אנשים נהנים להיות אגואיסטיים “ביחד”.
מעבר לכך, גם השיטה המוצעת על ידי “הסוד” היא פשוטה, ובניגוד למה שמוצג בסרט, דווקא תואמת להפליא את הנטייה הטבעית של רוב האנשים. אנשים אוהבים לפנטז. להגיד להם שזה יקדם אותם איכשהו זה כמו להגיד להם שעוגות קצפת זה מרזה. העטיפה בה ארוז הכול עשויה במקצועיות לעילא. הרקע בסרט רוחש מאנימציות תומכות שפועלות על גבול ההיפנוזה. שימו לב שכל המורים הרוחניים תמיד מאירי פנים ועטויי חליפות. אנשים נוטים להאמין לאנשים בחליפות: שאלו כל פוליטיקאי או מוכר מכוניות משומשות. אנשים מתקשים להאמין לכך שמישהו, ובודאי אדם מכובד ועוטה חליפה, ישקר להם בפה מלא. אבל במחילה, נראה שזה בדיוק מה שאנשי “הסוד” עושים בלי בושה. סוד כוחם של הסרט והספר הוא הפנייה האישית לצופה, שבאיזשהו רובד תת-מודע מקבל את הרושם שזהו איזשהו סוד שנחשף רק לו. זוהי חוויה מעצימה כשלעצמה, ומחמיאה מאוד. לכולנו משאלת לב סמויה לגלות שאנו מיוחדים, שאנו גיבורים באיזשהו סרט, ורק אנחנו יכולים להציל את העולם/העלמה לגלות את האמת ולהרוג את הנבל. אלפרד בסטר היטיב לתאר נטייה אנושית זו בסיפורו המופתי 5,271,009.
כוח נוסף ל”סוד” הוא בכלליותו: הוא מאפשר ל”מורים רוחניים” רבים ומאמנים אישיים וקבוצתיים להשתתף בחגיגה ולמתג עצמם תחת חסותו, תמורת התשלום המתאים, כמובן. כך התופעה משכפלת את עצמה ומתפשטת בקלות.

שימו לב: אפשר לפרש את המסר של “הסוד” כדרך של חשיבה בריאה שיכולה לעזור בחיים, באמצעות גישה חיובית, דמיון מודרך ובניית ביטחון עצמי. אבל צפייה ב”הסוד” מפריכה את כל פרשנויות ה”לייט” האלה. היא מגלה בעליל שמדובר בכישוף אמיתי, במחשבה שמעקמת מציאות. בתיקון קל “הסוד” יכול היה להיות מדריך לגיטימי לחיים, חף מהמצאות מיסטיות שהן בלשון עדינה, חסרות בסיס. התיקון הוא פשוט, והוא מחזיר אותנו לקרקע המציאות. במקום:

“מחשבה משפיעה על המציאות.”

נגיד:

“מחשבה משפיעה על המציאות דרך פעולה.”

כן. זו התורה כולה על רגל אחת, אבל התוספת הקטנה הזו בסוף הופכת את החיים למעט יותר קשים ומסובכים, ואת זה קצת קשה למכור, לא כן?

(פורסם גם ב”אימגו”, ראו דיון שם)

על חג החנוכה וחינוך קוסמופוליטי

שבת, 08 בדצמבר 2007

זיכרון ישן מחנוכה:
כיתה ה’ בבית ספר יסודי בחולון. לכבוד החנוכה מחליטה המחנכת להעביר לכיתה את תכני החג דרך שיעור פעיל במעורבות חברתית וזהות יהודית. היא מספרת לילדים על האווירה אצל היהודים הנתונים תחת הכיבוש ההלניסטי, ומציירת ארבע עמודות על הלוח, על כל אחת מהן היא רושמת בגיר דרך פעולה אפשרית שיהודי היה יכול לנקוט בה באותם הימים:

