בעקבות גל הנוסטלגיה של השנים האחרונות, שמציף את דורנו בזכרונות שחור-לבן מילדותנו האבודה, עלה בדעתי שאפשר לומר בביטחון סביר ומבלי לחטוא בהכללה חזקה מדי שהמטרה המרכזית של הטלוויזיה הלימודית בימים ההם היתה ללמד אותנו אנגלית וזהירות בדרכים.
לפיכך, אפשר לומר, לפחות ככל שזה נוגע לי ולסובביי, שהטלוויזיה הלימודית עמדה במשימתה: לא נדרסנו ואנחנו יודעים אנגלית לא רע.
כל דור רואה את הדור הבא אחריו כנחות. למרות ההתפתחות העצומה בתרבות האנושית באלפי השנים האחרונות, מאז ומתמיד חשב כל דור שהעניינים רק הולכים מדחי אל דחי. כמובן, גם כיום אפשר לשמוע את מקהלת המודאגים שמבכים את רדידותו של הדור הצעיר, שראשו עסוק רק בריק סלולרי, הבלים טלוויזיוניים וזימה אינטרנטית. ניתן היה לחשוב שדור הורינו וסבותינו, כולם עד האחרון שבהם, הסתובבו טרודים בצעירותם מבוקר עד ערב בסוגיות תיאולוגיות ומדעיות, והתנזרו כדבעי מהבלי העולם הזה. חיטוט קל בעליית הגג המשפחתית יגלה את קלפי האספנות של שחקני הכדורגל, את עטיפות המסטיקים וחוברות הזימה. האליטה התרבותית שנשאה על גבה את עול המדע והתרבות הגבוהה הייתה מאז ומתמיד מיעוט, ואם כבר, אז למרות שהיא עדיין מוקפת באוקיאנוס של רדידות, היא התרחבה באופן מוחלט ויחסי כאחד בדורות האחרונים. כיום חיים יותר מדענים מאשר חיו אי פעם בכל הדורות יחדיו. בכל הקשור לכישורי תבונה שונים נראה שהם נמצאים בעלייה מתמדת בעולם המערבי (כ - 5 נקודות IQ בממוצע כל שנה), לפחות על פי המדד הבעייתי אמנם של מבחני אינטליגנציה. התופעה הזו אינה פשוטה, כמובן, ומעידה בעיקר על הסתגלות של הדור החדש לסביבה משתנה, יותר משהיא מעידה על שיפור בחומרה האפורה שבקודקודי הראשים החדשים. ובכל זאת, הסביבה הזו, וכך גם היצורים שחיים ומתפקדים בה, עשירה לאין ערוך מהסביבה של הדורות הקודמים. כשחושבים על הצעיר הממוצע, מיד עולה לנגד העין דמותו של עלם קופצני אך בעל מבט אטום ומזוגג, שקורא פחות ספרים, עוסק בפחות פעילות גופנית, ובאופן כללי מבשר יחד עם חבריו את קיצה של הציוויליזציה. אך בהשוואה לצעיר מימי הביניים, למשל, הוא כנראה היה נראה כמו ליאונרדו דה-וינצ’י פחות או יותר. כמות הכישורים הטכנולוגיים שלו, כמות הידע שצבר (גם אם בחלקו הגדול הוא אודות כוכבניות טלוויזיה ודגמים חדשים של פלאפונים) הוא עצום בהשוואה לאנשים שלרוב לא ידעו קרוא וכתוב, ולא תמיד ידעו לספור ליותר מעשר. עליית הממוצע הזו יכולה לדחוף את האליטה האמיתית מעלה מעלה, ומאפשרת לה, בעמידתה על כתפיהם של ענקי כל הדורות זה על גבי זה, להפליג ולראות יותר ויותר.
לצעירים של היום גישה לידע של כל הדורות, הם חיים בסביבה שמשתנה ברזולוציה של ימים ושבועות לעומת סביבה שהייתה משתנה אט אט לאורך עשרות ומאות שנים. בשעה שלפני מספר דורות היה צריך אדם ללמוד מקצוע אחד ושימוש בכמה כלים פשוטים, נדרש בן זמננו לידע מופשט נרחב, הוא לומד להפעיל כלים מורכבים ומשתנים. כיום, ילדים רכים בשנים, בעזרתם של משחקי המחשב, מטיסים מטוסים, מפקדים על גדודים וחטיבות, בונים ומחריבים ערים ווירטואליות. לא ירחק היום ומצביאי העתיד ילוקטו מתוך האלופים הצעירים של משחקי הרשת כמו ברומן המופתי של א.ס. קארד. מעל גבי הרשת הם פוגשים אנשים מכל רחבי העולם. הם משחקים, סוחרים ומסיירים במחוזות נעלמים, בזמן שבן גילם לפני חמש מאות שנה היה עסוק בחרישת השדה של האדון, וחשב שהעולם שטוח, אם בכלל עלה בדעתו להרהר בצורתו.
ובכל זאת, מקשים המבוגרים, הדור הצעיר אלים יותר ויותר, בגלל הטלוויזיה ומשחקי המחשב. האומנם? להזכירכם, הבילוי העיקרי של אנשי ימי הביניים, כולל ילדים, היה קרבות כלבים ותרנגולים חיים והוצאות להורג פומביות. כמו כן הם נהגו לשחוט את חיות הבית בעצמם. אלימות, חולי, ומוות באופן כללי היו חזיון נפרץ הרבה יותר מהיום. הרחובות ובתי הספר בעולם המערבי הם בטוחים משהיו אי פעם. גם מקרי האלימות והפשע שזוכים לכותרות הם רק הד זניח לריכוזי האלימות האמיתיים, שנשארו, כאז כן עתה, סכסוכים בין מדינות ועמים, ואין לזה קשר לטלוויזיה.
מדוע, אם כן, רואה כל דור את הדור שתחתיו כמפגר ואלים יותר? כנראה שהתופעה שאנשי הדור המזדקן מבחינים בה אינה היסטורית, כי אם אישית: הם רואים את השתקפות הזדקנותם שלהם, את מסעם היחסי בתוך האוכלוסייה הנוכחית. בכל שנה שעוברת אנו רואים יותר ויותר אנשים צעירים מאיתנו, וסכלותם הטבעית ביחס אלינו נדמית כהתדרדרות גלובלית. וכך הדבר ימשיך, והמנהגים החדשים ייראו לנו זרים יותר ויותר, עד שגם אנו ניאסף אל הנצח ונפנה מקום לעוד טבעות לצמוח בגזע התרבות המתפתח.
לא צריך להציג את וויקיפדיה, האנציקלופדיה הצומחת, החיה והנושמת, שהפכה להיות אחד מצמתי המפגש החשובים והמפותחים ברשת. יש שאומרים שכל מפעל האינטרנט כולו היה שווה ולו בעבור היותו הקרקע הבוטחת עליה יכול להתקומם מגדל בבל כלל אנושי זה. וויקיפדיה צומחת לה בשלל לשונות, כלשונות התורמים לה ברחבי העולם. מן המפורסמות הוא שגודלה של וויקיפדיה בשפה מסוימת מהווה עדות כלשהי לשיעור הפעילות התרבותית בשפה זו. כמובן שהשפות הבינלאומיות,
ובראש ובראשונה האנגלית, אך גם הספרדית והצרפתית, זוכות לתרומה לא רק מבני ארצות האם של לשונות אלה. מעל כולם יושבת האנגלית, עם למעלה משני מיליון ערכים היא האנציקלופדיה המקיפה ביותר בהיסטוריה האנושית (כל הנתונים ברשימה זו נכונים ליום פרסומה, והם כמובן משתנים מיום ליום).
לא נעסוק כאן במהימנות מפעל האנציקלופדיה הפתוחה, אך אומר רק שאולי יחסיותה ושבריריותה של האנציקלופדיה שכל אחד יכול לערוך משקפים מהימנה את שבריריותו ויחסיותו של הידע האנושי עצמו. מעניין לראות איך נאבקים תורמים עלומים ברחבי העולם עם ערכים טעונים ושנויים במחלוקת, מנסים להיות אובייקטיביים. ולעיתים הויכוחים אינם תמים, והערך נותר תלוי ועומד ומעין שלט אזהרה תלוי מעליו, ובעמוד הדיון שמאחורי הקלעים ממשיכה ההתדיינות עוד ועוד. רבים עדיין לא מבינים איך אנציקלופדיה שפתוחה פחות או יותר כמו קיר גרפיטי יכולה להיות כל כך אמינה: “מישהו בטח בודק את זה” הם מפטירים ממעמקי המוסכמות המובנות מאליהם של עולם הידע הישן, שעובר מהפכת אמת מרגשת לנגד עיננו. ודאי שמישהו בודק את זה: אתה! אני מניח שחוסר ביטחון ואמון עצמי שכזה נשמע מפי איכרים ובעלי מעמד נמוך לפני מאה שנה, עם עליית הדמוקרטיות במערב. הרעיון שתינתן להם זכות הצבעה והשפעה בענייני המדינה הרמים נראה להם ודאי מעורר יראה, והפקרות לשמה. וכשמישהו בא אליי בתרועת ניצחון עם טעות או סילוף באיזה ערך בוויקיפדיה, אני עונה לו : “אדרבא - תקן!”.
ובכן, נחזור לגודל הוויקיפדיה כסמן לפעילות תרבותית. כמובן שסמן זה הוא חד כיווני. מספר ערכים גדול בלשון מסוימת יכול להצביע על פעילות תרבותית, אך מיעוט ערכים לא מצביע בהכרח על ניוון תרבותי, מכיוון שיכול להיות שהפעילות התרבותית לא מתבטאת בהכרח במעורבות ברשת האינטרנט בכלל או בוויקיפדיה בפרט, כך המצב ודאי בסינית. אחוז הסינים המשכילים הוא נמוך באופן יחסי למערב, אך מיעוט הערכים היחסי באנציקלופדיה הסינית (160,000) לבטח אינו משקף את עושר תרבותה של האומה העצומה הזו. כמובן שמספר הדוברים בשפה מסוימת משפיע על גודל הוויקיפדיה שלה (בכל הדיון הזה אפשר לדבר על שלל המפעלים של וויקימדיה, כמו וויקימילון ווויקיציטוט, אבל וויקיפדיה היא המפעל העיקרי ומספר הערכים שבה בד”כ מתכונתי למספר של השאר). אחרי הכול, כתיבה ועריכת האנציקלופדיה היא עבודה המתבצעת על אנשים בשעות הפנאי, וככל שהעבודה מתחלקת בין יותר תורמים, כך יכול המפעל לצמוח מהר יותר. לכן יש משקל רב ליחס בין מספר הדוברים בשפה לגודל הוויקיפדיה שלה. לא בכדי מתגאים אנו בוויקיפדיה העברית שלנו (70,000), שעוברת בהרבה את הוויקיפדיות בשפות של אויבינו הפרסים (30,000) והערבים (50,000), למרות עליונותם המספרית הגדולה.
אל תוך המצעד המפואר הזה משתחלת לה בגאווה שפה עלומה בשם וולאפיק. היא מדורגת גבוה גבוה במועדון המכובד של המאה אלף ערכים ומעלה, כשהיא מקדימה את העברית, ושוכנת לבטח יחד עם כל השפות המובילות בעולם, מלבד האנגלית, שכרגע היא החברה הבודדת במועדון המיליון הנכסף.
וולאפיק? רבים מאיתנו היו מרימים גבה, מניחים שאולי זהו שמה של השוודית או הפינית בפי דובריה, אך לא כך היא, וולאפיק היא וולאפיק. המענה נמצא כמובן בוויקיפדיה עצמה: וולאפיק היא שפה מתוכננת, יתומה מעם וארץ, כמו האספרנטו או להבדיל שפת הקלינגון מ”מסע בין כוכבים”. היא הומצאה על ידי כומר גרמני בשם יוהאן מרטין שלייר בסוף המאה התשע-עשרה, לאחר התגלות אלוהית בחלום שהורתה לו ליצור שפה אחת שתאחד את האנושות. הוולאפיק צמחה מהר, וקנתה לעצמה די הרבה מעריצים באירופה של אז, במיוחד בגרמניה. היו אפילו מספר כנסים של וולאפיק, באחרון שבהם דיברו אך ורק וולאפיק.
