הערות שוליים לאפלטון

מה שלא הורג מחשל, ומה שהורג - מחזק את אבו-מאזן.

האולימפיאדה היא אירוע שמושך תשומת לב כה רבה, עד שהיא מאפילה אפילו על מלחמה אמיתית שמאיימת להתדרדר לעימות גלובלי ד”ר סטריינג’לבי אמיתי. נראה שהאימפריה הצהובה עמדה בציפיות העצומות שתלו בה תאגידי הפרסום וחובבי הספורט, ונראה אף שטקס הפתיחה המרהיב כמעט כיפר על עליית מחירי הברזל בשנים האחרונות, שתורצה תמיד בהכנות הסיניות לאירוע הענק. אגב, אכן תהיתי להיכן הולך כל אותו ברזל שצרכו הסינים בשקיקה, עד שציפיתי שאירוע הפתיחה יכלול פשוט קוביית ברזל עצומה ואילמת במרכז האצטדיון, קובייה שתכלול את כל אותם גרוטאות שנקנו, נאספו ונבזזו על ידי סוחרים ופוחזים במשאיות וטנדרים שאחוריהם שוקעים עד להתפקע, ומצאו דרכם לענק הסיני, שמשך אליו ברזל כמו מגנט עצום. אחרי הכול נראה שהקובייה העצומה הזו הייתה שם בעצם, בצורת האצטדיון הראוותני “קן הציפור”, שאירח את טקס הפתיחה, כמעט חמישים אלף טון של פלדה. לרגעים יכולתי לדמות מבצבצים מתוך זרדי המתכת העצומים של ה”קן” ששזרה ציפור הענק הסינית, שאריות של מצבות בזוזות, תמרורים, רמזורים, מכל רחבי העולם, כלואים אילמים, כזבובים בענבר, זכר למקומות וזמנים אחרים, יחד עם אותם עובדים שנהרגו בהקמתו (בין שלושה לעשרה, הדעות חלוקות). למי שמחפש עוד אותות מההיסטוריה, נאחז בעובדה שהכפר אולימפי תוכנן ע”י שפר הצעיר, בנו של האדריכל ושר החימוש של הרייך השלישי. אבל מי מחפש? הנה נשבר עוד שיא מ-ד-ה-י-ם בבריכה או על משטח הריצה.
אך מעבר לפולמוסים הפוליטיים והחרמות שהשתפנו, מעבר לתחרויות המרתקות, לשיאים הנשברים, מעבר לדרמות האישיות והלאומיות, לדמעות ואגלי הזיעה, מעבר לשערוריות הסמים והשיפוט ומחירי הברזל המאמירים, האולימפיאדה מספקת לנו מבט על הגוף האנושי, על שלל צורותיו ושימושיו, ויחד עם זה, איך לא, כמה תובנות.
הגוף הגברי הוא שריד אבולוציוני לזמנים אחרים ופעולות שפעם היו בעלות חשיבות מכרעת. מן הציד והקרב, נותרו, לרוב דרי הפלנטה, רק משחקים. הגוף הנשי נותר פונקציונאלי במשימתו מקדמת דנא, הבאת צאצאים, וכמה מהאיברים הרלוונטיים לפעולה עתיקה זו אף נותרו שימושיים באמת, עד שהטכנולוגיה תייתר גם אותם. למזלנו, אין כיום מנגנון אבולוציוני שיעלים את גפינו ויהפוך אותנו לחזון בלהות רוטט וחסר איברים כמו אותם חייזרים בספרו הקלאסי של ווילס, וכך נותרנו, מאובנים חיים, בעלי גוף שממשיך להכין עצמו לפעילויות שהיו כה חשובות אי שם בעידן הקרח האחרון.
