הערות שוליים לאפלטון

הנה כי כן, נולד לי בן והפכתי להורה, אב בין האבות.

תודה למברכים, ואשקיט את החוששים שיומן רשת זה יהפוך למעין יומן-הורות רווי עצות ותיעוד פוטוגרפי של הפלא שנראה בעיני הוריו ובמיוחד הורי-הוריו כיחיד בדורו. כהרגלי אכתוב רק את מה שנראה כמעניין מנקודת המבט של הנצח היחסי, אעלה את הפרטי רק כשאחשוב שהוא מורה משהו על הכללי.

1. לידה היא אירוע אלים. תינוקנו שלנו נשלף בידיה של רופאה מיומנת בעזרת מכשיר ואקום באירוע שנראה יותר כמו תחרות משיכת חבל ברברית, גברית, מאשר אירוע שאמור להיות מכונן בהוויה הנשית.
2. לרופאים ולסגל במחלקת היולדות יש יותר ניסיון, ידע ומיומנות מכל דולה/אחות מכינה ללידה/יולדת לשעבר/סבתא שתדברו איתם. כמובן שהדבר לא אומר שלא צריך לפקוח את העיניים בחדר היולדות,להעיר, לשאול, ללמוד, ולהגיע כמה שיותר מוכנים, בעיקר תוך היכרות עם הטרמינולוגיה המיילדותית. קור הרוח של הרופאים נראה לחלק מהאנשים כמו אדישות של פס-יצור, אך אותי הוא הרגיע. כמובן שלא צריך לשכוח שקור הרוח הזה נשמר גם ברגעי משבר, ולכן אינו מעיד בהכרח על כך שהכל בסדר. אדרבא, זה תפקידם של הרופאים להיות קרי רוח דווקא ברגעי חירום אלה.
3. במסגרת שלל העצות שנחשפנו אליהם לקראת הלידה הייתה הדעה שעל היולדת ללדת בישיבה, שכן המשקל שמפעיל היילוד כלפי מטה עוזר לו לצאת. הלידה בשכיבה, כך נאמר, היא חלק מקונספירציה של הרפואה הגברית, שרוצה גישה נוחה למתרחש. כמובן, אחרי שחזיתי בעניין מקרוב, הבנתי שהכוחות האדירים הפועלים עליו בהשתחלות החוצה, לבטח מעל מאה קילוגרם הופכים את שלושת הקילוגרמים המצחיקים שלו לזניחים בתהליך. עוד דוגמא למערכת העצות והשמועות שחוגגת את חוסר האמון במערכת הרפואית, במקום לתת לה את הכבוד שמגיע לה כל כך.
4. “לידה טבעית זה הכי טוב”, “הגוף יודע מה טוב בשבילו”, “הטבע חכם יותר מכל תרופה” - מי שאומר את זה שוכח את אכזריותו של הטבע, הוא שוכח שהטבע חושב במספרים גדולים, שהטבע לא חושב על התינוק שלך, והוא יכול גם להרוויח מתינוק מת - עוד צעד להשבחת הגזע. בכלל, הטבע נראה כמו סוג של נאצי עם יחסי ציבור ממש טובים. אם אתם בכל זאת רוצים להיצמד למותג המוצלח של “טבע”, חישבו על זה: האפידורל הומצא על ידי המוח האנושי, והמוח האנושי הוא איבר טבעי, ומכאן שהאפידורל טבעי.
5. ממש בתחילת דרכו נראה התינוק כברייה מכאנית משהו, ומעורר ברגע הראשון פחות אמפתיה מגור חתולים, למשל. חלק מההפתעה הכרוכה במפגש עם היצור המוזר נובעת מכך שרובנו לא נחשפנו לתינוקות בני יומם - בקולנוע תמיד מוצגים תינוקות גדולים יותר, שמנמנים וחייכנים (בעריכה הכניסו את החיוך החד-יומי האקראי שלהם כאילו היה המצב הרגיל). פער זה יכול להביא לתחושה של זרות ותסכול. אלמלא המערכת הרפואית והמשפחתית החובקת, מי יודע כמה תינוקות היו מושלכים בייאוש רווי רגשות אשם לבור עמוק. התסכול הרב ביותר נגרם כמובן על ידי הבכי בלתי פוסק המכונה “גזים” או “קוליק” בלע”ז. הגרשיים הונחו שם מכיוון שמי שיתעמק ויקרא על התופעה יבין שלמרות מראית העין שמדובר פשוט בתוצאה של הצטברות גזים במערכת העיכול, שמשתחררים מעת לעת בקול תרועה, שייכת התופעה לאוסף הדברים היומיומיים לכאורה (יחד עם הפיהוק והגיהוק), שהמדע לא יודע להסביר עד תומם. שמעתם נכון: החבר’ה מהמדע חושבים שהם יכולים להגיד לנו מתי נברא העולם, ומה יש בקצה היקום, אבל הם לא יכולים להגיד לי בבירור למה התינוק שלי בוכה, או למה אני מפהק. קוליק וקוואזרים, זה מה שנשאר מהמסתורין של העולם.