ההיסטוריה רצופה בניסיונות ליצור שפה מתוכננת מראש. יש שרואים את העברית שלנו כסוג של שפה מתוכננת, שבנויה על יסודות עתיקים. חלק מהניסיונות לברוא שפה כזו כללו ניסיון לשחזר שפת מלאכים (כמו האנוכית של ג’ון די), ליצור שפה שתשקף את ההיררכיה המטאפיזית והלוגית של העולם (כמו אצל וילקינס או אצל לייבניץ במאה השבע עשרה), או ליצור שפה פשוטה שתקדם דרך חשיבה פשוטה ואושר (כמו טוקיפונית). יש כמובן גם ניסיונות אקזוטיים, כמו השפה המוזיקלית סולרסול שאפשר לנגן אותה, והרשימה ממשיכה עוד ועוד… בין שלל השפות האלו ישנם שפות שתוכננו כדי להוות גשר לאיחוד האנושות, והוולאפיק של שלייר לא הייתה השפה היחידה שנבנתה למטרה זו, יחד עימה אפשר למנות את האספרנטו של זמנהוף, הלטינו סינה פלקסיונה של המתמטיקאי פיאנו, והאינטרלינגווה.
כמעט משחר ההיסטוריה היו שפות מרכזיות שנטלו את הבכורה ושימשו כגשר בין הלשונות השונות. הדוגמאות הבולטות ביותר הם הלטינית, ולאחר מכן הצרפתית וכיום האנגלית. השפה הבכורה הזו (LINGUA FRANCA) הייתה תמיד שפה טבעית של עם שהשפעתו התרבותית באה עם התפשטותו הפיזית והמרחבית, תמיד, מטבע הדברים, בנתיב של דם ומלחמות. הלטינית הייתה שריד לאימפריה הרומית, הצרפתית לכיבושי נפוליון והאנגלית נצר לאימפריה הבריטית וכיום תחת ההגמוניה האמריקנית הגלובלית. השאיפה לאכלס את הנישה הנדרשת של לשון בינלאומית על ידי שפה שמשוחררת מהכבלים ההיסטוריים והמטען ששפות אלה נושאות עימן הוליד ניסיונות רבים, ממש קדחת של שפות שהולידו ריבוי ובלבול במקום ששאפו לייצר אחדות וסדר. אחרי הכול, ממציאי השפות הללו שאפו לייצר שפה שתהיה קלה ללימוד, ללא ריבוי זמנים ויוצאי דופן, ומיעוט ככל הניתן של תנועות ועיצורים, במיוחד כאלו שקשים להגיה על ידי עמים מסוימים (זו הסיבה, למשל, שבוולאפיק אין R, עיצור שמקומו נפקד מלשונות המזרח הרחוק). כמובן שליצור לקסיקון של מילים יש מאין זו משימה כבירה ודי מיותרת, ולכן רוב השפות הללו הסתמכו על האלפבית הלטיני והלקסיקון שלו ושל שפות אירופיות שונות, תוך שינויים כאלה ואחרים. משמעות השם וולאפיק הוא “שפת העולם”, שהוא התמרה של המילים האנגליות: World Speak.
כמו יצירי מעבדה מלאכותיים באיזה סרט מד”ב זול, רוב השפות הללו קרטעו אל מחוץ למבחנה רק מספר צעדים עד שקרסו ושבקו חיים. שפה היא מטא-אורגניזם שזקוק לצורך קיומו לציבור גדול של אנשים שיחזיקוהו בחיים. האספרנטו היא היצור המלאכותי היחיד שמצליח לשרוד כבר מעל מאה, אבל היא נותרה תחביב תימהוני של משוגעים לדבר, ורחוקה מלאכלס את הנישה המבוקשת של שפת האומות.
לא רק שפות מלאכותיות מתות, גם שפות טבעיות גוועות להן לאיטן. היידיש שלנו היא מקרה ידוע וקרוב, ווויקיפדיה הוא אחד המקומות שבהן מנסים שוחרי שפות אלו להחיותן, או לפחות לבנות להן אנדרטה ראויה. מהבחינה הזו, הוולאפיק היא תופעה מדהימה, בהתחשב בכך שאפילו בין השפות הבינלאומיות המלאכותיות היא מעולם לא נחשבה כמובילה. נדמה הדבר כמו מאוזוליאום ענק שנבנה על קברו של חנווני אלמוני וחסר חשיבות: מעל למאה אלף ערכים. קחו בחשבון שמספר דוברי הוולאפיק היום בעולם מוערך בעשרים (לא עשרים מיליון, לא עשרים אלף: עשרים).
מי האנשים שמתחזקים את השפה המתה והלא מעניינת הזו? תשובה חלקית תוכלו לקבל מסיפורו של פול לאפארז’, שמגולל בהומור רב כיצד החליטו הוא וחברו ללמוד שפה שאיש אחר לא יוכל להבינם. כנראה שהצורך ללמוד שפה שכזו הוא המקבילה הלינגוויסטית לצורך לקפוץ עם אופניים מעל מעקה של מדרגות או מהתשוקה לאסוף בולים עתיקי יומין. דווקא האזוטריות של כל העניין היא סוד הקסם. לאפארז’ מספר שלוולאפיק הייתה דוברת אחת שלמדה אותה מילדות, לאחר שאביה הבלשן החליט ליצור את ילד הוולאפיק הראשון בעולם. דמיינו לכם את עולמה של ילדה שיכולה לדבר רק עם אביה!
ובכן, כיצד קומץ זה של משוגעים לדבר הצליח לעשות את מה שמיליוני גרמנים וצרפתים עמלו עליו כה הרבה? התשובה מתגלית מאליה תוך עלעול בדפי וויקיפדיה הוולאפיקית. יש אמנם עשרות אלפי ערכים, אך רובם ככולם קצרים להחריד, רובם מורכבים רק ממשפט אחד ויחיד. זוהי אינה אנציקלופדיה, אם כן, אלה רק שלד רזה של כזאת. למעשה, כבר בטבלה של דירוג הוויקיפדיות אפשר למצוא רמז לכך, שכן עורכי וויקיפדיה, בחפשם אחר כלי להערכה של וויקיפדיה בשפה מסוימת, לא משתמשים רק במספר הערכים, אלא גם במדד מספרי שמכונה “עומק”. עומק הוא לכאורה מדד איכותי, אך “ציון” זה הוא פרי תחשיב כמותי שמהווה הערכה הוגנת למדי לאיכות ולמהימנות של וויקיפדיה. תחשיב זה לוקח בחשבון את גודל הערכים, ריבוי העורכים וגם את קצב העריכה והשינויים שנעשה בערכים השונים באופן ממוצע. כבר כאן אפשר לראות שמדד העומק של הוויקיפדיה הוולאפיקית נמוך באופן משמעותי. מדד העומק חושף גם אשליה אופטית אחרת: וויקיפדיה הפולנית מתגאה במקום הרביעי מבחינת מספר הערכים, ומקדימה את הספרדית למשל, אבל מדד העומק חושף שמדובר באוסף של ערכים קצרים יחסית, שלא נערך בקצב דומה לוויקיפדיות המכובדות יותר. כמובן, אין כאן כל רע, יתכן וזו טקטיקה ראויה לבנות אנציקלופדיה לרוחב לפני שהיא נבנית לעומק. אנציקלופדיה אינה בניין: היא לא חייבת יסודות איתנים לפני שהיא ממריאה לגובה ולרוחב. סדר הדברים יכול להתהפך. בכל מקרה, אם אנו רוצים להשתמש בוויקיפדיות על מנת להעריך פעילות תרבותית בשפה מסוימת כאמור לעיל, יש לקחת גם מדד זה בחשבון. אגב, כאן יש עוד סיבה לגאווה מקומית: מדד העומק של העברית גבוה משל כל השפות המערביות מלבד אנגלית.
ובכן מסתרי וויקיפדיה הוולאפיקית מתחילות להיחשף, ויותר ויותר קשה להאמין שמדובר בדבר מה אמיתי ולא במתיחה או מעשייה בורחסית. דיברנו על ה”מי” וגם על ה”איך”, אך נותרנו עם ה”למה?”. למרות כל האמור לעיל, העבודה שנעשתה על הוויקיפדיה הוולאפיקית הייתה כבירה, ולא ברור מדוע היא הושקעה. היידיש השוקעת נושאת על סיפונה מטען תרבותי שאולי שווה לזכור, ואם חזון השפה הבינלאומית בוער בעצמותיהם של הכותבים, מדוע לא יקפצו על עגלת האספרנטו, שאינה שונה בהרבה ולה כבר בסיס של כמה מיליוני דוברים ששומר על יציבות יחסית ומעריצים רבים. כת האומומוטו היפנית שחרתה על דיגלה שאיפה לשלום עולמי, אליה השתייך אואשיבה מייסד האיקידו, רוממה את זמנהוף ממציא האספרנטו למעמד של אל.
מדוע, אם כן, כותבים אנשים אלה בשביל אף אחד, אנציקלופדיה שאיש לא יקרא, מפעל שאיש לא יכיר? אין לי תשובה אמיתית לשאלה הזו, למרות שכבלוגר שאלתי את עצמי שאלה דומה. אבל יש לי תחושה עמומה שהתשובה לכך היא המפתח להרבה מאוד פלאות, לפירמידות, לסטונהג’, לכתב היד של וויניץ’, לסיבת היקום עצמו. מדוע המשכנו כל השנים להתפלל מול שמיים ריקים, אחרי מי אנחנו רודפים במעגל שיישכח לבטח עם השנים, מדוע אנו מקימים ארמונות בחול שיישטף עם הגאות? הניצחון על הזמן החולף נעשה על ידי ייחודיות ולא חיזוק היסודות. העולם מחפש להמציא עצמו מחדש, להיות שונה. הוולפוקית רוצה לחיות. כמו פטרייה באפילה, היא משלחת זרועות.
אדולף היטלר לא בחר את הצורה של השפם הקטן שכל כך מזוהה עימו, אלא עשה זאת כדי להתאים אותו למסכת גז בעת שהיה חייל במלחמת העולם הראשונה. שמעתי פעם שהסיבה שהמשיך לטפח את שפמו גם לאחר מכן הייתה כי סבל במשך שנים מזיהומים חוזרים ונשנים בשפתו העליונה.
איזה מסכן.
אכן, רשת האינטרנט היא מקום מסוכן. הרשת רוויה בסכנות ובאנשים בעלי כוונות זדון שיכולים לטמון לך פח. דב גילהר הוא אדם כזה.
למי שלא ראה, בסדרת כתבות “מזעזעות” של חדשות 10, נחשפו חמישה “פדופילים” שפותו על ידי תחקירנית שהתחזתה לבת שלוש-עשרה. לאחר חיזורים וחילופי דברים מיניים ב”צ’אט” הם הוזמנו לביתה כשסיפרה להם שהוריה אינם. שם, במקום להיכנס של היכל תענוגות מיניים אסורים, הם נופלים ברשתו
של מלאך החבלה דב גילהר, שמנופף בפניהם בתמונות זימה ששלחו לקטינה, ומצטט משפטים כשהמילים העסיסיות מצונזרות בצפצוף, שרק מגביר את הסקרנות. כמו טום קרוז ב”דו”ח מיוחד”, הוא מזנק לתוך חייו של הנבל רגע לפני ביצוע הפשע, ומעביר אותו אחר כבוד למשלחת מלאכי רעים של המשטרה שממתינה לו מעבר לדלת, לא לפני ששמו המלא ופרצופו נחשפו לעיני כל, והוא נידון לנצח של שריפה בגיהינום שהוא הזולת.
דב גילהר פועל בהתאם לחוק. דב גילהר פועל מתוך הקונצנזוס הפנאופטיקוני שהפך את המילה “פדופיל” לצו חובה לגינוי עבור כל בן תרבות. השימוש במילה הזו מזכיר קצת את המילה “טרור”, מעין מצורע מוקצה שאפשר להשליך אליו כל מה שרוצים להשמיץ. כך, מבחינתנו, כל פעולה שהפלסטינאים עושים, תהי זו חטיפה של חיילים או התפוצצות באוטובוס מלא אזרחים, ובעיניהם, כל פעולה שישראל עושה, לרבות פגיעה מדויקת במשגרי רקטות, תיקרא “טרור”.
