הערות שוליים לאפלטון

תעלומת הקיום עדיין מעסיקה אותי אבל היא כבר לא מטרידה אותי.

אני בעד חסכון, קידמה וטכנולוגיה. אני מודע לעובדה שדברים משתנים ואכן השתנו ברבות הדורות. כולי תמיכה בהדרת הנייר מהמשרדים ומרוב תחומי החיים, והחלפת הפקס והעיתון, בדוא”ל ובעתון המקוון. זו לא רק שאלה של חסכון ושמירה על העצים היקרים, אלא גם של נוחות ויעילות. במרחב שכל מילה יכולה להיות קישור למקום אחר, כל אי הבנה יכולה להיחסך באמצעות תרגום והסבר אוטומטיים, ולסלול את הדרך למחוזות ידע חדשים, פורחת נשמתו של הסקרן והצמא להשכלה. מרחב זה הוא מפרה ומענג, ויחד עם המרחב הוירטואלי שמקנה לטקסטים האלקטרוניים כנפיים, הוא יכול לקדם את האנושות באותה מידה שמהפכת הדפוס עשתה, ואף מעבר לכך. ה-KINDLE, הספר האלקטרוני של אמאזון, נראה לי מופת של טכנולוגייה, ומרמז בהחלט על העתיד לבוא. לא הייתי מתנגד לכזה, אם היה קצת יותר זול (והוא מין הסתם יהיה).

אבל,

את ספר הנייר, זה עם הריח, ועטיפת הקרטון, והאבק המצטבר עליו, ועם המרחב הפיזי שהוא מעז לתפוס ברוב חוצפתו בטריטוריה היקרה והמצומצמת של דירתי, אותה הוא חולק איתי מבלי לשלם, ומתרבה על המדף משבוע לשבוע, את ספר הנייר שנושא עימו זכרונות ומזדקן ומתרפט ממש כמוני ובכל זאת הוא נצחי, את ספר הנייר שנושא מילים ללא קישור כחלחל והזדמנות מפלט למעט נטישה, תובע התמסרות מוחלטת לטקסט הדיו הקשיח, הבלתי מתעדכן, שכל אי הבנה בקריאתו תדרוש ממני לקום ממקום מושבי פיזית, רחמנא ליצלן, כדי לברר את הדרוש בירור, את ספר הנייר הזה יקחו רק

from my cold dead hands

בעקבות גל הנוסטלגיה של השנים האחרונות, שמציף את דורנו בזכרונות שחור-לבן מילדותנו האבודה, עלה בדעתי שאפשר לומר בביטחון סביר ומבלי לחטוא בהכללה חזקה מדי שהמטרה המרכזית של הטלוויזיה הלימודית בימים ההם היתה ללמד אותנו אנגלית וזהירות בדרכים.

לפיכך, אפשר לומר, לפחות ככל שזה נוגע לי ולסובביי, שהטלוויזיה הלימודית עמדה במשימתה: לא נדרסנו ואנחנו יודעים אנגלית לא רע.