הערות שוליים לאפלטון

כבני תרבות אנחנו עושים בחירות רבות, ולרבות מהן יש משמעויות שאנו נמנעים מלחשוב עליהם. אז כשאנחנו נוהגים ברכב ממונע, אוכלים בשר או קונים תוצרת סינית, אנחנו יכולים להגיד שזו לא ממש בחירה, אנחנו חלק מקולקטיב, קורבן להחלטות שאיננו יכולים לשנות, אבל חלק מהבחירות התרבותיות שלנו הן חופשיות כמעט לחלוטין, והן הזדמנות הפז שלנו להשתמש ביכולת שלנו להשפיע על התרבות שאנחנו חלק ממנה ולא רק להיות מושפעים על ידה.
אחת מהבחירות הללו היא מתן השם לילדינו. לכאורה מדובר בהחלטה אסטטית גרידא, אך למעשה זוהי אחת מהצהרות הכוונות הערכיות המשמעותיות ביותר שאנו עושים, ויש בכוחה להגדיר את זהותנו ואף להטות באופן ישיר מגמות חברתיות. בישראל, להבדיל ממדינות רבות אחרות שנהנות מיציבות תרבותית גדולה יותר, מייצגים השינויים המהירים יחסית בשמות הניתנים לילדינו את התמורות המפליגות שחלות בחברה המתהווה.
הדוגמאות הברורות הן כמובן משפחות השמות המזוהים באופן מובהק עם קבוצות שונות בחברה. בין השמות התנ”כיים הקלאסיים (משה, שמות האבות), לשמות העבריים המודרניים חוצץ מסך האמונה, וחקירה מדוקדקת יותר תחשוף הבדלים דקים יותר בין דורות, חצרות ואופנות. בחירה בשם מאחת הקבוצות היא הצהרת זהות ברורה, ולמרות מעט חריגות בשוליים, הקו בשתי הקבוצות מתיישר לכאן או לכאן. בצד האמוני הקיצוני של החרדים, תתפרש כל חריגה מסט השמות המצומצם כמרד בהגמוניה הרבנית, בעוד שבצד החילוני מסתמנות יוזמות מקוריות שחוגגות את חופש הביטוי וההגדרה העצמית. אך מעבר למקוריות, נושאות הבחירות החדשניות הללו הצהרות תרבותיות נוספות, שלא תמיד שמים אליהן לב. חלק מהשמות מרמזים על נטייה “ניו-אייג’יסטית” או חזרה לטבע (”דולפין”, “ים”), חלק מנצלים דמיון פונטי לשמות אנגלוסקסים כדי לשוות נופך לועזי לצאצא (ליאם, תום). מנגד מצויים חלק מיוצאי חבר העמים שמקריבים את כינויים הסלאבי יחד עם עורלתם כדי לרכוש לעצמם שם עברי גאה. כל אלה הן הצהרות תרבותיות לגיטימיות כשלעצמן, הבעיה טמונה כשהן נעשות בלי שום מודעות למשמעות שלהן, כנהירה אחרי מגמה או אופנה. אחת האופנות הנרחבות בקרב חילוניים הם שמות היוניסקס, או יותר נכון, ייבוא כמעט חד כיווני מן השמות הזכריים לצד הנקבי, יש אף שמות שה”עברו צד” והפכו באופן רשמי נפוצים יותר אצל בנות מאשר אצל בנים, כמו השם “יובל”. בלי לתת על כך הרבה מחשבה, תומכים ההורים הללו במגמה תרבותית רחבת היקף של טשטוש ההבדל בין המינים ובעצם החלת הסממנים הגבריים (לבוש, שם, תנועה) על נשים. בפרספקטיבה של מאה נראה כאילו האסטרטגיה העיקרית של התנועה הפמיניסטית היא “אם אינכן יכולות לנצח אותם הצטרפנה אליהם”.
אינני חורץ משפט על אף אחת מהבחירות הללו, אך אני חושב שזה הוגן דיו לדרוש מההורים להיות מודעים למשמעות ההצהרתית והפרקטית של הבחירה התרבותית שהם עושים. להבדיל מצבע הצעיף או גובה העקב, שם הוא משהו שלא משנים חדשות לבקרים. מעמד מתן השם הוא עיתוי מצוין להתחיל לקחת אחריות על הבחירות התרבותיות שלנו, ולהגדיר לעצמנו את הזהות המשפחתית, החברתית והאסטטית. מכאן, אפשר להתחיל לחשוב על הבחירות התרבותיות האחרות שלנו, ולקחת אחריות על השפעותיהן ומשמעותן.