שריד נוסף שנותר מאובן, כמו טביעת רגלו של דינוזאור בבוץ, הוא טעמנו וחוש הפרופורציה שלנו, שעבר התפתחות ארוכה ממש כמו הגוף עצמו. אנשי הפסיכולוגיה האבולוציונית נהנים לחזור ולהזכיר לנו שהתאוות והכמיהות הקמאיות שלנו, אינם אלא הד לשיקולים שחלפו כבר מזמן מן העולם. עיני הנשים ננעלות על הגבר השרירי שיגן עליהן ושבטן, וכמובן יוליד להן בנים חזקים כמוהו. הפרופורציה הגברתנית מורכבת משרירים שלא רלוונטיים הרבה היום, בעידן הנשק החם והגרעיני, כמו שהכמיהה הבלתי יודעת שובע של החיך למתוק ולשמן מעידה על עידנים עתיקים של מחסור ודלות. באולימפיאדה משתתפות כמובן גם נשים, אך עם חתירתן הבלתי נלאית להישגים, הן קונות להן גוף שאינו אלא צל, הד של הגוף הגברי, הן אונסות את גופן להידמות לכלי הייעודי של הטבע לציד והרג. על חוסר טבעיות זה יעידו הישגיהן המשניים לספורטאים הגברים (גם אם טובים יותר משל רוב בטטות הכורסא הזכרים), אבל אפילו יותר מכל, דחייתם של רוב הגברים מפרופורציות אלו. כמובן שישנם קולות שיימחו, ויאמרו שמדובר בתוצר של דיכוי תרבותי מאוחר: אך הגוף אינו משקר, הוא חושל בכבשנים האכזריים של הברירה הטבעית, ולא נברא מדיונים מלומדים בחוג למגדר. וגם הטעם וחוש הפרופורציה שלנו, למרות גלגולים תרבותיים ואבולוציה ממטית ענפה, הותיר לנו שלד מאובן מהימן שמעיד על ההליכות המקוריות של גזענו.
נתמקד, אם כן בגוף הגברי, ובאותה פרופורציה שמגדירה אותו, במיוחד זו שנעשית על ידי העין הנשית, שכאמור, מעידה ככמוסת זמן על טעמן של אמות-אימותינו בעידן הקרח. כן, בסופו של דבר, נראה שהמתוחכמת בין הנשים המודרניות תימשך לגברים דומים לאלה שנמשכה אליהן אשת המערות.
למרות שהאמור לעיל מכוון לכאורה לאידיאל גופני אחד, אנחנו נחשפים לסוגי גוף שונים שמתחרים בענפי הספורט השונים באולימפיאדה. למרות חשיבות האימונים והטכניקה, דרוש גוף מתאים על מנת להצטיין בענף מסוים. כך נוכל לראות את אנשי האתלטיקה הכבדה (יידוי פטיש והדיפת כדור ברזל), כשהם עבי צוואר ובשר, מתעמלי הקרקע קומפקטים אך שריריים בדחיסות, הקופצים לגובה גבוהים ומרימי המשקולות נמוכים. אך מהו האידיאל? מהו הגוף הגברי המאוזן והמושלם? נראה שהפרופורציות הנכונות שייכות לאנשי האתלטיקה הקלה. ולא פלא הוא: הם משחזרים את הפעולות להן הותאם גופנו במקור: ריצה, קפיצה, הטלה. אלה הן פעולותיו של הצייד הקדמוני.