  1. לברוח מהארץ
  2. ללמוד תורה בסתר
  3. להתמרד
  4. להתיוון

המורה שואלת את התלמידים מה כל אחד מהם היה בוחר לעשות באותם ימים. נערכת הצבעה. עבור האפשרות הראשונה מורמות כמה ידיים מבוישות. מסתכלים עליהם בבוז של תבוסתנים. המורה חושבת שאולי לא הבינו את השאלה: כן כמה התבלבלו. עבור האפשרות השנייה יש כמה מתנדבים, לאחר שהמורה הסבירה ש”ללמוד תורה” לאו דווקא קשור לשיעורי תנ”ך אלא מדובר בשמירה על הזהות היהודית תוך חירוף נפש. כמובן שהאפשרות השלישית גוררת ים של ידיים של זאטוטים רומנטיים ועזי נפש, שאין להם מושג טעמה של מלחמה אמיתית מהי. ואז מגיעה ההצבעה על האפשרות הרביעית, כמו כדי לצאת לידי חובה, והנה יד אחת מונפת לה, לא בהיסוס ובחוסר הבנה, אלא בגאון מחוצף.זו כמובן ידו של עבדכם הנאמן.
המחנכת של ה’ רביעית לא כל כך מבינה מה קורה. היא דווקא יודעת שזהו תלמיד טוב בד”כ, לא יכול להיות שלא הבין את השאלה. אתה מבין שהאפשרות הזו משמעה שאתה נכנע, היא שואלת, חושבת שזה ישבור אותי בשעה שאני יושב שם בין כל גיבורי התהילה זבי החוטם שלפני רגע התנדבו למסור נפשם על משהו שהם לא יודעים כל כך מהו.
“מה פתאום נכנע?” עניתי לה בגאווה. דווקא עמידתי לבד חיזקה אותי. “אני הייתי מתיוון בכל מקרה, גם אם זו לא הייתה גזירה. אני חושב שהייתי מעדיף את התרבות היוונית. היא הייתה הרבה יותר מתקדמת באותו זמן מהתרבות שלנו.”
אני לא זוכר את המילים המדויקות, אבל ברור שלאחר מכן all hell broke loose. למקום הוזעקה המורה האחראית על זהות ומורשת, ציפי קיכלר, המנהלת היום את בית “להיות” ל”טיפוח תודעת השואה ולקחיה”, ואני לא זוכר מה אמרתי לה בדיוק, אבל היא יצאה בוכה מהכיתה. הייתי בכיתה ה’. ילדים יכולים להיות כל כך אכזריים.
האם אני גאה על כך היום? ברור שממרחק השנים אני רואה ילד חכם, אך נפוח ושחצן. הדעות שלי היום הם הרבה יותר מורכבות, אולי עמוקות ומבוססות, אבל בשורה התחתונה, לו הייתי ניצב בין ארבעת הברירות הללו היום והייתי חייב להחליט בצורה חותכת, אני חושב שההצבעה שלי לא הייתה שונה.
אבל נשאלת שאלה אחרת: מה באמת מלמדים בבתי הספר? מה הם יודעים על תרבות היוונית בכלל, לפני או אחרי שהיא עוברת דמוניזציה חגיגית כל שנה בחג האורים? באותם ימים נחשפתי לראשונה לפילוסופים היוונים דרך אנציקלופדיה “מעיין”, והרגשתי שאני מסתובב בעולם כמו גיבור עם כוחות-על, שרואה משהו שנראה שכל האחרים עיוורים לו. אני מבין שבגיל צעיר צריך לעצב את המוחות הרכים כדי שיחוברתו כהלכה ולפחות חלקם יהיו חיילים טובים, אבל מה קורה קצת מאוחר יותר? בשם כל האלים, כמה זמן השקענו כדי ללמוד את פירוט תולדות חייו של בן- גוריון, או על איזה נביא מדרג ב’ בתנ”ך או דמות דרג ד’ בתולדות הציונות, אבל בן אדם יכול לסיים תעודת בגרות - על מה אני מדבר - בן אדם יכול לסיים אוניברסיטה, בחלק מהתארים, ולא לדעת מי זה אפלטון, או סוקרטס. ומה בוגרי מערכת החינוך יודעים על ישו או על מוחמד?
נכון, צריך ללמוד לזחול, ואז ללכת, לפני שאפשר ללמוד לעוף. ונכון, צריך לבנות איזו תודעה לאומית, אפילו על חשבון הסימטריה והמשקל האמיתי של חשיבות תרבותית, אם קיים בכלל דבר כזה באופן אובייקטיבי. אבל אם תנסו לבנות את התמונה שנוצרת בראשו של תלמיד - אפילו תלמיד טוב - שמסיים את מערכת החינוך, תקבלו אדם צר אופקים במקרה הטוב, בור במקרה הרע. נכון: קשה, ולדעתי באופן עקרוני בלתי אפשרי לייסד היררכיות מסודרות של ידע (כמו שכבר ניסיתי להסביר כאן). היום אני אפילו יכול לקבל גם את בניית הזהות כמטרה לגיטימית של חינוך - אי אפשר להתחיל חינוך עם פוסטמודניזם וקוסמופוליטיות - צריך שיהיה מה לשבור, צריך שיהיה כנגד מה להתמרד. אחרי הכול, הספק בא אחרי האמונה, כמו שהעיר ויטגנשטיין. אבל למען השם, כאן לא מדובר בסיד וישס או אפילו לא בניטשה. אפלטון וישו הם היכין ובועז של התרבות המערבית, שאנחנו בסופו של דבר בניה. האם לזהות הזו אין כל משמעות?