לנגד עינינו אנו רואים תהליך של הומברט-הומברטיזציה של הגבר הישראלי: הם באים מכל השכבות, הגילאים והמעמדות. ולא, אין להם קרניים. רובם מתנהגים בעדינות ובמבוכת מה, כמעט קורבנות גם הם לתשוקה האיומה שהובילה אותם לאותה דירה שתשנה את חייהם לעד. כלפי חוץ מצקצק הגבר הממוצע וגם אם יגנה את הקרנבל הטלוויזיוני והשיטה בה נחשפו ה”מפלצות”, עדיין יביע שאט נפש מהמעשה עצמו. אך עמוק בפנים, דמותו המפרפרת של הסוטה מול זרקור המצלמות מתחילה לעורר יותר ויותר אמפתיה, בטח יותר מאשר לילדה הדמיונית אותה כיכול הטריד. כמו נמר שנלכד ברשת בשיאו של סרט טבע אכזרי, מתגנבת ללב איזו תקווה סמויה לפרוץ אל המסך ולשחרר אותו מן המלכודת, להניח לו לרוץ חופשי בשדות הציד הוירטואליים. נכון, רגע לפני ראינו את הנמר מזנק על עופר חסר ישע, אך משהו בנו נצבט כשדווקא הוא נעקד במלכודת, אפילו היא חוקית והכרחית, משהו בנו רוצה לתת לו עוד הזדמנות, לראות אותו חוזר ליערות הלילה הוויליאם בלייקיים לסיבוב נוסף.
אבל רגע, מדובר בפדופיל מסוכן. האומנם? לפני שניים-שלושה דורות בנות כאלה כבר היו כמעט בשלות לנישואין. אבותינו בתימן היו מחתנים פעוטות ומניחים לכלה הצעירה להתעבר מיד עם הגיעה לבגרות מינית. כמובן, תגידו, כך זה היה פעם. דברים השתנו. פעם גם בחורף היה קר, אז מה? למעשה, לא צריך ללכת רחוק. מה שגברים אלה עשו, ואפילו מה שהתכוונו לעשות, חוקי לחלוטין בספרד ובחלקים ביפן כיום, שם גיל ההסכמה ליחסי מין הוא שלוש עשרה וכמעט חוקי באיטליה ובקנדה, שם גיל ההסכמה הוא ארבע עשרה. נכון, גיל ההסכמה משתנה מאוד ממדינה למדינה, ובחלק מהמדינות הוא אף מחמיר מאשר בארץ (ראה מפה מצורפת), אבל מה שברור שלא מדובר בכזה קונצנזוס אוניברסאלי כמו שרשפה הצדקנות הדב-גילהרית. למעשה, הטאבו סביב הנושא כה גדול, שהוא לעולם לא עולה לדיון. באווירה שכזו, נדמה כאילו גיל ההסכמה הוא ערך ברזל אוניברסלי ונצחי ולא שריד מנדטורי מקרי. הוא זוכה למעמד של איסור עתיק יומין כמו הרצח ואפילו חזק ממנו, שכן אפילו איסור נטילת החיים נפתח לעיתים לדיון במקרים גבוליים, כמו הריגה מתוך הגנה עצמית והמתת חסד. נדיר שגיל ההסכמה עולה לדיון פומבי כמו שהיה בסוף שנות השבעים בצרפת, כשבכירי האינטלקטואלים במדינה זו יצאו במערכה ציבורית להורדתו. בדרך כלל שומר נפשו ירחק מלפתוח את העניין, שמא יתויג מיד כסוטה מסוכן. למעשה, על פי הגדרת אגודת הפסיכיאטרים האמריקאי, פדופיליה מוגדרת כמשיכה לנערות מתחת לגיל שלוש עשרה, ובאופן כללי לפני ההתבגרות המינית. הרוב המוחלט של מקרי הניצול המיני בכפייה נעשים דווקא בתוך המשפחה, ובכל זאת, מוסד ההורות לא מוצג כמסוכן ומאיים כמו המרחב הווירטואלי.
הקואליציה הפמיניסטית-שמרנית בעניין מאשימה את התקשורת בהפיכת הנערות הצעירות לאובייקטים מיניים דרך ה”שימוש” בהן בפרסומות בעלות אופי מיני. למעשה, לא הפרסומות הפכו את הנערות הבתוליות הללו לאובייקטים מיניים, אלא זה אלוהים או הטבע בכבודו ובעצמו. תקופת הילדות המוגנת, ההארכה והמתיחה של תקופת אי הזמינות המינית אל תוך גילאי העשרה המאוחרים היא המצאה תרבותית מאוחרת, שנולדה בודאי בחלוף השנים, עם התארכות חיי אנוש והצורך בתקופת חניכה וחיברות (סוציאליזציה) ארוכה יותר לבן התרבות בחממת הילדות המלאכותית. יתכן שהמחסום הועלה כדי למנוע תחרות לא הוגנת בין אימהות לבנותיהן, תוך קבורה עמוקה של תסביך אלקטרה בעודו באיבו.
יכול להיות שהעלאת המחסום הזה חיונית לתרבות, אבל הסקרנות ההורמונאלית והשיכרון מכוח הפיתוי העצום שנופל בחלקן של הנערות מחד, והרעב המיני לפרי האסור שנמנע מצד הגברים הטורפים מאידך, גורם לבעבוע געשי של קו גבול אפור זה של היחסים בין המינים, תוך חדירות והסתננויות פה ושם, הרחק מעינם של שומרי הכלא הפנאופטיקוני. חלק מההפרות זדוניות, חד צדדיות, תוך רמייה, ניצול, ואף אלימות, אך חלק ודאי בהסכמה מהוססת, סבילה, ואף מתמסרת, כמו שגילה מחקר חדש ששובר מיתוסים ישנים.
בהקדמה למאגנום אופוס בן תריסר הכרכים שלו “תולדות התרבות”, מעיר וויל דוראנט שהגבר הוא פרויקט הביות הראשון והמוצלח ביותר של האישה. אך לעיתים, כמו כלב לא מסורס, מכרסם המבוית את רצועתו ואץ בעקבות ריחות קמאיים, ריחות שטרפו את דעתו גם כשישב בצייתנות לרגלי בעליו, שריריו קפוצים, דרוכים, חוששים פבלובית מחבטה שתבוא עם כל הפרה של סד הביות.
אך כמובן שברגע שהפרה כזו נחשפת, היא חייבת להיגרר לכיכר העיר ולהיקשר בסד למען יראו וייראו. אינקוויזיטורים מסורים כמו דב גילהר ישליכו מיד כל מערכת יחסים שנרקמת עם נימפית גבולית שכזו, שמרחפת בין המותר לאסור, אל אותו סל עם אנסים ורוצחים. החברה מטילה רפש בסוטים, גדודים של קורבנות מוחשכות-פנים מרואיינות ומספרות על ניצול ואלימות, אך בו בזמן קורצות וחורצות לשון אל עבר הגבר המורעב חטיבות של לוליטות בלבוש מינימאלי משלטי חוצות, טלנובלות יומיות ופורומים חושפניים.
אף אחד לא הפך את הילדות הללו לאובייקטים מיניים: הן אובייקטים מיניים. המין הוא שיצר אותן והמין הוא ייעודן הראשוני, והמבט הכמה, העורג, הביא אותן לידי קיום לא פחות מן המבט החומל, המגונן. אולי זה מטריד, מבהיל, אך אלה העובדות המטאפיזיות לאשורן, מעבר למס השפתיים הגלוי שצריך לשלם כל גבר מבוית.
“הסוד” הוא אחת ממותגי “העידן חדש” המצליחים ביותר של ימינו אלה. מלל רב נשפך סביב התופעה של “הסוד”, אבל לא הרבה על “הסוד” עצמו, כלומר על הרעיון המוצע על ידי הסרט/ספר/סדנת “הסוד”.
רבים שמעו על העניין, אפילו התנסו באיזו סדנה, ראו חלק מהסרט או קראו דבר או שניים, והפטירו שמדובר ב”שטויות”. אבל למה? האתגר הוא לנסח בצורה בהירה מה כאן לא בסדר. רבים מצקצקים בלשונם כלפי המסחור של הרוחניות, אבל כמובן שזה לא אומר כלום על האמת שמאחורי “הסוד”. שוחרי “הסוד” יכולים
להצביע על ההצלחה המסחרית כהוכחה לכך ש”העסק עובד”. ברשימה זו ננסה להתחקות ברצינות אחר האמת שמאחורי “הסוד”, תוך כדי השהיית הרתיעה הטבעית של האינטלקטואל הממוצע מאופנות ממוסחרות שכאלה. גם מכוניות ומטוסים נמכרים על ידי תאגידים דורסניים ותאווי בצע, זה לא אומר שהם לא עובדים.
מהו “הסוד”? ובכן, “הסוד” - שכנראה כבר ממש אינו סוד - מוגדר כ”חוק המשיכה”. דומה נמשך לדומה, ובמיוחד מחשבות טובות, שמושכות אליהן דברים טובים ויוצרות על ידי כך מציאות טובה. ואף מעבר לכך: מחשבה ספציפית תזמן, ואף תברא עבורנו כל מה שעולה בדעתנו. הדבר לא מתרחש, כמובן כהרף עין, אבל הקסם הזה אמור לעבוד אם אנו מתרכזים ומחויבים מספיק למחשבתנו זו. הבעיה היא שרובנו שקועים כל כך בחשיבה שלילית, עד שאנו מרחיקים מעצמנו את הפתרון המופלא הזה ולא מגלים אותו. מכיוון שטבעי להיות מוטרד מדבר רע (כמו חוב, מחלה, או כישלון בלימודים), מצב כזה יגרום לנו לחשוב עוד ועוד על הצרה, להחמיר אותה ולהנציח אותה, בשעה שמחשבות טובות יכולות להוציא אותנו מהבוץ באורח פלא ממש.
נתחיל את החקירה דווקא מתוך הנחה ש”הסוד” באמת מתקיים. אם הדבר נכון, מדובר במהפכה עצומה בתפיסת המציאות שלנו, מהפכה שמגמדת את מכאניקת הקוונטים ותורת היחסות כאחד. אם ישנו “שדה מחשבתי” שכזה, אפשר לארוז את כל המיקרוסקופים והמאיצים ולהתחיל למפות את היקום מחדש.
אבל רגע, מה לגבי השלכות מוסריות? בשום מקום ברחבי הסרט או הספר לא מדובר על המגבלות שיכולות להיות לאותה משאלה שאנו מביעים. האם אנו יכולים לרצות במותו של אדם? או אולי חשקה נפשנו בפעוטה אומללה על מנת לספק את יצרינו האפלים? “הסוד” אדיש לתוכן המוסרי של המשאלות. לא מספרים לנו על שום רגולאטור בדמותו של אל פרסונאלי או איזה עיקרון קרמה שימנע מאיתנו לעשות כן. חדשות טובות לכל הרוצחים והפדופילים. האווירה שמוצגת בסרט שונה כמובן: איזו הנחה עלומה מרחפת ברקע שכוונותיהם של כל בני האדם טובות הן - משהו שמופרך מדי יום ביומו בכל מהדורת חדשות.
אך עד עתה לא הפרכנו דבר מהאמת שעומדת מאחורי “הסוד”. אדרבא, דווקא אדישות זו של המרחב המחשבתי יכולה לשכנע צופים רבים - חילוניים בעיקר - שמדובר פה במעין חוק טבע חדש, טבעי, ניטרלי. אך עדיין נותרות שאלות רבות, בהנחה ש”הסוד” נכון. מה קורה כששני אנשים מבקשים דברים סותרים? משאלתו של מי מהם תנצח? ומה לגבי האנשים שהם מושאים של המשאלות - כל אותם נשים יפות וגברים שרמנטיים שמופיעים לפתע בחייהם של יודעי הסוד שמזמנים אותם במחשבותיהם הטובות - מהיכן הם מגיעים? האם הם אנשים אמיתיים? האם היו להם משאלות משל עצמם? ומאיפה מגיע כל הכסף הזה שהופיע לפתע בחיקם - האם הוא הופסד על ידי מישהו, או שצץ לפתע למחזור, ובאורח פלא לא מוריד את ערך המטבע בהיווצרותו האינפלציונית? אי שם לקראת סיומו של הסרט מובא איזה הסבר מעורפל שגורס שהכל מסתדר איכשהו, איזו הרמוניה מסתורית מונעת מהצלחתנו להיות הפסד של מישהו אחר. איך כל זה מתנהל? מה החוקיות של עוצמת המחשבה הזו? זה לא ממש משנה. העיקר שאתה תדע את הסוד, ואתה תצליח. אל תטריד את ראשך הקטן בשאלות כגון אלה ועד מהרה תשחה בבריכה הפרטית שלך עם אשתך היפיפייה. וכן, אל תגלה את הסוד לאף אחד אחר. שיישאר בינינו.