אך רגע, יזדעקו הנשים בקהל, מה לגבי השחיינים? כמובן, השחיינים. באופן כללי, נשים מבכרות גוף של ספורטאי, אך השחיין עולה על כולם, והוא יעביר רטט במורד שדרתה של המאובקת בספרניות, כשהוא מניף עצמו מן הבריכה, מים נוטפים משריריו החלקים, עיניו תרות אחר לוח התוצאות. כשהוא צועד, מתנגב, בגד הים הנמוך שלו חושף איכות “דוד של מיכלאנג’לו-ית”. זהו הדגם שהשרירנים המקצועיים מנסים לחקות, אולם כקריקטורה מוגזמת. אבל יש בשחיין משהו לא נכון: גופו הוא ווריאציה על גופו המאוזן של האתלט, אך כתפיו מעט רחבות מדי, ומפותחות קצת יותר מגופו התחתון. אפילו אלופי השחיינים לא מצטיינים בפעילויות קרקעיות. הם נולדו לשחות, ולא נראה ששחייה הייתה אף פעם קלף אבולוציוני חזק. למרות הרומן הארוך של האנושות עם המים והים, נראה שהיבשה היא המקום שם נקבעו הגורלות אי שם בהסתעפות האבולוציונית האחרונה. ואף על פי כן, למרות שנשים לא יתנגדו לחלוק את יצוען עם גופו של אתלט (במיוחד כשהוא מהווה שיפור לכרסתן הממוצע), נראה שהאידיאל שלהן נח במקום אחר, במקום שהורס את התיאוריה היפה שבנינו עד עתה.
קבענו שהגוף, כמו התאווה אליו, אינם משקרים. על מה מעידה אותה כמיהה? זוגתי ניסתה לתרגם לי את תחושתה הפנימית להרגשת הביטחון הפיזי שנוסכים בה אותם כתפיים רחבות של גברברי הבריכה. זו כמובן טעות. לא צריך הרבה דמיון כדי לקבוע מה תהיה תוצאתו של עימות פיזי בין שחיין שכזה לבין מתאבק או הודף כדור ברזל מכוער ושעיר. נסיע אותם בזמן עשרת אלפים שנה לאחור ונניח ביניהם נקבה דשנה או שרידי ציד לריב עליהם, ולא קשה להעריך ראשו של מי יעטר את חניתו של מי.
ובכל זאת, הרגשתן הפנימית, הקמאית של הנשים, מושכת אותן דווקא לאותם דולפינים אנושיים. מה זה אומר? אולי זה נובע מזיכרון עמוק יותר, קדם-אנושי, בכלל, מהעידנים בהם בילינו בים?
ואולי יש כאן משהו אחר. אולי יש סדק במושג השלמות עצמו. כלום יתכן שאנו נרתעים דווקא ממה שמציג עצמו כמושלם, מואסים במה שהוא מסודר מדי, מידתי מדי, נכון להפליא? גם הגברים פוזלים אל מעבר לגוף המושלם (90-60-90), אל הדדים הקצת יותר גדולים והרגליים הקצת יותר ארוכות. מהו החזה המושלם? החזה המושלם ועוד קצת… אפילו הברירה הטבעית עצמה מבכרת להשאיר את הקצוות פתוחים לעוד אפשרות פיתוח ושינוי: המוטאציה תמיד אורבת מעבר לפינה כדי להפוך את כל מה שהתקרא מושלם עד עתה לנחלת העבר. כך, יתכן שטעמן של הנשים מהדהד בכלל את העתיד, עתיד של חזרה למים כמו שעשו הדולפינים והלווייתנים לפני עידנים מסיבה מסתורית.
ואולי כל ההסברים המלומדים הללו רק מחפים על אמת אחרת: שהטענה אודות האמת הבלתי מעורערת של הגוף, והביטחון המוחלט בשיפוטה של אם השבט הקדמונית יסודם בטעות, ואנחנו כאן בשל אוסף של שגיאות, שקרים, שיבושים, ואולי הקיום כולו אינו אלא אי הבנה אחת גדולה.