האידיוט, הנערה, והרוק המתקדם

שבת, 01 בדצמבר 2007

אורי ברייטמן באתר שלו על רוק מתקדם ערך מעין תחרות על סיפורים בנושא “איך הגעתי לרוק המתקדם” או סתם חוויות מהווי חובבי הזרם המוזיקלי המוערך/מושמץ/מוספד הזה. לא זכיתי במקום הראשון, אבל התוצאה, המחופפת משהו, מופיעה באתר שלו, ולטובת מי שלא מגיע לשם וסתם בשביל ה”רקורד”, אני מביא אותו במלואו להלן. אגב, חדי העין והקוראים הנאמנים מביניכם ודאי יבחינו שמדובר באירועים שכבר נסקרו בקטע אחר שלי.

האידיוט, הנערה, והרוק המתקדםkingcrimsoninthecourtb.jpg

הימים היו הימים האפלים של סוף האייטיז. היה זה עידנים לאחר היכחדות אחרוני הדינוזאורים, ושנים לפני עלות הרשת החובקת-כל לחיינו. היו אלה ימים של תסרוקות נוראיות ומוזיקה גרועה. חיינו באפילה: חבורה של מתבגרים שלא ידעו את יוסף, או את רוברט פריפ.
אותה תקופה חלקתי חדר עם אח גדול חובב יורופופ. כל סנטימטר מקירותיו ומתקרתו(!) של החדר היו מכוסים לחלוטין בפוסטרים וגזרי עיתון של מיטב אמני התקופה: מודרן טוקינג, סנדרה ובננרמה. אני הייתי אחוז בוז מתנשא כלפי כל זה, למעט כלפי סמנתה פוקס, שהפכה בירכתי ראשי לאבן דרך ארכיטיפית בהתבגרות המינית, כמו של רבים מבני דורי. נמשכתי למוזיקה קלאסית, והגעתי למסקנה הנחפזת שהמוזיקה הטובה היא אומנות מתה, וכל שנותר הוא להאזין לקלטות של בטהובן, שרכשתי בשק”מ הי”ד.
עד ליום בו חבר שלי הגניב לי קלטת של “אנימלס” של הפינק פלויד. “זה לא אלה ששרים נגד לימודים?” רטנתי בפניו, ותיקנתי את מסגרת משקפי החנון על אפי. אני דווקא הייתי בעד בית הספר. לו רק הייתי יודע שהדבר יעלה לי בבתולים ארוכי שנים הייתי מנסה להיות קצת יותר מרדן. “כן, אבל זה משהו אחר” הוא אמר. לי זה נראה קצת מוזר שמשהו שנכתב אחרי אלף שמונה מאות וחמישים יהיה בעל ערך יותר מהרעש שמייצרים חבורת הטמבלים שמרוחים לי על הקירות בחדר. לצלילים הפניאומאטיים של פתיחת דלתות האוטובוס היה יותר ערך מוזיקלי בעיניי מאשר ליורופופ.
בכל מקרה, ניסיתי. באיזו דרך נס, עשיתי את הקפיצה הקוונטית הזאת והקשבתי, והקשבתי שוב. והקשבתי שוב. והעסק התחיל להיקלט.
הדבר המדהים הוא שבהתחלה לא ידענו שקוראים לזה רוק מתקדם. בשבילנו זה היה פינק פלויד, רק פינק פלויד: על אלבומיה, הופעותיה ובוטלגיה. שתינו בצמא כל דבר שלהם שיכולנו למצוא. אני זוכר איך הברזנו מבית ספר כדי שנספיק להקליט את “פינק פלויד בפומפיי” ששודר בטלוויזיה החינוכית בשתיים בצהריים.