נסקור מקרוב כמה טענות שמועלות על ידי הסרט/סרט (לא בהכרח מובאות מילה במילה):
“זה דבר ידוע בטבע שדומה נמשך לדומה” - באמת? באיזה טבע? צריך הרבה דמיון יצירתי כדי למצוא דבר כזה בחוקי הטבע המוכרים לנו מעולם הפיזיקה, הכימיה או הביולוגיה. אם כבר, אנו רואים דווקא משיכה בין הפכים. זכר לנקבה, מטען חיובי למטען שלילי. הדומים דוחים אלה את אלה. לפי הגיון זה אנחנו צריכים לחשוב דווקא מחשבות על דברים רעים כדי למשוך את הטובים - אבל זה לא נשמע ממש טוב, לא כן?
“אנשים מפורסמים רבים ידעו את הסוד לאורך ההיסטוריה” - משפט זה נאמר אי שם בתחילת הסרט, תוך כדי הבזקי דיוקנאות, אך ללא שום ציטוט או הוכחה של ממש. הצופה המפוכח ממתין בציפייה לאיזה ספר עתיק שנחשף, מסמכים חדשים ומאירי עיניים שנגנזו מפחד הסגרת הסוד להמונים, והנה עתה מובאים לראשונה…אך לשווא. המשפט הזה נותר כהבטחה ריקה שנוטעת בצופה תחושה עמומה שמדובר במעין שיטה עתיקת יומין שאבדה או הוסתרה, ומקבלת גושפנקא מגדולי כל הדורות שהיו שותפים בסודה.
“הרבה אנשים כבר הצליחו בזכות “הסוד”…” חשוב מאוד לאנשי “הסוד” למכור מוצר שנוסה בהצלחה. כל אחד מ”המורים הרוחניים” שמדברים בסרט הוא סיפור הצלחה בפני עצמו. כמובן, סיפורי הכישלון אינם מובאים. (אם אתם רוצים לחזות בדמות מעוררת הרחמים של מאמן רוחני להעצמה אישית כושל, אתם יכולים לראות זאת בסרט המקסים “מיס סנשיין הקטנה”). מעבר לסיפורי המורים הרוחניים עצמם, מובא אוסף ספוראדי של סיפורים שמומחזים בסגנון שחזורי “בשידור חוקר”, שאמורים לתת לנו את ההוכחה הניצחת. אפילו אם נאמין לסיפורים הללו, איך אנחנו יכולים לדעת שזוהי כל האמת? היכן האנשים שניסו ככל יכולתם להשתמש בשיטה אך כשלו? אולי “הסוד” באמת עובד, אבל רק עבור אחוז מסוים באוכלוסיה שיש לו מין בלוטה נוספת קטנה במוחו? איך אתה יכול לדעת אם אתה אחד מהם? אך המורים הרוחניים מבשרים לך, צופה הסרט, בביטחון גמור, שלך יש את היכולת הזו. האם נעשו ניסויים על קבוצות גדולות של אנשים מול קבוצות מבחן? האם יש סטטיסטיקה? שום דבר, רק אוסף מקרי של סיפורי “לחבר שלי זה קרה, אז זה יכול לקרות גם לך”. זו שיטה ידועה מפרסומות הלוטו. אתם מוזמנים לנסות את העסק בבית. נסו לצייר בנפשכם משהו, לצורך העניין זה לא צריך להיות דבר טוב. אין שום דבר ב”סוד” שמונע מכם מלדמיין חד קרן שצריך להופיע לכם בסלון. מחשבות יוצרות מציאות. לכו על זה. אם זה לא יעבוד אני מבטיח לכם שאנשי ה”סוד” יגידו לכם שאתם לא באמת מאמינים בעניין, שאתם לא באמת רציניים, או תירוץ כזה או אחר. לא תשברו אותם כל כך מהר.
אז איך העסק הזה עובד? איך כל כך הרבה אנשים “רציניים” קונים את המעשייה הזו? יש לכך הרבה סיבות, שקשורות לפריחת כל תוצרי “העידן החדש” ש”הסוד” הוא פשוט אחד מגילוייו המצליחים ביותר. הוא מוצלח כי הוא משכיל לרקוד על המון חתונות, ולא בכדי הוא יציר כפיה של קואליציה מרשימה של “מורים רוחניים”. הוא מצליח לייצר מוצר שיהיה ברור מספיק אך גם מעורפל דיו על מנת לקלוע למכנה המשותף של מגזרים רבים. 
הוא אינו שולל או מניח את אמיתותה של דת או אל כלשהו, הוא מתואר כמו חוק טבע או עיקרון רוחני בעת ובעונה אחת, אך חשוב מכל, הוא מכשיר את השרץ של תאוות הבצע הטבעית של כל אחד מאיתנו, תאוות בצע אותה למדנו להסתיר ולהרגיש אשמים בעטייה. בדומה לנוצרים הפוריטאניים שייסדו את האומה האמריקאית כפי שאנו מכירים אותה היום, מלמדים אותנו אנשי “הסוד” בעקיפין שההצלחה החומרית היא ראייה לחסד האל, וככזו היא מבורכת. הרבה חסידים לא ממש מאמינים בשיטה כלשונה, אך שואבים נחת מהעובדה שהרצון להצליח באופן חומרי זה “בסדר”. אפשר לראות את סדנאות “הסוד” יותר כקבוצות תמיכה קפיטליסטיות מאשר בתי ספר לכישוף, קבוצות שם אנשים נהנים להיות אגואיסטיים “ביחד”.
מעבר לכך, גם השיטה המוצעת על ידי “הסוד” היא פשוטה, ובניגוד למה שמוצג בסרט, דווקא תואמת להפליא את הנטייה הטבעית של רוב האנשים. אנשים אוהבים לפנטז. להגיד להם שזה יקדם אותם איכשהו זה כמו להגיד להם שעוגות קצפת זה מרזה. העטיפה בה ארוז הכול עשויה במקצועיות לעילא. הרקע בסרט רוחש מאנימציות תומכות שפועלות על גבול ההיפנוזה. שימו לב שכל המורים הרוחניים תמיד מאירי פנים ועטויי חליפות. אנשים נוטים להאמין לאנשים בחליפות: שאלו כל פוליטיקאי או מוכר מכוניות משומשות. אנשים מתקשים להאמין לכך שמישהו, ובודאי אדם מכובד ועוטה חליפה, ישקר להם בפה מלא. אבל במחילה, נראה שזה בדיוק מה שאנשי “הסוד” עושים בלי בושה. סוד כוחם של הסרט והספר הוא הפנייה האישית לצופה, שבאיזשהו רובד תת-מודע מקבל את הרושם שזהו איזשהו סוד שנחשף רק לו. זוהי חוויה מעצימה כשלעצמה, ומחמיאה מאוד. לכולנו משאלת לב סמויה לגלות שאנו מיוחדים, שאנו גיבורים באיזשהו סרט, ורק אנחנו יכולים להציל את העולם/העלמה לגלות את האמת ולהרוג את הנבל. אלפרד בסטר היטיב לתאר נטייה אנושית זו בסיפורו המופתי 5,271,009.
כוח נוסף ל”סוד” הוא בכלליותו: הוא מאפשר ל”מורים רוחניים” רבים ומאמנים אישיים וקבוצתיים להשתתף בחגיגה ולמתג עצמם תחת חסותו, תמורת התשלום המתאים, כמובן. כך התופעה משכפלת את עצמה ומתפשטת בקלות.
שימו לב: אפשר לפרש את המסר של “הסוד” כדרך של חשיבה בריאה שיכולה לעזור בחיים, באמצעות גישה חיובית, דמיון מודרך ובניית ביטחון עצמי. אבל צפייה ב”הסוד” מפריכה את כל פרשנויות ה”לייט” האלה. היא מגלה בעליל שמדובר בכישוף אמיתי, במחשבה שמעקמת מציאות. בתיקון קל “הסוד” יכול היה להיות מדריך לגיטימי לחיים, חף מהמצאות מיסטיות שהן בלשון עדינה, חסרות בסיס. התיקון הוא פשוט, והוא מחזיר אותנו לקרקע המציאות. במקום:
“מחשבה משפיעה על המציאות.”
נגיד:
“מחשבה משפיעה על המציאות דרך פעולה.”
כן. זו התורה כולה על רגל אחת, אבל התוספת הקטנה הזו בסוף הופכת את החיים למעט יותר קשים ומסובכים, ואת זה קצת קשה למכור, לא כן?
(פורסם גם ב”אימגו”, ראו דיון שם)
זיכרון ישן מחנוכה:
כיתה ה’ בבית ספר יסודי בחולון. לכבוד החנוכה מחליטה המחנכת להעביר לכיתה את תכני החג דרך שיעור פעיל במעורבות חברתית וזהות יהודית. היא מספרת לילדים על האווירה אצל היהודים הנתונים תחת הכיבוש ההלניסטי, ומציירת ארבע עמודות על הלוח, על כל אחת מהן היא רושמת בגיר דרך פעולה אפשרית שיהודי היה יכול לנקוט בה באותם הימים:
המורה שואלת את התלמידים מה כל אחד מהם היה בוחר לעשות באותם ימים. נערכת הצבעה. עבור האפשרות הראשונה מורמות כמה ידיים מבוישות. מסתכלים עליהם בבוז של תבוסתנים. המורה חושבת שאולי לא הבינו את השאלה: כן כמה התבלבלו. עבור האפשרות השנייה יש כמה מתנדבים, לאחר שהמורה הסבירה ש”ללמוד תורה” לאו דווקא קשור לשיעורי תנ”ך אלא מדובר בשמירה על הזהות היהודית תוך חירוף נפש. כמובן שהאפשרות השלישית גוררת ים של ידיים של זאטוטים רומנטיים ועזי נפש, שאין להם מושג טעמה של מלחמה אמיתית מהי. ואז מגיעה ההצבעה על האפשרות הרביעית, כמו כדי לצאת לידי חובה, והנה יד אחת מונפת לה, לא בהיסוס ובחוסר הבנה, אלא בגאון מחוצף.זו כמובן ידו של עבדכם הנאמן.
המחנכת של ה’ רביעית לא כל כך מבינה מה קורה. היא דווקא יודעת שזהו תלמיד טוב בד”כ, לא יכול להיות שלא הבין את השאלה. אתה מבין שהאפשרות הזו משמעה שאתה נכנע, היא שואלת, חושבת שזה ישבור אותי בשעה שאני יושב שם בין כל גיבורי התהילה זבי החוטם שלפני רגע התנדבו למסור נפשם על משהו שהם לא יודעים כל כך מהו.
“מה פתאום נכנע?” עניתי לה בגאווה. דווקא עמידתי לבד חיזקה אותי. “אני הייתי מתיוון בכל מקרה, גם אם זו לא הייתה גזירה. אני חושב שהייתי מעדיף את התרבות היוונית. היא הייתה הרבה יותר מתקדמת באותו זמן מהתרבות שלנו.”
אני לא זוכר את המילים המדויקות, אבל ברור שלאחר מכן all hell broke loose. למקום הוזעקה המורה האחראית על זהות ומורשת, ציפי קיכלר, המנהלת היום את בית “להיות” ל”טיפוח תודעת השואה ולקחיה”, ואני לא זוכר מה אמרתי לה בדיוק, אבל היא יצאה בוכה מהכיתה. הייתי בכיתה ה’. ילדים יכולים להיות כל כך אכזריים.
האם אני גאה על כך היום? ברור שממרחק השנים אני רואה ילד חכם, אך נפוח ושחצן. הדעות שלי היום הם הרבה יותר מורכבות, אולי עמוקות ומבוססות, אבל בשורה התחתונה, לו הייתי ניצב בין ארבעת הברירות הללו היום והייתי חייב להחליט בצורה חותכת, אני חושב שההצבעה שלי לא הייתה שונה.