שוב חזרנו לפינת המלצות הוידאו שמוכיחה שהרשת היא לא רק קליפים חובבניים ופורנו. גם הפעם רוב ההמלצות מהאתר המעולה של TED.

ההמלצה הראשונה היא מסויגת, והייתי מגביל אותה לגיקים וחובבי מחשב בלבד. ג’ורג’ דייסון מספר על לידתו של המחשב הדיגיטלי, הסיפורים האנושיים והחזון שבנו מכונה שכל מעבד שלנו היום אינו אלא העתקה ושדרוג של העיצוב שלה.

אם ההמלצה הקודמת הייתה מוגבלת, הרי שההרצאה הבאה כלל אינה בגדר המלצה, אלא חובה לכולם ללא תירוצים. ג’ימי ווילס, האבא של ויקיפדיה, הדבר החשוב והמרתק ביותר באינטרנט מאז האינטרנט עצמו, מדבר קצת על אחורי הקלעים של ויקיפדיה, האנציקלופדיה בהקמה מתמדת, האנציקלופדיה של העם למען העם. ההרצאה היא משנת 2005, ונראה שהיום ווילס לא היה צריך להשוות אותה לאתר של ה”ניו-יורק טיימס” מבחינת כמות הכניסות. ויקיפדיה הפכה בשביל רבים להיות המרכז של האינטרנט מנקודת המבט של כריית-מידע, לצד גוגל כמובן. הרצאה זו היא חובה משום שראשית היא מפגישה אותנו עם מי שהוא, תרצו או לא תרצו, אחד האנשים המשפיעים ובעלי החזון של דורנו, ושנית, משום שהיא חושפת טפח מהסודות של אחד הכלים המרכזיים היום בחיינו. האמנם האנציקלופדיה פתוחה לחלוטין, או שהיא שבויה בידיה של קבוצה קטנה? ולמי יש את המילה האחרונה? מעבר לתוכן האנציקלופדי עצמו, ההקמה, הצמיחה, והקיום של ויקיפדיה מדגימים קימום של חברה בזעיר אנפין ובהילוך מהיר, ואולי מעניקים לנו צוהר דק לאפשרויות שצופן העתיד בתחום של ניהול ואף שלטון מבוזר. כאמור, ההרצאה מעט ישנה, אבל נראה שעם השנים, עם הפיכת ויקיפדיה לגורם תרבותי עולמי, החשיבות של כל מילה ומילה של ווילס (שכבר עזב מאז את ויקיפדיה שממשיכה לחיות ולצמוח כמו גוף חי ועצמאי) מתעצמת. חתיכת היסטוריה.

סטיבן לויט מספר על חוסר ההגיון שבתעשיית מושבי הבטיחות לילדים, ומלמד אותנו שיעור בסטטיסטיקה, אינטרסים כלכליים, וגם על הצורה המרתקת והמסקרנת בה אפשר להציג נושא יבש לכאורה אך חשוב מאין כמוהו.

ולאניגמה אחרת, רבת השפעה ברבדים אחרים: ישעיהו ליבוביץ’. ירון לונדון מנסה לדובב, לא ממש בהצלחה, את הפרופסור הישיש, בתכנית שבעים פנים אודות פרשת הבריאה. ממש כמו הקיום עצמו, ליבוביץ לא בדיוק משתף פעולה עם חוקריו, והתוצאה מעט מביכה, אך מהפנטת ומעוררת מחשבה. (מעט הפרעות בהתחלה, אך זה יותר מוצלח מכל נסיון אחר לתקשר עם הפרופסור המנוח).

ולראיון טלוויזיוני מוזר אחר, אשר חוצה למעשה את גבולות השפיות: ד”ר משה קרוי, פילוסוף, גורו, ימים ספורים לפני התאבדותו (המסתורית?), מגולל בפני רם עברון את משנתו הטרופה ברהיטות מפחידה. חבל שברשת מצויה רק ראשיתו של הראיון.

ובחזרה ל - TED, ולמה שהוא לדעתי הדובדבן שבקצפת: איש מחשבים בעל השם המוזר גבר טאלי מספר על קייטנת החלומות שהוא עורך לילדים, ועל החזון שלו בענייני חינוך מודרני, שמנסה לפרק את אינספור ההגנות, הפיזיות והנפשיות, בהן אנחנו מקיפים ומגדרים את ילדנו. טאלי הוא טיפוס מקסים, שדבריו משלבים עומק לא נפוח עם פיכחון ארצי ותושייתי, כמו פירסיג בימיו הטובים. שימו לב להתעלמות הגורפת שלו מההבדלים בין המינים, והביטחון המוחלט שיש לו ביכולת של ילדים לגלות את עצמם וסביבבתם באופן טבעי ובטוח, בניגוד להיסטריה המאורגנת שנבנתה סביבם (בין השאר בנושא הגלישה ברשת, אך טאלי מתמקד בדברים גשמיים יותר). הוא קנה אותי סופית שאמר שמתן האפשרות לילד להיות בעל סכין מאפשר לו לפתח “an extended sense of self”. אז מי ירים את הכפפה ויארגן קייטנה כזו בארץ?

לסיכום, ברור שמדובר פה בדגימה חלקית מאוד שאמורה לעורר לכם את התאבון ולמצוא עוד קטעים כאלה בעצמכם. המלצה כללית אחרת: מי שהוא סטודנט של אוניברסיטת תל אביב או שיש לו חבר כזה, יכול להרשות לעצמו לצפות במאגר הולך ותופח של עשרות קורסים שתועדו באוניברסיטה, בכל הפקולטות. המלצה חמה לדוגמא: “מבוא לתרבות המערב” - הנרי אונגר בפקולטה לאומנויות. נפוח משהו, אבל מעשיר ומבדר.

גבריות זו נקבה.