6. הבכי הבלתי נשלט ועוויתות הכאב לא מעוררים רגשות בריאים במיוחד אצל ההורה הטרי. תחושתי היא שאם הייתי מקשיב רק לדחפים הטבעיים, היו רגעים קשים בלילות שהייתי משליך אותו מהחלון. זה מוביל אותנו לתפקיד מעניין שיכול להיות לאותה תקופת בכי, תפקיד שיש לו הגיון אבולוציוני בפרספקטיבה של מיליוני שנים: אולי ה”קוליק” אינו אלא מבחן, מבחן שיכולים לעבור רק הורים בעלי מחשבה ואחריות חברתית, ולא רק דחפים טבעיים? ואולי ההסבר הפוך, והבכי הוא סרח עודף של התפתחות לקויה, שבאופן פרדוקסאלי דחף אותנו לפתח שכל וחברה? כל התובנות הללו לא עוזרות לכל אותם אומללים שעדיין נשברים פוגעים בתינוקם ומואשמים בהתעללות, או לאלו ששוקעים בדיכאון עמוק. אל תמהרו לדון אותם ברותחין: לא כולם סדיסטיים או חסרי רגישות, יכול להיות שהם פשוט מצאו עצמם לבד במערכה, והכישלון הוא של כולנו. זכרו את הפתגם האפריקאי, שהיה גם כותרת ספרה של הילרי קלינטון: “דרוש כפר שלם על מנת לגדל ילד” (”It takes a village to raise a child”).
7. נסיוני אינו רב אבל הוא טרי ולא מעוות על ידי פרספקטיבות של זמן. קבלו את עצותיי כדיווח מאזור הקרבות. בכל הקשור לאותו בכי בלתי נשלט, מצאתי שדרוש ניתוק רגשי מסוים. בכלל, אני חושב שככל שניתן צריך לגדל תינוק דרך השכל, דרך טכניקות ולימוד, כן ייטב. התקשרות רגשית גדולה מדי עם היילוד מובילה מהר מאוד, לרחמים, זעם, רחמים עצמיים, ומשם הדרך קצרה לתסכול ייאוש ודיכאון. ההנאה מרגעי האושר יכולה לבוא רק לאחר פיתוח המיומנויות הדרושות, כמו שההנאה מנופי הדרך יכולה לבוא רק לאחר שפעולות הנהיגה הבסיסיות הופכות שקופות. הקריאה אודות ה”קוליק” גרמה לי להבין שהאשליה שבאפשרותך לעזור לכאבי העולל יכולה להוביל בעיקר לרגשות אשם. אפשר לנחם אותו, או להקל עליו מעט על ידי נשיאה וערסול, אך בסופו של דבר ה”קוליק” הוא, לתינוק כמו גם להורה, כהרעשה ארטילרית שאין מה לעשות נגדה מלבד להתחפר ולהמתין. מי שקובע הוא לא התינוק ולא אתם, אלא מערכת העיכול שלו. אני מצאתי הרבה יותר נחמה בגרף המצורף, שמסביר גם מדוע נראה שתרופות הסבתא ההומואפתיות עובדות (הן פשוט נלקחות באזור השיא של הבכי). ומדוע אנשים מתפתים להאמין בהם? שמעו תיאור שנכתב לפני 350 שנה, על ידי אדם שחכמתו חוצה דורות:
8. “אילו בני אדם עשויים היו לכוון את כל ענייניהם בעצה בטוחה, או אילו שיחק להם מזלם תמיד, לא היו נתפסים לכל אמונת שווא. אולם בני אדם באים, לעיתים קרובות, לכלל מצוקה גדולה כל כך, עד שכל עצתם מתבלעת, ומחמת רדיפתם המופרזת אחר טובות המזל שאין בהן ודאות הם נקלעים מרה בין תקווה ופחד. לכן רוחם על הרוב נוטה עד מאוד להאמין לכל דבר. וכל זמן שהרוח שרויה בספק, ניתן על נקלה לטלטלה אילך ואילך; על אחת כמה וכמה - בשעת מבוכתה, כשמתרגשים עליה תקווה ופחד, אף שבהזדמנויות אחרות היא מתגאה ומתרברבת.” [ברוך שפינוזה, “מאמר תאולוגי-מדיני”, מלטינית: ח. וירשובסקי]