אבל נשאלת שאלה אחרת: מה באמת מלמדים בבתי הספר? מה הם יודעים על תרבות היוונית בכלל, לפני או אחרי שהיא עוברת דמוניזציה חגיגית כל שנה בחג האורים? באותם ימים נחשפתי לראשונה לפילוסופים היוונים דרך אנציקלופדיה “מעיין”, והרגשתי שאני מסתובב בעולם כמו גיבור עם כוחות-על, שרואה משהו שנראה שכל האחרים עיוורים לו. אני מבין שבגיל צעיר צריך לעצב את המוחות הרכים כדי שיחוברתו כהלכה ולפחות חלקם יהיו חיילים טובים, אבל מה קורה קצת מאוחר יותר? בשם כל האלים, כמה זמן השקענו כדי ללמוד את פירוט תולדות חייו של בן- גוריון, או על איזה נביא מדרג ב’ בתנ”ך או דמות דרג ד’ בתולדות הציונות, אבל בן אדם יכול לסיים תעודת בגרות - על מה אני מדבר - בן אדם יכול לסיים אוניברסיטה, בחלק מהתארים, ולא לדעת מי זה אפלטון, או סוקרטס. ומה בוגרי מערכת החינוך יודעים על ישו או על מוחמד?
נכון, צריך ללמוד לזחול, ואז ללכת, לפני שאפשר ללמוד לעוף. ונכון, צריך לבנות איזו תודעה לאומית, אפילו על חשבון הסימטריה והמשקל האמיתי של חשיבות תרבותית, אם קיים בכלל דבר כזה באופן אובייקטיבי. אבל אם תנסו לבנות את התמונה שנוצרת בראשו של תלמיד - אפילו תלמיד טוב - שמסיים את מערכת החינוך, תקבלו אדם צר אופקים במקרה הטוב, בור במקרה הרע. נכון: קשה, ולדעתי באופן עקרוני בלתי אפשרי לייסד היררכיות מסודרות של ידע (כמו שכבר ניסיתי להסביר כאן). היום אני אפילו יכול לקבל גם את בניית הזהות כמטרה לגיטימית של חינוך - אי אפשר להתחיל חינוך עם פוסטמודניזם וקוסמופוליטיות - צריך שיהיה מה לשבור, צריך שיהיה כנגד מה להתמרד. אחרי הכול, הספק בא אחרי האמונה, כמו שהעיר ויטגנשטיין. אבל למען השם, כאן לא מדובר בסיד וישס או אפילו לא בניטשה. אפלטון וישו הם היכין ובועז של התרבות המערבית, שאנחנו בסופו של דבר בניה. האם לזהות הזו אין כל משמעות?
אורי ברייטמן באתר שלו על רוק מתקדם ערך מעין תחרות על סיפורים בנושא “איך הגעתי לרוק המתקדם” או סתם חוויות מהווי חובבי הזרם המוזיקלי המוערך/מושמץ/מוספד הזה. לא זכיתי במקום הראשון, אבל התוצאה, המחופפת משהו, מופיעה באתר שלו, ולטובת מי שלא מגיע לשם וסתם בשביל ה”רקורד”, אני מביא אותו במלואו להלן. אגב, חדי העין והקוראים הנאמנים מביניכם ודאי יבחינו שמדובר באירועים שכבר נסקרו בקטע אחר שלי.
האידיוט, הנערה, והרוק המתקדם
הימים היו הימים האפלים של סוף האייטיז. היה זה עידנים לאחר היכחדות אחרוני הדינוזאורים, ושנים לפני עלות הרשת החובקת-כל לחיינו. היו אלה ימים של תסרוקות נוראיות ומוזיקה גרועה. חיינו באפילה: חבורה של מתבגרים שלא ידעו את יוסף, או את רוברט פריפ.
אותה תקופה חלקתי חדר עם אח גדול חובב יורופופ. כל סנטימטר מקירותיו ומתקרתו(!) של החדר היו מכוסים לחלוטין בפוסטרים וגזרי עיתון של מיטב אמני התקופה: מודרן טוקינג, סנדרה ובננרמה. אני הייתי אחוז בוז מתנשא כלפי כל זה, למעט כלפי סמנתה פוקס, שהפכה בירכתי ראשי לאבן דרך ארכיטיפית בהתבגרות המינית, כמו של רבים מבני דורי. נמשכתי למוזיקה קלאסית, והגעתי למסקנה הנחפזת שהמוזיקה הטובה היא אומנות מתה, וכל שנותר הוא להאזין לקלטות של בטהובן, שרכשתי בשק”מ הי”ד.
עד ליום בו חבר שלי הגניב לי קלטת של “אנימלס” של הפינק פלויד. “זה לא אלה ששרים נגד לימודים?” רטנתי בפניו, ותיקנתי את מסגרת משקפי החנון על אפי. אני דווקא הייתי בעד בית הספר. לו רק הייתי יודע שהדבר יעלה לי בבתולים ארוכי שנים הייתי מנסה להיות קצת יותר מרדן. “כן, אבל זה משהו אחר” הוא אמר. לי זה נראה קצת מוזר שמשהו שנכתב אחרי אלף שמונה מאות וחמישים יהיה בעל ערך יותר מהרעש שמייצרים חבורת הטמבלים שמרוחים לי על הקירות בחדר. לצלילים הפניאומאטיים של פתיחת דלתות האוטובוס היה יותר ערך מוזיקלי בעיניי מאשר ליורופופ.
בכל מקרה, ניסיתי. באיזו דרך נס, עשיתי את הקפיצה הקוונטית הזאת והקשבתי, והקשבתי שוב. והקשבתי שוב. והעסק התחיל להיקלט.
הדבר המדהים הוא שבהתחלה לא ידענו שקוראים לזה רוק מתקדם. בשבילנו זה היה פינק פלויד, רק פינק פלויד: על אלבומיה, הופעותיה ובוטלגיה. שתינו בצמא כל דבר שלהם שיכולנו למצוא. אני זוכר איך הברזנו מבית ספר כדי שנספיק להקליט את “פינק פלויד בפומפיי” ששודר בטלוויזיה החינוכית בשתיים בצהריים.
העסק התחיל למצות את עצמו, עד שבא אליי אותו חבר עם קסטה חדשה, שהוא הקליט מאלבום שאחיו הגדול נתן לו (לאח שלו היה טעם מוזיקלי, ברוך השם).
“מה זה?” שאלתי.
“זה ג’נסיס עם פיטר גבריאל, “פוקסטרוט”, זה מהתקופה של פינק פלויד” אמר.
“וזה טוב?” חקרתי.
“לדעתי זה אפילו יותר טוב מפינק פלויד.” הוא הוציא מפיו את צירוף המילים שלא ייתכן בשפה.
“לא יכול להיות!” הזדעקתי על חילול הקודש. אבל הוא צדק. אני מניח שקצב פעימות ליבי ההולם בהאזנתי לצלילים תאם את קצב פעימות ליבו של הווארד קרטר כשנכנס לראשונה לקברו של תות אנך אמון. היה זה כמו לחשוף לראשונה את חורבותיה של תרבות עתיקה. והדבר המדהים מכולם, כשגילינו שהפירמידה העצומה שחשפנו הייתה רק אבן פינה למבנה אדיר ומופלא ממה שהעזנו לדמיין. הפנתאון שלנו היה כעת כפול :ג’נסיס ופינק פלויד, אך היינו עתידים להמיר את דתנו לפוליתאיזם מוקדם ממה שיכולנו לדמיין, כשהתחלנו לחשוף את חורבות התרבות האבודה ב”אוזן השלישית”. שם נתקלנו לראשונה במושג: פרוגרסיב רוק. צירוף המילים המכונן התנוסס על פיסת קרטון בראש עמודת התקליטים שם שכנו הלהקות האהובות הללו. אך אז הוכינו בתדהמה: לצד האלים הבלתי מעורערים צצו שמות נוספים: קינג קרימזון, רנסנס, יס, ועוד ועוד. כמו גלילאו הנדהם שהביט לראשונה במסילות השמיים דרך עין הטלסקופ, גילינו לראשונה עד מה כביר הקוסמוס.
זו הייתה פתיחתה של תקופה מופלאה של תגליות והתפתחות. הייתה זו תקופה של שמועות, סיפורים, ומיתוסים. לא היה אינטרנט, ולא הייתה ספרות בנושא. דלינו שמועות, שוחחנו עם מוכרים מבוגרים בחנויות שחזו באלים בשר ודם, חשפנו אוספים ישנים של תקליטים של הורינו. כמו חוקרי מאובנים לשחזר עבר מפואר משרידים מועטים, ביקשנו להקיש את צורתו של דינוזאור מכמה עצמות וטביעות רגל מפלצתיות. עידן חדש נפתח לאחר שפאב תל אביבי החל להקרין קטעים “נדירים” (יש עוד משמעות היום למושג “נדיר”?) של הופעות רוק מתקדם. ההופעות באקסטא היו כמו מעמד הר סיני: כעת לא רק ששמענו את הקולות, אלא גם ראינו את המראות. זה היה בשבילנו טקס שבטי, מלכד. הרוק המתקדם היה מה שהבדיל אותנו מההמון. הוא מה שהפך אותנו לשונים, ובעיניים המתבגרות והמתנשאות שלנו - עליונים.
והייתה כמובן הנערה - Enter the Dame
היא הייתה אחת משלנו. היא הייתה שונה מכל שאר הפרגיות הצווחניות, שגם אם היו מצודדות, היו חפות מכל אינטליגנציה as we know it. היא הייתה שונה. היא הייתה מצחיקה וחכמה, וכל זאת לא על חשבון היופי. וכמובן, היא הייתה מנושאות הדגל של הפולחן הפרוגרסיבי. היה לה פטפון, שהיה אז כלי יקר המציאות, מכיוון שמרבית התגליות שלנו נעשו על ידי תקליטים שקנינו פחות או יותר על פי העטיפה ב”אוזן” וב”חור”. אנחנו מדברים על תחילת שנות התשעים, וכבר היו דיסקים, אך הם היו יקרים ולא התקרבו בהיצע שלהם לאוצרות שהמתינו בויניל. רשמית, היינו דור התקליטים האחרון. אתם צריכים לזכור, זה היה לפני האינטרנט, לפני הפלאפונים והמצלמות הדיגיטאליות. לרוב האנשים, “כבלים” היה משהו פיראטי שהופעל על ידי הארס השכונתי, ו”אוסלו” הייתה סתם עוד בירה באירופה. זה היה לפני סיינפלד וסאות’פארק, ו”שר הטבעות - הסרט” היה יצירת אנימציה הזויה של ראלף באקשי שהוקרנה מעת לעת בהקרנות מיוחדות בקולנוע פריז.
ובכן, נחזור לנערה. כמעט כולנו היינו מאוהבים בה, ברמה כזו או אחרת, אני מעריך. גם עבדכם, כמובן, למרות שהוא הכחיש, הדחיק וחנק את זה. לא יכולתי לעשות הרבה, כמובן, כשכולנו היינו ביחד כל הזמן. ואז באה ההזדמנות הגדולה.
חלק לא מבוטל בחבורה שלנו ניכר ביכולת נגינה. הם היו משתעשעים בנגינה, חולמים להחזיר עטרה ליושנה (אחד מהם אפילו היה יוצר מאוד מוכשר - אבל זה כבר סיפור אחר). אבל אותי חנן האל הטוב בכישרון אחר: ציור. כמה שמחתי כשנערתנו הזמינה ממני ציור קיר שיעטר את חדרה. הייתה זו ההזדמנות הגדולה שלי להיות איתה לבד, ויותר מכל, להרשים אותה בכישרוני ובחכמתי כי רבה.
הכרזתי שזה לא יהיה סתם ציור, אלא חזיון שיהווה את פרשנותי הציורית לAtom Heart” Mother”. הוא יכסה קיר שלם ואף חלק מהתקרה, ויהווה את משקל הנגד המוחלט לקירות היורופופ השנואות של חדרי. כך החלה העבודה, ואני ביליתי שעות על שעות בחדרה, כשאנו מדברים. היא הייתה יושבת על מיטתה אוחזת בכוס תה, בעוד אני עובד על הקיר והחיזיון המתגלה והולך. וברקע, כמובן, המוזיקה שאמורה להעניק לי השראה אלוהית. כל רפרטואר הרוק המתקדם נוגן שם. שמענו ביחד תקליטים ולהקות רבות לראשונה, חקרנו יחד, שוחחנו, השווינו בין המתופפים וניסינו לפענח את המילים בתקליטים שלא פרסמו אותם בחוברת המצורפת. בינתיים, הקיר התמלא ביצורים מופלאים, נלחמים, מעופפים, מראות מוזרים ואפוקליפטיים. כל מה שלא יכולתי להגיד לה שפכתי על הקיר. הקיר זעק: אבל אני לא עשיתי דבר.