העסק התחיל למצות את עצמו, עד שבא אליי אותו חבר עם קסטה חדשה, שהוא הקליט מאלבום שאחיו הגדול נתן לו (לאח שלו היה טעם מוזיקלי, ברוך השם).
“מה זה?” שאלתי.
“זה ג’נסיס עם פיטר גבריאל, “פוקסטרוט”, זה מהתקופה של פינק פלויד” אמר.
“וזה טוב?” חקרתי.
“לדעתי זה אפילו יותר טוב מפינק פלויד.” הוא הוציא מפיו את צירוף המילים שלא ייתכן בשפה.
“לא יכול להיות!” הזדעקתי על חילול הקודש. אבל הוא צדק. אני מניח שקצב פעימות ליבי ההולם בהאזנתי לצלילים תאם את קצב פעימות ליבו של הווארד קרטר כשנכנס לראשונה לקברו של תות אנך אמון. היה זה כמו לחשוף לראשונה את חורבותיה של תרבות עתיקה. והדבר המדהים מכולם, כשגילינו שהפירמידה העצומה שחשפנו הייתה רק אבן פינה למבנה אדיר ומופלא ממה שהעזנו לדמיין. הפנתאון שלנו היה כעת כפול :ג’נסיס ופינק פלויד, אך היינו עתידים להמיר את דתנו לפוליתאיזם מוקדם ממה שיכולנו לדמיין, כשהתחלנו לחשוף את חורבות התרבות האבודה ב”אוזן השלישית”. שם נתקלנו לראשונה במושג: פרוגרסיב רוק. צירוף המילים המכונן התנוסס על פיסת קרטון בראש עמודת התקליטים שם שכנו הלהקות האהובות הללו. אך אז הוכינו בתדהמה: לצד האלים הבלתי מעורערים צצו שמות נוספים: קינג קרימזון, רנסנס, יס, ועוד ועוד. כמו גלילאו הנדהם שהביט לראשונה במסילות השמיים דרך עין הטלסקופ, גילינו לראשונה עד מה כביר הקוסמוס.
זו הייתה פתיחתה של תקופה מופלאה של תגליות והתפתחות. הייתה זו תקופה של שמועות, סיפורים, ומיתוסים. לא היה אינטרנט, ולא הייתה ספרות בנושא. דלינו שמועות, שוחחנו עם מוכרים מבוגרים בחנויות שחזו באלים בשר ודם, חשפנו אוספים ישנים של תקליטים של הורינו. כמו חוקרי מאובנים לשחזר עבר מפואר משרידים מועטים, ביקשנו להקיש את צורתו של דינוזאור מכמה עצמות וטביעות רגל מפלצתיות. עידן חדש נפתח לאחר שפאב תל אביבי החל להקרין קטעים “נדירים” (יש עוד משמעות היום למושג “נדיר”?) של הופעות רוק מתקדם. ההופעות באקסטא היו כמו מעמד הר סיני: כעת לא רק ששמענו את הקולות, אלא גם ראינו את המראות. זה היה בשבילנו טקס שבטי, מלכד. הרוק המתקדם היה מה שהבדיל אותנו מההמון. הוא מה שהפך אותנו לשונים, ובעיניים המתבגרות והמתנשאות שלנו - עליונים.
והייתה כמובן הנערה - Enter the Dame