9. מצב הנפש שאני שואף אליו הוא של ניסיון תמידי לטפח ולהתמיד בטכניקה שהרגש העיקרי שבה הוא “דאגה”. “דאגה” כמו ב - “”care ולא כמו ב”worry” . הדגש הוא על פיתוח עצמי של הפרקטיקה העיקרית של הטיפול (הרמה, אחיזה נכונה, הנקה, האכלה, נחמה וכן הלאה), תוך סינון זהיר של אוסף העצות, ההוראות, ההערות והשמועות הסותרות שמציפים אותך מכל עבר, ופיתוח הביטחון העצמי תוך לימוד, בעיקר בהסתמך על עובדות ולא סיפורים (הגרף המצורף וסיפור ה”קוליק” הם דוגמאות מצוינות). אל תטעו במשמעות השגויה שדבקה במילה “טכניקה”, כאילו מדובר בדבר מה קר, מנותק, רובוטי. “טכניקה” היא אומנות הביצוע של מה שאינו מובן מאליו, והתינוק, רווחתו ואושרו, אינו אלא מטלה, משימה שעלינו לבצע, שליחות.
10. לטכניקה הזו הייתי קורה “תינוקאות”, ולמבצע אותה “תינוקאי”. הלימוד והאימון בה אינו אוסף של כללים קפואים, אלא דבר מה אורגאני, מתפתח, ומשתנה מתינוק לתינוק ומהורה להורה. הפרקטיקה של התינוקאות היא דו כיוונית, שכן גם התינוק לומד ומתפתח, יחד איתכם, כל העת, ומה שהיה נכון אתמול, לא יהיה נכון מחר. אך למרות זאת יש לזכור: תינוקכם אולי מיוחד, אבל סביר להניח שברוב הדברים הוא דומה מאוד לעוד מיליוני תינוקות אחרים. השכילו ללמוד גם מניסיון העבר, ומצאו נחמה במי שכבר עבר כל זאת.
11. כאמור, מעבר לזמן השינה המבורך, החוויה העיקרית של התינוק היא כאב, לעיתים הוא נראה כאילו הוא נקרע לגזרים. מכאן, תמוהה ההתייחסות לתקופת הינקות כאיזה גן-עדן אבוד, תקופה של חוסר דאגה שיש להתגעגע אליה. אינני מקנא ולא לשנייה בעולל הקטן שנראה כמו קורבן של אינקוויזיצית-עיכול, יותר מאשר כל דבר אחר. מופלא הדימוי של התינוקות כיצורים ברים, שלמים, כאילו נולדו ודבר האל על פיהם, ועם הגדילה, מתרבים רק הפגמים והספק, החסכים שמטביעה בנו לכאורה הסביבה. למעשה, ההיפך הוא הדבר: התינוק הוא דוגמא מובהקת להיותו של האדם יצור הנתון בחוסר-מתמיד, הוא יצור בלתי שלם בעליל, תכופות נמצא במצב של רעב וחוסר שביעות רצון, הוא תלותי ואינו מספיק-לעצמו, כאיבר הנקרע מגוף האם, לא מוצא את מקומו גם ברכה שבסביבות, כמו הקינים המושקעים שנבנים עבורו. דמיינו שהייתם מוכנסים לסביבה שהורכבה במיוחד עבורכם על ידי יצורים שתבונתם ועוצמתם גדולה משלכם באותה מידה שכוחם של הורים גדול משל תינוקם, סביבה שכל כולה מיועדת רק להשביע כל רעב ורצון שלכם - ההייתם מתפתלים וזועקים כאותם עוללים בעריסותיהם היקרות, נאחזים בכל חיבוק, מתנשמים ומתנשפים, כאילו שלפו אותם מבור שבי בוויטנאם? התינוק הוא אינו יצור שלם אלא הבטחה, גרעין שמפעפע אל העולם כל העת, מקרין עצמו אל העתיד בזעקות. הוא מפרפר כצב שהושלך על גבו, נראה כאילו הוא חסר אונים, אך למעשה הוא רב עוצמה: יש לו משרתים נאמנים.