כך עברו שלוש שנים.
שלוש שנים עבדתי על החזיון היומרני. הייתי בא אליה כל כמה ימים, ממשיך מאיפה שהפסקתי, והיינו מבלים בערב של דיבורים ורוק מתקדם - וזה הכול. ציפיתי שמשהו יקרה, ציפיתי שהיא תיפול לרגלי…אך לשווא. לבסוף הזמן החל לאזול. תכנית המתאר הראשונית של היצירה החלה להתממש ופשוט לא נותר עוד מקום על הקיר. לפני שהספקתי להחליט מה עליי לעשות, הגיע הידיעה: מישהו אחר מבני החבורה הקדים אותה. הוא לא צייר לה ציורים או נאם בפניה נאומים ארוכים, הוא לא כתב ספר פנטזיה פילוסופי מתוחכם על מנת להרשים אותה. הוא פשוט אמר לה את אשר על ליבו, והיא הלכה אחריו. אז הלכתי לצבא לבד.
לכן, אם תזדמנו פעם לדירה אחת בחולון, ותגלו באחד מחדרי השינה ציור ענק מלא פרטים פנטסטיים ומטורפים, דעו שהוא מורכב מאכזבות, תקוות נעורים, שיגעון גדלות והרבה רוק מתקדם.
אפילוג
אחרי שנים היא אמרה לי שפשוט הייתי צריך להגיד. קריירת הציור שלי קרסה, כנראה משום שהייתי גאוותן מכדי להבין שאני צריך ללמוד כדי להתפתח: חשבתי שאני יכול לעשות הכול בעצמי. לא נורא, התפתחתי בכיוונים אחרים, וחוץ מזה, סוף טוב - הכול טוב: היום אני נשוי באושר למנהלת חנות תקליטים.
כן, הייתי ביפן, אתם מוזמנים לקנא. וכן, כל הסיפורים שיפן מוזרה, שונה ומדהימה, נכונים, וגם הסיפורים על כך שזה נכון, נכונים גם הם.
ביקורי היה קצר. נסעתי בעקבות כנס מדעי, מה שמימן לי את הנסיעה היקרה, אך עקב הישארותה של אהובתי בארץ האבות, השתדלתי לקצר את שהותי, אולי קצת יותר מדי, בדיעבד. יפן יקרה, אך התובנות והרשמים, כרגיל, בחינם:
ראשית, היפניות יפות. מהבחינה הזו איטליה אכזבה אותי רבתי, ויפן הפתיעה. כנראה שכל היפהפיות
שעוצרות לי את האצבע מלשלטט הלאה מהערוצים האיטלקיים נמצאות בעיקר שם, דהיינו, באולפני הטלוויזיה. יפן, לעומת זאת, סחררה אותי לחלוטין. ליפניות יש שני גילאים: נערות בית-ספר או חסרות גיל. יש גם כמה זקנות חביבות, אבל גם הן, כמו כולן, תמיד מטופחות, מסודרות, ואף פעם לא שמנות. לעיניים המערביות שלי הן נראו די דומות זו לזו, מה לעשות, אבל השטאנץ הזה החוזר על עצמו הוא שטאנץ יוצא מן הכלל. כולן רזות, בעלות שיער שחור חלק ועור פנים שנשים רבות במערב היו מוכנות להרוג בשבילו. נערות בית הספר לבושות בשלל סוגים של מדים מהוגנים אך סקסיים באופן פלילי, כן אלה אותם מדים שאתם מכירים מהפנטאזיות המצוירות של היפנים שטופי הזימה. אם הן לא מצוידות במדים כאלה הן מתלבשות לרוב כפרוצות קטנות, ואני אומר את זה במובן החיובי. כלומר, בחייכם: העם היהודי שומר על עצמו מכל משמר מפני התבוללות. אפילו תקעו את המדינה שלהם בלב אזור עוין, מלא רעלות שחורות וטילים, כדי שהחבר’ה יצטרכו לנסוע רחוק עד שיעלה בדעתם להתחתן מחוץ לשבט. תארו לעצמם מה היה קורה אם היו שמים אותנו באמצע אירופה, כמו שהדוד הרשע מאיראן מציע. עכשיו עם השוק המשותף, בכלל הזליגה החוצה הייתה מטורפת, וזה לא שלבנות שלנו חסר משהו, ההיפך הגמור… אבל בכל זאת, טיעונים דתיים-ציוניים בזכות טוהר הגזע היהודי הופכים חלשים משנה לשנה, במיוחד לאחינו שחיים בחו”ל (לי יש ממש אח שם, אבל הוא כבר נשוי לישראלית…). אבל ליפנים יש שיטה שונה לשמור על עצמם: קודם כל, הם לא יודעים אנגלית בגרוש. השפה שלהם כל כך דלה בעיצורים ותנועות (כנראה הכי דלה. פעם שמעתי שלימוד השפה הקשה מכולם הוא בשביל יפני ללמוד שוודית, שהיא השפה הכי עשירה בתנועות - שמונה עשרה, לעומת חמש ביפנית), עד שליפני הממוצע יהיה מאוד קשה בחו”ל לבדו. ושנית כל: הבנות שלהם. כמו שאמרתי, הצעירות שלהן הן פשוט לוליטות קטנות שבלתי ניתן לעמוד בפניהן. במקום טיעונים כמו-ציוניים בזכות השמירה על מסורת העם היפני, הם פשוט פיתחו אופנה כזו של מכנסונים קצרצרים, מתחתיהם גרבוני-ירך שחורים ולסיכומו של עניין, על מנת לוודא הריגה, נעלי עקב גבוהות. ואני מדבר על תלמידות תיכון מינוס. (טוב אצל היפניות באמת קשה לדעת. מישהי יכולה להיות בת שלושים ולהיראות בת חמש עשרה), עכשיו נראה את הגברבר היפני שמוותר על זה. מה שכן, היפניות אינן מצטיינות בהיקף חזה מרשים, בלשון המעטה, אך הן מפצות על כך ברגליים אותן הן מפגינות לראווה כאמור לעיל. הפורנוגרפיה היפנית כבר אמרה את דברה על ההערצה המתפקעת של הליבידו היפני אחרי אותן נערות צעירות. לפני נחיתתי בארץ השמש העולה היה עליי לחתום על כמה טפסי מכס שהזהירו אותי מפני הכנסת חומרים אסורים, בין השאר פדופיליה, לארצם הברה. כמובן, לשם מה המציאו את תקנות המכס אם לא בשביל להגן על ייצור מקומי?
טוב, אז אחרי שכתבתי את הפסקה הזו באומץ, תוך ששמתי את אשכיי בכפי (לא תרתי ממשמע!) והסתכנתי בסירוס כימי, נעבור הלאה.
הכנס שלי היה בקיוטו. נא לא להתבלבל עם טוקיו, הכרך המפלצתי. קיוטו הייתה הבירה העתיקה של יפן, וככזו היא גדושה במקדשים ואטרקציות תיירותיות. הייתי מלא חששות במיוחד מההתממשקות עם הכרך היפני. חששותיי היו מוצדקים חלקית. היפנים מתנייעים ממקום למקום בעזרת רשת מעוררת קנאה של רכבות עיליות ותחתיות, וחלק מהיעילות של העניין הוא שמכירת הכרטיסים מתבצעת באמצעות מכונות אוטומטיות, שהיפנים בכלל אוהבים מאוד. הבעיה היא שהכול ביפנית. יש גם הסבר באנגלית, אבל הוא מסתכם בערך ב: “הכנס את הסכום המתאים ועכשיו לחץ על הלחצן המתאים”. אני לא צוחק. עכשיו אתה מוצא את עצמך מול מפלצת מרובת כפתורים והשד יודע איזה כללים ושיטות תמחור ועלייך להסתדר. אתה צריך להסתדר כי מהאנשים שסביבך, אדיבים כאשר יהיו, לא תצמח הישועה. אני חושב שאת השריקות של R2D2 אני מבין יותר מאשר את הניסיונות הנואשים והכנים של עוברי האורח לנסות ולהסביר לי משהו, או רק להבין את שאלתי. האדיבות היפנית באמת מעוררת השתאות. למעשה, יפני לעולם לא ישיב את פנייך ריקם. אם הוא מתקשה לענות לך, אם מחוסר הבנה או אם אינו יודע את התשובה, הוא פשוט יתקע במין לולאה עצמית כמו רובוט שקיבל פקודות סותרות עד שתפטור אותו מייסוריו ותמשיך בדרכך.
אחד הדברים שקופצים די מהר לעיניים מערביות הוא ההיעדרות המוחלטת של זרים, בעיקר בשלל עבודות ירודות למיניהן, כמו ניקיון, או רוכלות רחוב. בכלל, יפן היא המדינה טהורת הגזע ביותר בעולם: אין בה מיעוטים כלל. יש בה אורחים, תיירים, מבקרים, אפילו פה ושם כמה משתקעים, אבל אין שום מגזר מאורגן שאינו יפני. העבודות הירודות לכאורה אינן ירודות כלל וכלל בעיניהם, המנקים ברכבת, למשל, היו צעירים, אולי סטודנטים אפילו, ודיברו זה עם זה בעזרת מערכת קשר שהורכבה על ראשם. מיותר לציין שהם סיימו את מלאכתם עשירית שנייה לפני יציאת הרכבת, והחוו קידה טקסית לפני יציאתם את הקרונות. גם הכרטיסן קד קידה, וגם המנקות במלון והמוכרים בחנות. אם הם מגישים לך כרטיס אשראי, כסף או קבלה זה תמיד יהיה בשתי ידיים, תוך קידה קלה עם הראש.
ביפן אין פשע. נקודה. אתה יכול להניח את מזוודתך בקצה קרון הרכבת במקום המיועד לכך ללא חשש, בעוד שבאירופה גם אם אתה מחבק את תיקך חזק חזק אין ערובה שהארנק לא נעלם ממנו בתום הנסיעה. גם אין גרפיטי, אין רוכלי רחוב ואין מחוסרי בית. אחרי שיבתי קראתי שדווקא היו ביפן כמה אנשים שנכנסו לצרות כלכליות גדולות, אבל הם פשוט מתו ברעב כי התביישו לבקש עזרה. סעד הוא בושה גדולה ביפן. מאחורי החביבות הכנה מסתתרת מערכת אכזרית למדי.
עוד משהו שכמעט ואין ביפן, זה תיירים. זה הופך את חווית השהות ביפן להיטמעות טוטאלית. להבדיל ממה שכתבתי על איטליה, ביפן זה ממש נדיר לראות מצבורי תיירים. זו גם הסיבה שיש כל כך מעט אנגלית ברחבי העיר. מזל שתחנות הרכבת התחתי מצוינות באנגלית, והרחובות הראשיים, אחרת השהות ביפן הייתה ממש בלתי אפשרית ללא מתורגמן צמוד.
אך כמובן שגולת הכותרת הייתה הביקור במרכז אומנויות הלחימה בקיוטו. עוד בארץ הפציר בי אמיר, ידידי וחברי לאימונים, לנצל את הזדמנות הפז ולהתאמן במולדת האיקידו. כמובן שהשתוקקתי לכך, אך הפחד מפני הבלתי נודע, מחסום השפה והחשש מפני הפרה של אי אלו כללים קשוחים על מזרן האימונים היפני המאיים כמעט והרחיקו אותי מהגשמת החלום הזה. אמיר הפנה אותי למורה לאיקידו זאב ארליך, שגר ביפן מספר שנים ושמח תמיד לעזור לכל מי שנוסע לשם. תפסתי את זאב בפלאפון בחופשה באילת, אך הוא עזר בהתלהבות ובלבביות למרות שלא הכיר אותי כלל. מילת הקסם “יפן” פשוט מדליקה אותו והוא אינו יכול להפסיק. הרבה מההצלחה של הביקור אני חב לו ואני מודה לו שוב מעל גבי רשומה זו. (אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו כאן).