היא הייתה אחת משלנו. היא הייתה שונה מכל שאר הפרגיות הצווחניות, שגם אם היו מצודדות, היו חפות מכל אינטליגנציה as we know it. היא הייתה שונה. היא הייתה מצחיקה וחכמה, וכל זאת לא על חשבון היופי. וכמובן, היא הייתה מנושאות הדגל של הפולחן הפרוגרסיבי. היה לה פטפון, שהיה אז כלי יקר המציאות, מכיוון שמרבית התגליות שלנו נעשו על ידי תקליטים שקנינו פחות או יותר על פי העטיפה ב”אוזן” וב”חור”. אנחנו מדברים על תחילת שנות התשעים, וכבר היו דיסקים, אך הם היו יקרים ולא התקרבו בהיצע שלהם לאוצרות שהמתינו בויניל. רשמית, היינו דור התקליטים האחרון. אתם צריכים לזכור, זה היה לפני האינטרנט, לפני הפלאפונים והמצלמות הדיגיטאליות. לרוב האנשים, “כבלים” היה משהו פיראטי שהופעל על ידי הארס השכונתי, ו”אוסלו” הייתה סתם עוד בירה באירופה. זה היה לפני סיינפלד וסאות’פארק, ו”שר הטבעות - הסרט” היה יצירת אנימציה הזויה של ראלף באקשי שהוקרנה מעת לעת בהקרנות מיוחדות בקולנוע פריז.
ובכן, נחזור לנערה. כמעט כולנו היינו מאוהבים בה, ברמה כזו או אחרת, אני מעריך. גם עבדכם, כמובן, למרות שהוא הכחיש, הדחיק וחנק את זה. לא יכולתי לעשות הרבה, כמובן, כשכולנו היינו ביחד כל הזמן. ואז באה ההזדמנות הגדולה.
חלק לא מבוטל בחבורה שלנו ניכר ביכולת נגינה. הם היו משתעשעים בנגינה, חולמים להחזיר עטרה ליושנה (אחד מהם אפילו היה יוצר מאוד מוכשר - אבל זה כבר סיפור אחר). אבל אותי חנן האל הטוב בכישרון אחר: ציור. כמה שמחתי כשנערתנו הזמינה ממני ציור קיר שיעטר את חדרה. הייתה זו ההזדמנות הגדולה שלי להיות איתה לבד, ויותר מכל, להרשים אותה בכישרוני ובחכמתי כי רבה.
הכרזתי שזה לא יהיה סתם ציור, אלא חזיון שיהווה את פרשנותי הציורית לAtom Heart” Mother”. הוא יכסה קיר שלם ואף חלק מהתקרה, ויהווה את משקל הנגד המוחלט לקירות היורופופ השנואות של חדרי. כך החלה העבודה, ואני ביליתי שעות על שעות בחדרה, כשאנו מדברים. היא הייתה יושבת על מיטתה אוחזת בכוס תה, בעוד אני עובד על הקיר והחיזיון המתגלה והולך. וברקע, כמובן, המוזיקה שאמורה להעניק לי השראה אלוהית. כל רפרטואר הרוק המתקדם נוגן שם. שמענו ביחד תקליטים ולהקות רבות לראשונה, חקרנו יחד, שוחחנו, השווינו בין המתופפים וניסינו לפענח את המילים בתקליטים שלא פרסמו אותם בחוברת המצורפת. בינתיים, הקיר התמלא ביצורים מופלאים, נלחמים, מעופפים, מראות מוזרים ואפוקליפטיים. כל מה שלא יכולתי להגיד לה שפכתי על הקיר. הקיר זעק: אבל אני לא עשיתי דבר.
כך עברו שלוש שנים.
שלוש שנים עבדתי על החזיון היומרני. הייתי בא אליה כל כמה ימים, ממשיך מאיפה שהפסקתי, והיינו מבלים בערב של דיבורים ורוק מתקדם - וזה הכול. ציפיתי שמשהו יקרה, ציפיתי שהיא תיפול לרגלי…אך לשווא. לבסוף הזמן החל לאזול. תכנית המתאר הראשונית של היצירה החלה להתממש ופשוט לא נותר עוד מקום על הקיר. לפני שהספקתי להחליט מה עליי לעשות, הגיע הידיעה: מישהו אחר מבני החבורה הקדים אותה. הוא לא צייר לה ציורים או נאם בפניה נאומים ארוכים, הוא לא כתב ספר פנטזיה פילוסופי מתוחכם על מנת להרשים אותה. הוא פשוט אמר לה את אשר על ליבו, והיא הלכה אחריו. אז הלכתי לצבא לבד.
לכן, אם תזדמנו פעם לדירה אחת בחולון, ותגלו באחד מחדרי השינה ציור ענק מלא פרטים פנטסטיים ומטורפים, דעו שהוא מורכב מאכזבות, תקוות נעורים, שיגעון גדלות והרבה רוק מתקדם.

אפילוג
אחרי שנים היא אמרה לי שפשוט הייתי צריך להגיד. קריירת הציור שלי קרסה, כנראה משום שהייתי גאוותן מכדי להבין שאני צריך ללמוד כדי להתפתח: חשבתי שאני יכול לעשות הכול בעצמי. לא נורא, התפתחתי בכיוונים אחרים, וחוץ מזה, סוף טוב - הכול טוב: היום אני נשוי באושר למנהלת חנות תקליטים.