12. ואולי אפשר לנצל את סף הסבל הנמוך של התינוקות לטובה? דמיינו לכם שסדיסטים הניזונים מסבלו של האחר, יזכו לגמילה ממנהגיהם הנלוזים על ידי החלפת הסכין ומכשיר העינויים בחיתול ובמוצץ? כך ירוויחו כולם, ובא לציון גואל.

והנה גיליתי סוג חדש של שקט: השקט ששורר בבית ובו תינוק ישן הוא שקט אחר. לכאורה זהו שקט דומה לזה של בית ללא תינוק, אך נסוכה בו אווירה אחרת לחלוטין: לא שביתת צלילים גרידא, אלא קולה הדמום של השלווה העילאית, ויחד עימה, תחושה זהירה של ניצחון.

(רשומה זו נכתבה בשלהי מלחמת לבנון השנייה, והיא מובאת לפרסום באיחור. כמובן, שהניתוח העקרוני, ולמצער, גם המציאות המדינית-בטחונית באזורנו לא השתנתה הרבה מאז, ולכן הדברים ודאי עדיין רלוונטיים).

בעוד התותחים עדיין רועמים, ופרטי ההסכמים שייחתמו ומניין ההרוגים עדיין לוטים בערפל, אנסה במאמר זה לעשות משהו לא מקובל, ולהסתכל על מאורעות הימים הסוערים הללו בפרספקטיבה רחבה יותר ולנסות, אם אוכל, אפילו ללמוד משהו.
הלהג התקשורתי האינסופי סביב הלחימה בצפון צורם כמעט כמו תמונות ההרוגים וממראות ההרס בלבנון. החצייה של ישראל לאזור שנמצא תחת מלחמה ולאזור שנהנה משגרה כמעט רגילה, הביא חלק גדול מהעם (לא זה שממש עסוק כעת בלחימה או בעשייה אמיתית, ואין לו פנאי לשפוך את תלונותיו במגוון אמצעי התקשורת) לפתח מנטאליות של אוהדים ביציע: הם משיאים עצות למאמן, צורחים על השחקנים, מחווים דעה על משלח ידה של אימו של השופט, ומתמירים את תפיסת עולמם ומצב רוחם לפי כול שער או החמצה. המדהים מכול הוא הרגשת ההפתעה המלאה מכול מה שמתרחש. לאו דווקא מהמלחמה הזו ספציפית, אלא מכול הסיטואציה של מלחמה בכלל, כאילו אינם חיים במדינה שעברה כל כך הרבה מלחמות ושפך דם, וכאילו אין ההיסטוריה האנושית כולה (אם תרשו לי להפליג מעט בהקשר) אלא שרשרת של עימותים, משברים, טעויות וכאב. בועת העולם המודרני הנוח, החף (יחסית) ממלחמות ומחלות אינה מובנת מאליה והוקמה אחרי אלפי שנים של תרבות אנושית ומאמציהם וגאונותם של אלפי אנשים שהקולות הצווחניים נוטים להתעלם מהם, ולזעוק כמו תינוק שהצעצוע נלקח ממנו. בפרספקטיבה הסטורית, שום דבר דרמטי או יוצא דופן לא מתרחש כעת במזרח התיכון, רק עוד חצי שורה בדברי ימי העולם. אפילו מבחינת מדינת ישראל, אין המשבר הזה בדבר סכנה קיומית (לפחות כרגע, כל עוד עוד אין לאיראן פצצה גרעינית). אך האם זה אומר שעלינו לקבל על עצמנו גורל אכזר זה כמו שהטיפו לנו חכמי הסטואה? לא ולא! כל אותו מאמץ להקים את התרבות האנושית שאוזכר לעיל היה מתוך אי-קבלה של גורל של קושי, חולי והרס. הסדר החברתי המודרני, הרפואה והכלכלה המודרנית המושמצת כל כך, הם הישגים שיש להכיר בהם ולהודות עליהם יום יום, אך יחד עם זאת להבין את משמעותם והבעייתיות שלהם.