זאב הרגיע אותי ביחס לרשמיות היפנית והבטיח לי שהיפנים אדיבים ומסבירי פנים. כשהגעתי לאימון ביפן הבנתי על מה הוא דיבר. במערב יש נטייה לראות את הטאטאמי - מזרן האימונים - כמו איזו סוג של טרטוריה מיוחדת, כמעט קדושה. הזמן והמקום של השיעור על המזרן הופכים להיות מעין מרחב בו אנו הופכים ליפנים. אנחנו קדים, אנו משתמשים בטרמינולוגיה יפנית לתרגילים, אנחנו עוסקים במדיטציה, עמידות ותנועות שזרות לצורת ההתנהגות שלנו ביומיום. ישנם כללי טקס ומעמד שאנחנו משתדלים לקיים כחלק מהפרקטיקה של האימון באומנות לחימה (במקומות ומועדונים שונים ברמה כזו או אחרת של קפדנות). ביפן זה שונה. היפנים הם יפנים כל הזמן. הם תמיד קדים. המזרן מבחינתם אינו טרטוריה מיוחדת, אם תרצו, כל יפן היא בשבילם מזרן אימונים. הם אינם הופכים להיות יפנים כשהם עולים על המזרן או חדלים להיות כאלה כשהם יוצאים ממנו. זה מעניין כי זה בדיוק מה שהרבה מורים מנסים ללמד: שהאימון לא מפסיק עם תום השיעור ועם הירידה מהמזרן, אלא מתרחש כל העת, ובאספקט של אומנות הלחימה ככלי להגנה עצמית, ודאי שתודעת המוכנות צריכה להישמר גם בעולם המאיים שבחוץ. אין הכוונה שהיפנים מסתובבים לכל מקום דרוכים כקפיץ בצעדי נינג’ה: להפך, הקלילות היומיומית שזורה אצלם באופן טבעי בטקסים ובאימונים, כמו שיחס הכבוד ההדדי, חוש המידה והאיפוק נסוכים גם בהתנהלותם ה”רגילה”.
לא היה קל למצוא את המרכז העתיק של אומנויות הלחימה בקיוטו, אבל זה היה שווה כל רגע של תסכול עת התרוצצתי ברחובות קיוטו עם מפה, מנסה לדלות שבבי מידע וכיוונים מעוברי אורח אדיבים אך חסרי כמעט כל ידע באנגלית. הבוטוקודן הוא שמו היפני של המרכז לאומנויות לחימה, והוא בית ספר גדול בו מלמדים איקידו, נגינאטה (חנית מיוחדת שנחשבת נשק של נשים), איאידו (אומנות שליפת החרב), קנדו (קרבות חרב עשוייה מבמבוק במגע מלא עם שריון מאיים בליווי צווחות ויללות), וקיודו (אומנות הקשת והחץ). שימו לב להיעדרם של הקרטה והג’ודו, שנחשבים גם כענפי ספורט תחרותי ואינם אומנויות לחימה טהורות.
במרכז הבוטוקודן מצוי אולם האימונים המרכזי, שבנוי כפגודת עץ יפהפיה, והיא מהווה את הדוג’ו הפעיל העתיק ביותר ביפן (היא בת למעלה ממאה שנים - ראה תמונה למעלה). לראות את אימוני הקנדו והנגינאטה על משטח העץ הנרחב מילאו אותי באושר. למזלי פגשתי שם נערה מצודדת ומיוחדת, חציה בריטית וחציה יפנית, שהגיע ליפן מאנגליה ללמוד באוניברסיטה ושימשה לי מתורגמנית מעולה. גם שם לא היו ממש תיירים, והמתאמנים קיבלו אותי בסבר פנים יפות וחלקם ממש בהתרגשות. את שיעור הנגינאטה הנחתה ישישה מופלגת שהייתה לבושה לקרב אך בעיקר ישבה בצד והעירה מדי פעם הערות בקול צרוד, כמו מורה מזדקנת לבלט. בין המתאמנים בלט גם ילד שהיה לבוש כמו סמוראי ממוזער.
לצד אולם האימונים העתיק יש מבנה חדש ובו אולם ספורט ענק, שנראה כמו אולם כדורסל מאובזר, אבל אין בו סלים, או רשתות לכדורעף, או שערי קט-רגל. כולו מוקדש לשיעורים באומנויות לחימה שמאכלסים אותו לפי תור או במקביל. ישבתי ביציע הצופה ממעל וחזיתי, מלא השתאות, בשני אימונים הפוכים אך משלימים שהתנהלו באולם משני עבריו, כשביניהם חצצה איזו מחיצה נמוכה.
בצד אחד התאמנו כמה עשרות באיאידו, היא אומנות שליפת החרב. כולם, נשים וגברים, נעו כאיש אחד
בעוקבם אחר מחזורים עתיקי יומין של תנועות קבועות מראש של שליפת חרב, תקיפת היריב, ניעור הלהב בתנועה טקסית, החזרת החרב לנדנה והתיישבות שלווה חזרה במקום. כך, שוב ושוב, במחול מתואם ומשובב נפש, הם חזרו על סדרות שונות של תנועות מכל מיני מצבים, מכל מיני כיוונים, ובכל מיני צורות של תגובה.
ומנגד להרמוניה הזו, מעברו השני של האולם: תוהו ובוהו! קנדו, אומנות החרב במגע מלא. בשעה שרוב אנשי האיאדו היו לבושים לבן, היו כל אנשי הקנדו עטויים בשריון שחור ובקסדה מאיימת, ונראו כמו מחנה אימונים של אבירי סית’. בשעה שמעברו השני התנהל הכול באחידות מופלאה, נראה שדה האימונים של אנשי הקנדו כמו שדה קרב לכל דבר: התקבצויות ספונטאניות, קרבות של זוגות שהתרוצצו בכל רחבי שטח האימונים, קפיצות, יללות, צווחות, שאון של חרבות במבוק המוטחות זו בזו. החלוקה לשחור ולבן שיקפה את עיקרון הין והיאנג בהתגלמותו הוויזואלית ממש. לעין הבלתי מיודעת נראים שני סוגי האימונים כבלתי קשורים בעליל, אך למעשה הם שני הצדדים של אותה מטבע, ודרושים באותה מידה על מנת לתרגל את השליטה בכלי הנשק. השליטה בחרב דורשת מיומנויות סותרות, ואימון ישיר בלחימה אינו אפשרי, ותמיד ידרוש עיסוק עקיף בייצוגים של הלחימה שניתן לעכל, כמו שהפיזיקה תמיד משתמשת בשפה מתמטית כדי לייצג מציאות קוונטית או יחסותית בלתי נתפסת.
אי ההבנה הזו עולה אצל רבים גם ביחס לשיטות האימונים ביד ריקה באומנויות לחימה, כשהם מצביעים על הפער בין מה שנתפס כ”מציאות” של הקרב, לבין הטכניקות שנראות מאורגנות מדי או אימוני זוגות מתוזמרים מראש. ישנן אומנויות לחימה (בעיקר מודרניות) שמתיימרות לספק צורת אימון חופשית “כמו ברחוב”, ללא כללי טקס מיותרים או טכניקות מורכבות. דווקא אלה שוגות באשליה הגדולה מכולן, לעניות דעתי, ומסתכנות באימון חסר עומק שמשרה תחושה מוטעית של חווית קרב. אומנויות הלחימה העתיקות מזקקות אספקטים שונים של הלחימה ומתרגלות אותן לעומק, כמו שבמדע משתמשים במודלים אידיאליים על מנת לייצג את העולם למרות שברי שאינם ייצוגים מושלמים, אך הם מהווים שלב הכרחי בתפיסה של הבלתי נתפס.
רונן צוקרשטיין, אחד המורים שלי בדוג’ו אמר פעם שאיננו לומדים לנוע כדי שנוכל לבצע את הטכניקות בצורה טובה, אלא אנו משננים את הטכניקות בכדי שנלמד לנוע. הטכניקות המסודרות הם שלב בדרך לשחרור הגוף למקום שם אין חוק, הם נתיב למקום שבו כבר לא יהיו נחוצות, אבל הן נתיב הכרחי.
לאחר מאות משפטים מדויקים שמרכיבים את המאמר הלוג-פילוסופי, מפציר בנו ויטגנשטיין לשכוח את כל מה שאמר לנו עד אתה, המשפט הלפני אחרון בטרקטט גורס:
“6.54. משפטים אלה שלי מבהירים משהו בכך, שמי שמבין אותי מכיר, בסופו של דבר, שהם חסרי מובן. דרכם, ובאמצעותם, הוא יטפס אל מעבר להם. (הוא חייב, כביכול, לזרוק את הסולם לאחר שטיפס עליו.)
עליו להתגבר על משפטים אלה, ואז יראה את העולם נכוחה.”
פעם שמעתי שזה מזכיר מאוד משל של בודהא עם רפסודה שצריך להשליך אחרי חציית הנהר, אבל מעולם לא ביררתי את המקור. אינני יודע אם רונן אי פעם קרא את ויטגנשטיין או בודהא, סביר יותר שהוא פשוט זיקק את התובנה הזו משנים של אימונים, אלפי נפילות, גלגולים, פציעות ומכות שחטף, ואחרי שסייר בעולמם של אומנויות לחימה שונות וצבר ניסיון חיים בתחומים אחרים. הבעיה היא שגם אם מבינים ומהנהנים אחרי המשפט הזה, הדרך היחידה לחיות אותו היא ללכת בנתיב ולהתאמן, להתאמן, ולהתאמן, עד שאמיתותו תחלחל לנשמה דרך השרירים הדואבים.
ובחזרה לקיוטו: גולת הכותרת האסתטית בקיוטו לא הייתה אף אחד מהמקדשים המהממים כשלעצמם, אלא אזור אימוני הקשת והחץ בבוטוקודן. קשתות יפניות שונות בעליל מהקשתות שאנו מכירים במערב: הן ענקיות, ואוחזים בהן בשליש התחתון. הייתי כבר למוד עזות מצח מערבית כשנדחקתי מאחורי במת הירי כדי לחזות ולצלם את העוסקים במלאכה. בי נשבעתי: דמעות נקוו בעיני כמו צנחן בכותל, זה היה הדבר היפה שראיתי בחיי.
אחת אחרי השנייה הן פסעו פנימה (היו כמה גברים, אך רובן נערות ונשים), הצחקוק הקליל הוחלף בריכוז שקט וברצינות שלווה. עטופות בבגדים מסורתיים הן התיישבו והחלו בזו אחר זו בטקס שנראה אישי לחלוטין, אך כמו בתאום מונאדולוגי קבוע מראש יצר על פני במת הירי הרמוניה שופעת יפעה. הן לא הביטו לעבר המטרה, והיו שקועות לחלוטין בתנועות מדודות של קשירת סרט מיוחד שמשמש כמשענת ליד, מבטן מושפל מעט, ממוקד באינסוף קרוב מאוד. ואז הן קמו אט אט, כמו עץ שמתמתח התמתחות שמשכה עידן, ומתחו את הקשת הגדולה ממידתן. רק בסוף הן סובבו את ראשן למטרה, ושיחררו את החץ כלאחר יד, והוא עף באחדות מופלאה של רוח וחומר ואובייקט וסובייקט וכל הדברים כולם לעבר מטרתו.
לא תמיד פגע החץ במדויק, אבל מה זה חשוב. מישהי, מעט מבוגרת יותר, קלעה היישר במרכז המטרה. נשמעה איזו קריאה ומספר מחיאות כפיים: תלמידים צעירים אצו לאסוף את החיצים. הקשתית הקולעת לא זעה, נתונה בסד של הטקס או אולי שרויה בשלמות רוחנית שהפכה את אותו הרגע לאחד עם אינספור רגעים אחרים של כישלון. אני מחיתי דמעה. ביפן יש הרבה יופי, אך אין בליבי ספק שהקיודו הוא אחד הפרחים היפים בגן המטופח של תרבותם. וכאן זה אינו יופי מת, שהורש להם על ידי גאוני העבר והם נהנים מפירותיו כטפילים (כמו במקרה של שכיות החמדה של איטליה), אלא זהו מחול המועבר מדור לדור, ומקוים, בכל רגע ורגע, רק על ידי הגברים והנשים שמעניקים לו חיים מתוך בחירה והקרבה.