זהות פוליטית

מבין צווחות האוהדים אפשר להבחין בכמה סיסמאות החוזרות על עצמן, סיסמאות שבאופן עקבי ממשיכות לשמר תבניות חשיבה פשוטות בקשר לדרכי הפעולה הרצויות העומדות כעת לפני המדינה. מדהים לראות באיזו קלות ההתלהמות הטוקבקיסטית מוכנה בהינף יד להקריב את בניהם של משפחות אחרות, שלא לדבר על כל צלם של אנושיות בו מתגאה המדינה הזו לטובת מתקפה רבתי (כנסו בהם!) שלא ברור אם תוצאותיה אכן ישפרו את המצב, ולעומתם, המתפקדים אוטומטית בצידו השני של המתרס הפוליטי המסורתי, אינם מבינים מדוע בכלל אנו נלחמים, אם אנו יכולים פשוט להפסיק ולדבר, לא כן? למותר לציין שאף אחד מהצדדים אינו תופס את מורכבות המצב, ומנסה פשוט למשוך את העגלה בכיוון איזושהי תדמית מציאות פשטנית שיש לו. על אנשים חושבים, לא כל שכן על אנשים הנמצאים בצמתים של קבלת החלטות מוטל לחשוב מעט מעבר לססמאות הללו.
כאן המקום לעצור ולשאול שאלה מוזרה משהו. מדוע בעצם אנשים מגדירים עצמם פוליטית? מהי בעצם זהות פוליטית. בישראל אתה מוגדר פוליטית באופן חד כימני או שמאלני בדיוק כפי שאתה מוגדר מגדרית. ישנם, כמובן, מדרגים של אפור (”קיצוני” או “מתון”), אבל בסך הכל. הדבר כל כך מאפיין את החברה, עד שזה נראה כמעט כמובן מאליו, אך זה ממש לא כך, שכן זהות פוליטית, בבסיסה, היא אמונה באסטרטגיה מסויימת של התנהגות ובסדר עדיפויות ערכי. סדר העדיפויות הערכי יכול לקבוע את האסטרטגיה, כמו במקרה של אנשים המאמינים באל, אבל במקרה של הבדלי זהויות פוליטיות בין אנשים מרקע דומה, חילוניים, בעיקר, סולם הערכים דווקא נגזר מאסטרגיית ההתנהגות העדיפה בעיני בעל הדעה. בניתוח גס, אנשי ימין, הרואים את העולם החיצוני כמקום מסוכן שלא ניתן לתת בו אמון, ימהרו להוריד בדרגה את קדושת החיים בעוד אנשי שמאל השמים את מבטחם באסטרגייה של שיתוף פעולה ישמרו על ערך קדושת החיים בראש הסולם כל העת. בהכללה גסה, שני צידי המתרס ישתדלו להצדיק את ראיית עולמם תוך שימוש בהכללות גסות (”ערבים מבינים רק כוח” מחד או “כולנו בני אדם, כולנו דומים ורוצים לחיות” מאידך). אך למרות שמובן לכל שהמציאות מורכבת יותר, הם אינם טורחים לנתח ולשנות את דעותיהם כלפי דרך הפעולה המומלצת לקבוצה, אלא עושים זאת מתוך ביצורי הזהות הפוליטית שלהם, מבליטים תמיד את העובדות התומכות בעמדתם לצידוק חוזר ונשנה של תפיסת העולם המונוליטית שלהם, למרות שבחייהם הפרטיים הם יכולים לפתח אופני התנהגות מורכבים בהרבה מדעתם הפוליטית המורכבת מאוסף סיסמאות חבוטות שקיבלו בהשאלה מהמחנה אליו הם משתייכים. הרוכל בשוק, (וסלחו לי על ההכללות הסטריאוטיפיות כשלעצמן בדוגמא זו), יכול לפתח התנהגות מורכבת מאוד בניהול העסק שלו. הוא יודע שיש אנשים שניתן לתת בהם אמון ויש כאלה שלא, הוא יודע שיש סיכונים שצריכים לקחת, ושמחירי הירקות משתנים כל העת ויש להסתגל לכך ולשנות את טקטיקות השיווק שלו (על ידי מציאת חרוזים חדשים לירקות הרלוונטיים עבור קריאותיו לבאי השוק ברמקול), אך למרות זאת, בעולמו הפוליטי, הכול פשוט. כל הערבים הם אותם ערבים, והים, ידידיי, הוא אותו הים.
לעומתו, עורך דין צעיר מצפון העיר יכול גם הוא לחוות גם את מורכבותו של העולם דרך משלח ידו. הוא יודע שיש אנשים כנים וישרים כסרגל, עד לרמה בלתי שפויה ממש, ויש נוכלים שיתקעו סכין בגב היד שהאכילה אותם ברגע שניתנת להם הזדמנות. למרות זאת, יכולה להכתיב לו הזהות הפוליטית שלו ראייה פשטנית למדיי של המציאות, הניזונה מחלומות פסטיגליים כמעט בדבר שלום אזורי בר קיימא הנמנע מעימנו רק בגלל קומץ קיצוניים שמפריעים לכולנו לשתות את הקפה שלנו במסעדה האופנתית סמוך לחוף הים.
מדוע, אם כן, אנשים מאמצים לעצמם זהויות פוליטיות פשטניות בשעה שהם יכולים לתפקד בסביבה כל כך מורכבת בהצלחה? לשאלה זו שתי תשובות. התשובה הראשונה טמונה כבר בגוף הדוגמא שהובאה לעיל, ונובעת בעצם מכל הטיעון שלי עד עתה, שהיה, כפי ששמתם לב, סטריאוטיפי כשלעצמו, והשתמש בהכללות, פשוט מכיוון שלא הייתה לי ברירה. הניסיון לתאר מציאות מורכבת בצורה מדוייקת לפרטים אינו אפשרי (במקרה הזה, את תופעת הזהות הפוליטית), והשימוש בהכללות מושכלות הוא כלי מקובל על מנת להתחיל ולתפוס את העולם. מכאן אפשר לחתור להכללות מפורטות יותר, תוך נסיון למצוא הגיון במערכת ולטעון טיעון. צביעה זו של העולם תוך “יציאה מהקווים” כל העת אינה רק מנת חלקם של מדעי החברה, היא הגישה המקובלת של המדעים כלפי העולם, גם של אלה המתקראים “מדוייקים”, שם הכללה גסה נקראת “קירוב מסדר ראשון” (first order approximation).

הסיבה הראשונה, אם כן, שאנשים מחזיקים בדעות פוליטיות דוגמטיות היא פשוט כי המציאות הפוליטית המקיפה אותם, אך הם אינם מעורבים בה באופן יום-יומי וגם אינם מתעמקים בה, היא פשוט מורכבת מכדי שיקדישו אליה מחשבה, לא כל שכן יעדכנו אותה שוב ושוב עם המציאות המשתנה.
כמובן שישנם עריקות מצד לצד, “יציאות מהארון” של שמאלנים לאחר אירועים קשים (”אתם צודקים, אי אפשר לסמוך עליהם”), או התמתנות של איש ימין לאחר פריחה מדינית (”אולי אתם צודקים, נמאס מן המלחמות”), אך תמיד היא נתפסת כמעבר פאזה חד-כיווני בין שתי הדעות היחידות שמוצעות לנו במרחב, אולי זאת מכיוון שכל כך הרבה מן הזהות האישית והחברתית של כל אחד מאיתנו נגזרת מן הזהות הפוליטית שלנו (אז מה, עכשיו אני ימני/שמאלני? מה זה אומר עליי? אני צריך להתלבש אחרת? להחליף חברים?).
הסיבה השנייה היא שכפרטים בחברה אנו חלק מגוף גדול מאיתנו, ואין משמעות לדעה מורכבת או משתנה. באופן רשמי אנו נדרשים להכריע רק פעם בארבע שנים, ולכן אין משמעות לשינויי דעה קצרי מועד, ובכל מקרה אנו מנסים למשוך את העגלה בכיוון כלשהו, גם אם דעתנו לא שלמה עם הכיוון הזה.

תורת המשחקים במרחב המזרח תיכוני

KRISIS ביוונית היא החלטה, ומעניין שמילה זו התגלגלה באנגלית להורות על משבר. משבר הוא הזמן בו צריך לקבל החלטות, בו אין ברירה אלא להחליט מכיוון שגם לחוסר החלטה משמעות הרת גורל. מלחמה היא משבר שכזה, נקודת זמן בה כל שרשרת הנסיבות וההשפעות על מציאות חיינו במכלול הרבדים האישיים והפרטיים יכולים להיות מוכרעים ולהצטמצם לתוצאותיה של החלטה אחת. אולי בגלל עובדה זו, כה משכנעת היא האשליה שהזהות הפוליטית הפשטנית שלנו היא כלי נכון להתמודד עם הכרעות קשות שנתבעות מאיתנו בעת משבר שכזו.