ובכן, מה לגבי אימון האיקידו שלי? כעצתו של זאב, יצרתי קשר עם הנהלת הבוטוקודן בעזרת האנשים בדלפק הקבלה של המלון, שהתקשרו לשם. זו הייתה דרך להשיג מתורגמן ללא מאמץ. מתוך איזו סיבה עלומה הם בישרו לי שאיני יכול להצטרף לאימון במרכז עצמו, אלא בדוג’ו אחר, בפאתי העיר. כך נשרכתי ברכבת התחתית עד לתחנה האחרונה, ומשם במונית בחשכת הליל למשהו שנראה כמו מרכז קהילתי. מר סאקאנה, המורה הזקן, קיבל אותי בלבביות, ואפילו ידע מספר מילים באנגלית. כולם הסבירו לי פנים באדיבות ובסקרנות, ונצמד אלי מתאמן שיכול היה לתקשר איתי באופן סביר. לאחר המסע הארוך בחשיכה, הרגשתי בבית. התרגילים, השמות, היו לפתע מוכרים לי. למעט הבדלים סגנוניים קלים, השתלבתי היטב בעזרת שליטתי בשפה הבינלאומית של האיקידו.
טוב, מה עוד אומר על יפן וקיוטו, ברשומה זו שכבר התארכה יתר על המידה? שהירוק פושה שם בכל. את קיוטו חוצה נהר והיא מרושתת בעשרות תעלות מים חיים, שבתוכם מרקדים באיטיות ענפי אלמוג חינניים עם הזרם. הלחות והמים גורמים לצמחייה לשגשג בכל מקום: במקדשים ובגנים היא מבויתת ומעוצבת בדייקנות, ומחוץ לעיר היא פורצת-תלם, מתפקעת בפרעות בלתי ניתנת לעצירה מכל ס”מ רבוע של אדמה.
ואיך אסכם? כל תרבות מורכבת מסתירות, אצל היפנים, בדומה לגרמנים, כנראה שהסתירות הללו קיצוניות במיוחד. זה עם ששילב עדינות, רוך וחכמה, עם אכזריות ותוקפנות שלוחת רסן. האהבה ליפן אינה מקוימת בשרבוטי מילים, יהיו הן מתוחכמות כאשר יהיו, אלא בהתנסות בפרקטיקות המופלאות שהיפנים חולקים איתנו בנדיבות, ללא מחסומי גזע ומין, ואם אפשר, אז באריזת מזוודה ורכישת כרטיס טיסה ליקום המקביל המופלא הזה.
רק שילמדו כבר אנגלית, לכל הרוחות!
ערוץ 8 מספק הרבה הזדמנויות מלבבות לחובבי קולנוע להשכיל ולהעשיר את עולמם, על ידי מפגשים עם יוצרים ושחקנים, וכן בעזרת סקירות מעמיקות של ז’אנרים שנעשות מעת לעת.
אני בטוח שלא צריך להציג את הסדרה האינסופית של “סטודיו למשחק”, שלמרות המגיש המלוקק ביותר בעולם, מצליחה לשמור על עניין בזכות הגלריה המפוארת של שחקנים ממנה לא נפקד כמעט אף פרצוף שהופיע בהוליווד בעשורים האחרונים. “סטודיו למשחק” הביאה מספר בימאים (במיוחד קופולה וסקורסזה בהופעות מאלפות, בלתי נשכחות, ובמקרה של קופולה גם מרגשות ומצחיקות עד דמעות), אבל הצטיינה במיוחד בחשיפת פרצופם האמיתי של האנשים מאחורי הדמויות (אד האריס, למשל, הוא איש מוזר מאוד). סדרה אחרת שמבליחה כעת על המסך מעת לעת בשידורים חוזרים, היא “הבמאים“, והיא מתמקדת דווקא בפרצופים הפחות מוכרים, אך בדרך כלל המעניינים יותר של תעשיית הקולנוע, הלוא הם היוצרים עצמם.
העניין העיקרי בסדרה הוא לפגוש דווקא את הבמאים מהשורה השנייה, אלה שלא רק פרצופם אלא גם שמם מאתגר אפילו חובבי קולנוע רציניים. בכל זאת, רובם מתגלים כאנשים מוכשרים ואינטליגנטיים בהרבה מהשחקן הממוצע, ובודאי יש להם אמירה משמעותית בהרבה על קולנוע ודרך עשייתו.
אחד הדברים שהסדרה משכנעת אותך הוא שעשיית סרטים היא מלאכה קשה מאין כמותה, ובמאי הוא אולי האמן שעובד תחת האילוצים הגדולים ביותר, אילוצים כלכליים, פיזיים, וגם אומנותיים. כשכל כך הרבה כסף מונח על כף המאזניים, חופש הפעולה של הבמאי אינו רב, ופלא שסרטים טובים, גם אם אינם רבים, בכלל מצליחים לבוא לעולם. גם סרטים בינוניים, מותחני פעולה, עטורי כוכבנים שריריים ומלאים בקלישאות, הם בעצם קשים מאוד להפקה. המעניין הוא שהרבה מאוד מהבמאים הבינוניים יודעים בדיוק מה שווה הסחורה שלהם, והם אנוסים לעבוד תחת אותם אילוצים, מתוך תקווה להתרומם יום אחד ולשפר את החופש האמנותי שלהם. הרושם שרבים מהם מציגים הוא שרבים מהסרטים הם בעצם סוג של כישלונות, ואלה רק האילוצים הכלכליים העצומים שגורמים לכך שהסרטים יעלו בסופו של דבר לאקרנים.
מכל הבמאים והכותבים שהופיעו בסדרה, תפס את אוזניי במאי פורה להפליא ומצניע לכת בשם פיטר היימס. היימס אחראי על כמה סרטים לא רעים, ביניהם סרטי המדע הבדיוני “קפריקורן 1” ו”אאוטלנד“, אבל עשה גם כמה סרטי פעולה רדודים עם ז’אן קלוד ואן דאם, כמו גם את “סוף העולם” עם שוורצנגר. הראיון איתו גילה אדם מוכשר ואינטליגנטי להפליא, שמודע לחלוטין לא רק למגבלות הכלכליות שבהם הוא עבד, אלא גם למגבלותיו כאומן. זה כל כך יפה לראות במאי הוליוודי מצליח למדי - השורה השנייה בהוליווד כמו שהגדרתי אותה עדיין אומר שאתה מתחכך במיליונים ופוגש את כל הכוכבים הגדולים - מדבר על עצמו בכזו צניעות ופתיחות. שוב ושוב הוא חוזר על הדברים: שום דבר לא בא לי בקלות. המטרה שלי היא לא להיות גדול, כי אני יודע שאני קטן. המטרה שלי היא להשתפר. את הבמאים הגדולים הוא מעריץ בלא גבול. “תהום עמוקה ובלתי ניתנת לגישור משתרעת ביני לבין במאים כמו סטנלי קיובריק. אני והוא לא חיים אפילו באותו ייקום.” הוא אומר. אז אתם יכולים להבין עד כמה גדול היה פיק הברכיים שלו כשהוצע לו לביים את סרט ההמשך ליצירת המופת של קיובריק “2001: אודיסיאה בחלל“. היימס התנה את הסכמתו לעבוד על הסרט בכך שיידבר עם קיובריק ויקבל את ברכתו, ובכך שארתור סי. קלארק בעצמו יאשר את התסריט. שימו לב: דרישותיו לא היו כספיות, אלה היו דרישות של אדם דתי ממש, ירא קולנוע, שמפחד עד בלי גבול לחטוא בהיבריס (הוא מספר שהוא צופה ב”לורנס איש ערב” שוב ושוב, כמו שגרת תפילה של אדם מאמין).
היימס מספר שכשקיובריק דיבר אותו בטלפון, הוא קם על רגליו באופן אוטומאטי, כמו כוהן שקיבל שיחה ישירה מאחד האלים. קיובריק הרגיע אותו ונתן לו חופש פעולה. ארתור סי. קלארק פיקח על התסריט בעזרת קו טלפון שחובר למחשב - הוא כרגיל הקדים את זמנו - זה היה בתחילת שנות השמונים. כך בא לעולם סרט לא רע בשם “2010: השנה בא יצרנו מגע“, שלא ייזכר לעד בתולדות הקולנוע אך הוא בהחלט אחד מסרטי המדע הבדיוני הרציני הראויים שנעשו (ואם תחשבו על כך, אין באמת הרבה), ואפילו הצליח למדי בקופות.
היימס מרחיב על שיחת הטלפון עם קובריק בראיון שנתן ב-2002: “הרמתי את השפופרת וקובריק אפילו לא אמר שלום. הוא מיד אמר:’באאוטלנד יש לך שוט (SHOT) שהולך כמו…איך עשית את זה?…כך דיברנו שלוש שעות, הוא שאל אותי על כל שוט ושוט. בסוף השיחה אמרתי לו הכול והוא לא אמר לי דבר.” בשיחה עם עמית אחר שפגש את קובריק, מדווח על חוויה דומה. אנשי הקולנוע נפעמים לפגוש את הקולנוען הגאון וללמוד ממנו משהו, ומוצאים תלמיד נצחי וסקרן עד אין קץ . היימס מספר בראיון הזה שיו”ר אם ג’י אם ששמע על חששותיו ליצור המשך ליצירה המפורסמת שלח לו חוברת עבה עם כל הביקורות האיומות ש”אודיסיאה בחלל” קיבל בשעתו. היו אלו אותם מבקרים שמכתירים אותו היום כגאוני וגם שם הוא חוזר על המשפט: “על מה שחסר לי בכישרון, אני מפצה בעבודה קשה.”
קשה לומר אם ההכרה של אמן במגבלותיו עוזרת לו להימנע מיומרנות או דווקא כובלת אותו מלהמריא. זיכרו שהיימס כבמאי גם היה נתון לאלף אילוצים אחרים כשעשה סרט.
אך היימס לא רק מבדיל עצמו מאמנים פילוסופיים כקיובריק, אלא גם ממבדרים מקצועיים לעילא כמו שפילברג. גם כבמאי של מתח ופעולה הוא מעיד על עצמו שהוא חורק שיניים ועמל לילות כימים גם על הסרטים שנחשבים קלילים יותר כדי ש”יעבדו”. “אני בטוח שלשפילברגים של העולם ולקמרונים של העולם הכל בא בקלות. לי שום דבר לא בא בקלות”. היימס רוחש כבוד לכולם, גם לאלה שאנו נוטים לזלזל בהם ממרומי כורסתנו המשלטטת, כמו ואן דאם ושוורצנגר. כמובן שהעובדה שעבודה רבה הושקעה ביצירה כלשהי לא מספקת את עינו של הצופה, יהיה זה מישהו המחפש בידור קליל אך יעיל או זה המחפש עומק אומנותי. הצופה רוצה תוצאות ולא תירוצים. העניין הוא שהיימס מבין את המשוואה האכזרית הזו, וזה רק גורם לו לעבוד קשה יותר, לנסות להדביק את מה שהוא רואה כחוסר הכישרון הטבעי שלו בכל התחומים על ידי השתדלות עצומה.
הראיון עם פיטר היימס צד את תשומת ליבי לא רק כי הוא חושף פן מעניין של תעשיית הקולנוע והאומנות בכלל, אלא כי הוא הציג בפניי אדם שעורר בי הזדהות עמוקה. גם אני חש שדבר לא בא לי מעולם בקלות. למעשה, הכישרון הטבעי היחיד שהיה לי לא פותח מעולם כראוי וכעת הוא זנוח ובלתי מנוצל כבר שנים, וזהו כישרון הציור. בכל שאר התחומים: בלימודים, בצבא, באומנויות לחימה, בכתיבה ובאהבה, אני מרגיש שהכול היה קשה ודרש התאמצות בלתי רגילה, והליכה בדרכי חתחתים עוקפות, ובשום מקום איני רואה עצמי כמצטיין. האם התובנה הזו כובלת אותי או משחררת אותי, כאמן, כמדען, כאוהב?
הקטע הזה לא מספיק טוב. אפילו שורה זו עצמה יכולה הייתה להיכתב יותר טוב. אפשר ללטש אותה שוב ושוב, עד אינסוף. השורות אינן בא