תורת המשחקים היא תורה מתמטית שעשויה להעניק לנו זווית ראייה שונה דרך ניתוח כמותי של טקטיקות התנהגות וקבלת החלטות בסביבה משתנה. גם כאן עלינו לפשט את המצב המורכב לכדי מודל פשוט, אבל הרווח יהיה מבט מושכל מעט יותר על מצב העניינים.
אחד המשחקים הבסיסיים והמפורסמים שמשמש כמודל בתורת המשחקים הוא “דילמת האסיר“. במשחק זה יושבים היריבים זה מול זה, וכל אחד מהם יכול להחליט לשתף פעולה עם היריב או לבגוד בו (למשל על ידי הורדת קלפים של שיתוף פעולה או בגידה). זה אינו משחק שיכול לספק הנאה באופן מעשי - אל תנסו זאת בבית! זהו רק מודל של תהליך קבלת החלטות הדדי. במודל שכזה, שיתוף פעולה ייתן נקודות לשני הצדדים, ובגידה הדדית תזיק לשניהם. אם זה היה סוף הסיפור, אפשר היה להסיק שמודל זה מנבא שלום עולמי מיידי בכל העולם. אך ישנה אפשרות נוספת. שמישהו מהשחקנים יחליט לבגוד במשתף פעולה. כאן המקום לציין שהשחקנים אינם יודעים את מהלך הצד השני עד לחשיפת ההחלטות שלהם. במקרה של בגידה צורמת שכזו, ירוויח הבוגד יותר משהיה מרוויח במקרה שהיה משתף פעולה, ומשתף הפעולה הנבגד נפגע קשות. חרף פשטותו, למשחק ווריאציות וניתוחים אינספור, ופרשנויות שונות מאמצות אותו כמודל למערכות יחסים בתחומים רבים כמו כלכלה, אבולוציה ומדעי החברה.
הנמשל הפוליטי הפשוט והמיידי הוא מאבק בין שני עמים על שטח, כמו זה שמתרחש באזורינו. שיתוף פעולה הדדי יכול להועיל לשני הצדדים, אך שיתוף פעולה מצד אחד (למשל ויתור על שטח) ובגידה מהצד השני יכול להניב תוצאות דומות לאלו המתוארות לעיל. בגידה הדדית (עימות), ימשיך להביא, סיבוב אחר סיבוב, להפסד לשני הצדדים, אך לא כזה גדול כמו שתניב בגידה במשתף פעולה.
המודל הפשוט של דילמת האסיר אפשר לנסות לבחון באופן נסיוני מהן אסטרטגיות משחק העדיפות יותר או פחות. בטווח הארוך. אסרטגיית משחק מזכירה קצת עמדה פוליטית. היא יכולה להיות דוגמטית (אני לא סומך על אף אחד, ולכן תמיד אשחק “בגידה”), או פרגמאטיות, כאלו התלויות גם במעשיו של היריב בסיבובים קודמים (למשל “מידה כנגד מידה” המפורסמת, שמנסה לשתף פעולה עד שהיריב בוגד, ואז משיבה לו כגמולו). ריצה עיוורת של אסטרטגיות שונות כאלו זו כנגד זו באלפי סיבובי משחק, הניבה יתרון ברור לאסטרטגיות הפרגמאטיות, ולא במפתיע. משתפי הפעולה התמידיים נופלים קורבן כל העת לבגידות, והחשדניים הנצחיים מחמיצים את היתרון שגלום בשיתופי פעולה. פתרון מורכב זה הניב, כפי הנראה, את המערכות האקולוגיות המורכבות שאנו מוצאים בטבע ובחברה האנושית, שמתבססות על שיתופי פעולה וסימביוזה ולא רק על מאבק.
הנמשל, אם כן, ברור, וכמעט מובן מאליו. עמדה דוגמאטית היא גרועה להישרדותה ורווחתה של אומה, כמו שהיא גרועה לאדם הפשוט. עוצמתה של מדינה דמוקראטית לא נובעת רק מאיזו צדקה מוסרית של שיתוף האזרח הפשוט בקבלת ההחלטות, אלא בסתגלנותה, ביכולתה להשתנות ולפרוח בסביבה דינאמית ומורכבת.